פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        האיש שגרם לנו לאהוב פוטבול

        המוות של ביל וולש, אחד המאמנים הענקים בהיסטוריה, הזכיר לשישה מכותבי וואלה! פוטבול למה הם כל כך אוהבים את המשחק

        בכוח המוח (רחביה ברמן)

        עד שנות השמונים, פוטבול לא היה מקום לחנונים, או בכלל לאנשים שנוהגים לדבר ולחשוב ביותר משלוש הברות למכה. האתוס של הפוטבול נשלט לחלוטין על ידי פוזה אנטי-אינטלקטואלית, שהעריכה כוח גולמי הרבה יותר מזריזות מחשבה שמסוגלת לעקוף כוח כזה.

        ואז הגיע ביל וולש, והגיע הכלי המושלם לתוכניתו, ג'ו מונטנה, והמצב השתנה. למרות שוולש חייב את הצלחתו להגנות אימתניות שנבנו בדרך המסורתית, לא פחות מאשר להתקפה המהפכנית שהגה, בכל זאת משהו בנוף ה-NFL השתנה. וולש ומונטנה הוכיחו שהדבר הכי מגניב בפוטבול יכול להיות בכך שצריך לחשוב טיפה כדי להבין. פתאום הפוטבול הפך למשהו שגם אנשים שחושבים בנוסחאות ובדימויים יכולים להתענג עליו. למשחק המקצועני, אם תרצו, נוסף מימד חדש.

        ועם כל גדולתו, ובניגוד לכמעט כל מאמן גדול מהדור האחרון, אני לא מצליח להיזכר בשום דבר רע ששמעתי על האיש ביל וולש. להצליח הרבה עשו, אם כי לא כמו וולש. להצליח כל-כך ושכל רבב לא ידבק בשמך – זה הופך את מר וולש ליחיד בדורו, ואותנו לבני מזל שהוא בחר בקריירה שהסבה לנו הנאה.

        ברירת המחדל של כל אוהד (דודי כפרי)

        אני אוהד של דנבר, תמיד הייתי. לכן, אולי לא יפתיע אתכם שלא ממש הייתי בעד סן פרנסיסקו בשנות ה-80 הקשות. ועדיין, בין דאלאס היותר מדי נוצצת ומעצבנת, לבין שיקגו הקרה והקשוחה וכמובן וושינגטון, שאותה לא סבלתי עוד לפני שהם השפילו אותנו בסופרבול - בין כל אלה התבלטה לה סן פרנסיסקו.

        לא שהייתי בעד הניינרס, חס וחלילה, להיות בעד מישהו מה-NFC היה מוקצה, אבל אם כבר שמישהו ייקח (ותמיד מי שלקח היה מה-NFC , לפחות בשנות ה-80), לפחות שזו תהיה סן פרנסיסקו. של מונטנה, של רייס, של רוג'ר קרייג - ושל ביל וולש. האיש הגאון הזה בנה שם פשוט קבוצת פוטבול שכיף היה לראות.

        עזבו את העובדה שהוא לקח שיטה שלא רבים בכלל התייחסו אליה והפך אותה לאחת משיטות ההתקפה הבולטות, שיטה שרבים מחקים עד היום בהצלחה רבה. זה היה הרבה מעבר - הוא בנה קבוצה שהיה כיף לראות וקלה להזדהות, במיוחד לאוהד הנייטרלי. היום, במבט לאחור, בטח הייתי מעדיף את ההגנה הנפלאה של שיקגו, אבל בתור נער שמגלה את הפוטבול, הפורטי ניינרס ייצגו משהו פלאי ומיוחד, פוטבול שזורם במין קלילות כמעט לא מובנת.

        וולש השאיר חור ענק בעולם הפוטבול, לא רק בנושא התקפת החוף המערבי, אלא בכל הגישה לאימון ולהכנה למשחקים. דורות של מאמנים גדולים עברו דרכו ולמדו ממנו. מה שאני אזכור זה את השמחה והכיף ואת המשחק הזורם והשוטף של סן פרנסיסקו.

        תודה לך, ביל וולש. על הכל.

        אגדה שכל העובדות בה נכונות (דידי חנוך)

        יש ברשת מסורת של אתרי "עובדות על X", בהם תוכלו למצוא עובדות מרשימות - ופיקטיביות - אודות אושיות כגון וין דיזל וצ'אק נוריס. גם לביל וולש אפשר לבנות אתר כזה, אבל במקרה של וולש אין צורך בעובדות פיקטיביות. המספרים, כמו שאומרים, מדברים בעד עצמם. הנה כמה נתונים שאולי לא ידעתם על ביל וולש:

        בעמוד של ביל וולש בויקיפדיה יש "אילן מאמנים", שמראה את כל עוזרי המאמנים שלו שהפכו למאמנים בליגה ועוזרי המאמנים שלהם שהפכו למאמנים ועוזרי המאמנים שלהם. כך עד דור רביעי. 28 מאמנים בסה"כ. שלושה מתוכם (יורשו ג'ורג' סיפרט, מייק שנהאן ומייק הולמגרן) זכו באליפויות.

        ביל וולש היה מאמן ראשי במשך עשור, וזכה בשלוש אליפויות. סיפרט לקח עוד שתי טבעות אליפות עם הקבוצה שוולש בנה.

        ביל וולש מעולם לא הפסיד בסופרבול.

        ביל וולש שבר את הדומיננטיות של הדאלאס קאובויס, הקבוצה שהתהדרה בנוצות "הקבוצה של אמריקה".

        ביל וולש המציא את "התקפת החוף המערבי", שבמקרה היתה ההתקפה המושלמת בעבור ג'ו מונטנה. מונטנה היה תלמיד תיכון כשוולש המציא את ההתקפה שהביאה יותר אליפויות מהתקפת המשולש של פיל ג'קסון. ובניגוד לג'קסון, וולש באמת המציא את הווסט קוסט אופנס.

        ביל וולש בנה את הקבוצה שגרמה לי להתאהב בפוטבול.

        לא זכה לראות את האימפריה קמה (נדב רזון)

        בשנים האחרונות התרחקתי קצת ממשחק הפוטבול. יש לכך מספר סיבות, שאחת מהן היא הפאדיחות שעשו הניינרס שלי, שעשו כל טעות אפשרית והפכו לבדיחה של הליגה. קצת קשה להתחבר למשחק שבו הקבוצה שאתה אוהד מסריחה את השועלים, לא?

        והנה, דווקא בימים אלה, כשנדמה שיש ריח של תקווה באוויר והניינרס מתאוששים ואפילו נראים כמי שיוכלו לדבר במאבק על ראשות הבית, באה הידיעה על פטירתו המצערת של הפטריארך, של האיש הגדול שעשה מהמועדון הזה אימפריה. האיש שגרם לי לחשוב ללא הפסקה בשנים האחרונות: "איך הם עשו לו את זה? איך הם הפכו את האימפריה שהוא בנה לביזיון כזה"? ודווקא עכשיו כשחשבתי לי שהוא יוכל לשמוח קצת סוף כל סוף הוא כבר לא איתנו. כמה חבל.

        ביל וולש בשבילי זה פוטבול. בלי ביל וולש, ספק אם הייתי אוהב פוטבול בכלל. כי וולש יצר משחק שגירה את חושיי – פוטבול אינטיליגנטי, ממזרי, יצירתי להפליא ונועז באופן מעורר יראה, אך גם לא מזניח את הפן ההגנתי. התאהבתי בקבוצתו ובשיטת המשחק שלה בקלות, ואיני מצטער על כך לרגע.

        וולש הפך את הניינרס לכוח משמעותי בהיסטוריה של הפוטבול, שכלל שיטת משחק שלנצח תהא מזוהה עמו, חנך דור שלם של מאמנים (חלקם בצלמו, חלקם לא) ובעיקר – הפך לאחת הדמויות המוערכות והאהודות בהיסטוריה של המשחק. כשהמציאו את המונח "מורשת" הסתכלו כנראה על מה שעשה וולש. נוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה על כל הרגעים הנפלאים.

        המועדון שלו לעד (אמיר ציפורי)

        צריך היה להיות אוהד פורטי ניינרס באייטיז העליזים כדי להבין מי היה ביל וולש. בעצם, מספיק היה אז להיות אוהד פוטבול. וולש היה המאסטר. הגאון. הדאמבלדור של עולם הפוטבול. בית ספר של איש אחד. הפלייבוקים שלו היו הגביע הקדוש. יקרים יותר מהנוסחה של קוקה קולה.

        פוטבול הוא בראש ובראשונה ספורט של מאמנים. התזמור של כל כך הרבה שחקנים שממלאים עשרות תפקידים בשורה אינסופית של מהלכים ומצבים נדמה לפעמים כמו משימה בלתי אפשרית. אבל ביל וולש לא רק התמחה במדע הזה, הוא פשוט כתב את הספר מחדש, תוך כדי שהוא הופך את המדע לאומנות.

        מאז ומתמיד נחשב משחק המסירה לחלק המשני והנחות של משחק הריצה. ביל וולש הפך את האקסיומה הזאת על פיה, בהצלחה חסרת תקדים. בתקופתו של וולש, עונה אחרי עונה היו המשחקים של הניינרס הדבר הכי רענן ומרתק בסביבה. אני זוכר את עצמי ממתין לכל בדל של תקציר בכל מיני תכניות ספורט נידחות או קורא (באיחור של שבועות כמובן) תיאורים סכמטיים של מהלכים בעיתונים שהשגתי בעמל רב מקרובים בארה"ב. זה לא היה כדי לעקוב אחרי הגאונות של ביל וולש, דרך אגב, אלא אחרי עושה דברו על המגרש, האליל שלי, ג'ו מונטנה.

        קשה לדמיין את וולש בלי מונטנה, אבל הרבה יותר קשה לדמיין לאן היה מגיע מונטנה בלי וולש. השניים התאימו אחד לשני כמו כפפה ליד והביאו אליפות לקבוצה שהייתה נכשלת, נחשלת ומפסידנית תוך פחות משנתיים. אחרי עוד שתי אליפויות ועשר שנים כמאמן ראשי וולש פרש מאימון בשיא. הוא הודה אחר כך שזה היה קצת מוקדם מדי.

        הוא מילא שורה של תפקידים בהנהלת הניינרס, עזב וחזר ועזב וחזר, מתקשה להינתק מהקבוצה שעיצב בדמותו, עד שעזב סופית ב-2003. בראיון שערכה עימו אן קיליון מ"סן חוזה מרקורי" לפני תחילת העונה שעברה במשרדו הקטן בקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד, לאחר שכבר חלה, הוא נשמע אופטימי לגבי העתיד של אלכס סמית' והקבוצה בכלל. לשאלה האם פנו אליו מהנהלת הקבוצה חסרת הנסיון לקבל עצה, ענה בלאו ללא טיפת מרירות.

        הוא ידע שזה לא באמת חשוב. הרי גם אחרי לכתו, המועדון הזה יישאר לעד שלו.

        חשב מחוץ לקופסה (משה יחזקאל)

        מעטים מאוד הם האנשים שבאמת מסוגלים לפרוץ קדימה ולחולל מהפכות בתחום שבו הם עוסקים. מעטים מאוד הם אלו שמסוגלים באמת לחשוב מחוץ לקופסא ולהמציא דברים חדשים. ביל וולש היה אחד מיחידי הסגולה האלו. החידוש הגדול של וולש היה ה-WCO - התקפת החוף המערבי, אבל וולש המציא לא רק את התקפת החוף המערבי: השימוש המסיבי ברץ האחורי כעוד רסיבר שבא מהבקפילד, ההגדרה מחדש של תפקיד הסייפטי, השימוש ברשימת תרגילים מוכנה מראש כדי לא להיות צפוי ועוד ועוד ועוד. וולש ידע למצוא את השחקנים הכי מתאימים לשיטה שלו - רוג'ר קרייג, רוני לוט, ג'רי רייס וכמובן קול ג'ו מונטנה, ובנה את השושלת הגדולה מכולן. כל מי שזכה לראות את הקבוצות שדרסו את הליגה ב-1984 וב-1989 (ביל וולש כבר לא היה המאמן אבל זו עדיין היתה הקבוצה שלו) זכה לראות לא פחות משלמות.

        התקפת החוף המערבי ויתר החידושים של וולש שינו את המישחק. ווריאציות של ה-WCO מיושמות עד היום כימעט בכל הקבוצות המצליחות בליגה ורבים מהמאמנים הפעילים היום ב-NFL עבדו תחת ביל וולש - הגדול מכולם.