זהירות, גימיק

בכל פעם שדורון שפר חוזר למגרשים, מאפיל המיתוס על המציאות. בעוד אצל כל שחקן רגיל נבחן הרזומה מהסוף להתחלה, במקרה של שפר זוכרים רק את העבר המזהיר ושוכחים את הפרקים האחרונים המביכים. אז לפני הכל, הנה תזכורת: אחרי עונת קאמבק ראשונה ומוצלחת בהפועל ירושלים, לפני שלוש שנים, קרס שפר בעונתו השנייה, עבר להפועל ת"א ופצח במסע זיגזוגים שכלל מכתב פרישה, חזרה כשחקן וכחבר בהנהלה (!) ואז היעלמות נוספת. מעבר לתרומה מקצועית זניחה (3.2 נקודות בחמישה משחקים), היה שפר חבר לא יציב לקבוצה ומטרד למועדון. לעולם אין לדעת אם יגיע לאימון הבא או לחילופין יחליט לעזוב הכל ולנסוע להודו או להשתטח על קברי צדיקים. לאור גילו (35) והעובדה שלא שיחק כדורסל בשנתיים האחרונות, ההשקעה בו משוללת היגיון, פרט לעובדת היותו גימיק.

כי זה מה שנשאר מהפועל גליל עליון, פעם אימפריית כדורסל שטיפחה שחקנים, החזיקה בסגלים ומאמנים לטווח ארוך ולקחה גביעים ואליפות: קבוצה לא רלוונטית כמעט, שמחזירה מפרישה מאמן נשכח (אלי קנטי) ומחתימה את שפר כדי לזכות בקצת תשומת לב תקשורתית, בדיוק כפי שעשתה במקרה עודד קטש. אלא שקטש לפחות טיפח את צעירי הגליל במקום לתפוס את מקומם על הפארקט. כיצד מתיישבת החתמת תמהוני קשיש עם היומרה של גליל לשמש חממת כדורסל, ומדוע בעצם שפר צריך לתפוס את מקומו של יוגב אוחיון המוכשר, אפילו לחמש דקות?

הנקודה המכעיסה ביותר בכל העניין אינה קשורה לא לשפר ולא לגליל, אלא אלינו. המהלך הביזארי עורר תשומת לב עצומה וסחט דיווחים נרגשים בכל כלי התקשורת. יש לכך שתי סיבות: הראשונה נוגעת לוואקום שנוצר בענף מאז האליפות הקסומה של שפר והגליל ב-93. התחרותיות נעלמה (פרט להבלחה החד-פעמית העונה) ואתה גם השחקנים המקומיים. מעולם לא קמו יורשים אמיתיים לקטש ושפר. זו גם הסיבה לכך שהשניים נהנים מפריבילגיות כה רבות, פורשים וחוזרים (מאימון וממשחק) ותמיד מקבלים כרטיס כניסה בחזרה לרמות הגבוהות. במקרה של שפר, משום מה גם השתרשה התפישה שמדובר בדמות "מיוחדת" ו"רוחנית". בפועל, מדובר באדם מבולבל, שמשנתו היא ממבו-ג'מבו חסר פשר וכיוון. שפר, כך נדמה, איבד את דרכו. הקאמבק שלו הוא הוכחה שהכדורסל הישראלי אבוד לא פחות ממנו.