מת האולם, וטוב שכך

קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב ירדה לאחרונה לליגה השלישית, ואינה קיימת עוד בנוף הכדורסל הישראלי. באוסישקין, שלבו הפסיק לפעום אתמול סופית בשעה 06:49, לא שיחקו כדורסל בוגרים מזה שנתיים. כך שהאבלים עליו לא מזילים דמעה על ההווה; הם מתקשים להיפרד מהעבר המזהיר, ומקוננים על חיסולו של העתיד, שהרי ברור שללא מבצר ביתי מסוגו של המנוח לא תהיה להפועל תקומה, גם אם אי פעם יופיע מישהו שירצה להחזיר עטרה ליושנה. אלא שהדמעות אינן במקומן. ואלמלא היינו נחשפים בדרך לדורסנות הזחוחה של ראש עיר חסר מעצורים, אפשר היה אפילו לברך על המוגמר.

את העבר ממילא אי אפשר לקחת לנו. הוא מורכב מזיכרונות רחוקים, סנטימנטים צרובים ותמונות שנחקקו לנצח, לא מקירות אסבסט ומרצפות עץ רקובות. הילד שקפץ לתקרה עם סל הניצחון של זלוטיקמן, הנער שחגג בעיניים לחות את ג'אמפ הבאזר הקטלני של מאיר טפירו, הגבר הצעיר שראה במו עיניו את חלומו הגדול מתגשם בדמות 25 נקודות הפרש שהומטרו על ראשו החפוי של שמעון מזרחי - יהיו תמיד חלק ממני. הם הולכים אתי יד ביד, ומונחלים מגיל אפס לילדיי, כחלק ממורשתה של תנועת המרי ששאפה לקיים כאן עולם ספורטיווי בעל ערכי מינימום של תחרותיות וצדק, לפני שגוועה לבסוף אל מול כוחות החושך.

וביחס לעתיד, טוב שהרסו את אוסישקין. טוב שהעלימו מהנוף עוד סיכוי קלוש, כוזב, לכינונה של אלטרנטיבה. אני מקווה שיסגרו גם את מלחה, שרקנאטי וישקר יפסיקו להזרים כסף לבני השרון ולנהריה, שהמועצה האזורית גליל עליון תפשוט את הרגל יחד עם קבוצת הכדורסל שלה. אני מייחל ליום שבו אפילו הפסאדה העלובה בדמות "ליגת העל" המקומית תתאדה לה, תחדל לספק למכבי ת"א יריבות אימון וחממות לטאלנטים ותשאיר את מועדון הפאר הדגול להתמודד נגד עצמו מול יציעי יד אליהו הגועשים. הדחפורים שעלו אתמול ברגל גסה על ציפור נפשנו צריכים להמשיך בתנופתם, ולהחריב גם את המעט שנותר מהכדורסל הישראלי. מה הדבר הכי גדול שיכול היה לקרות לאוסישקין לו ניצל מגזירות השמד וההרס, שהפועל המתחדשת היתה מארחת בו את מכבי לדרבי על האליפות, בשיפוטו של סמי בכר?