בית"ר 96/7 – מכבי ת"א 95/6

אדם אחד בלבד אחראי על האליפות של בית"ר בעונת 1996/97, איש גדול שייזכר לנצח כיקיר העיר ירושלים, הלא הוא היו"ר המהולל איילון הרציקוביץ'. עם כל הכבוד לאוחנה וחבריו, גם בבית"ר יודעים שאם לוני לא היה מפטר את דרור קשטן בתחילת אותה עונה ומציב במקומו את גרנט – מהלך שבדפי ההיסטוריה משתווה רק לבחירתו בדראפט של סם בואי לפני מייקל ג'ורדן – כנראה שהמכונה המכביסטית לא הייתה נעצרת לעולם, ועד לימינו אנו הייתה ממשיכה לדרוס כל מה שעומד בדרכה. בית"ר, למזלה, הצליחה לטעום קצת מפירורי ההצלחה שמכבי השאירה מאחוריה. ככה זה בפרובינציה.

בית"ר של 1997 התמודדה מול ליגה מפורקת. מכבי של גרנט הייתה אז מסובכת עם עצמה, חיפה המסוכסכת לא הצליחה לחבר שני ניצחונות רצופים, הפועל ת"א בכלל ניצלה מירידה. בסיום אותה עונה הסגנית הייתה הפועל פ"ת, שהקדימה את הפועל באר שבע ומכבי פ"ת במקומות 3-4. עם מתחרות כאלה, אין פלא שפישונט ושאלוי - שבהונגריה זוכרים אותם בערך כמו שזוכרים את אדם וזיר ואלק נילאש - הצליחו לבלוט. אפילו שריף נטול כריזמה כמו אלי כהן זכה באותה שנה להניף צלחת. האם בימים אלה למישהו מאיתנו יש אומץ להגדיר איזשהי קבוצה של אלי כהן כ"אלופת כל הזמנים"?

מכבי של 1996, לעומת זאת, העמידה מערך שהורכב ממיתוסים. אלכסנדר אובארוב הוא גדול השחקנים ששיחקו בליגה הישראלית. גדי ברומר באותה שנה נחשב לאחד הבלמים האלגנטים ביבשת. ניר קלינגר כשחקן ייחשב לנצח לווינר האולטימטיבי. השילוב בין איציק זוהר לאבי נמני יצר את הקישור הכי מלהיב שידעה קבוצה בישראל. יש שיכנו את זה שלמות.

קשטן בנה בבלומפילד קבוצה דורסנית ואפקטיבית, שסיימה את הליגה עם מאזן מדהים של 82 אחוזי הצלחה. היא הצליחה להביס לא רק את מכבי חיפה של רביבו וברקוביץ', אלא גם את התקשורת העוינת, זו שעדיין כעסה על גניבת האליפות מהשנה שלפני. מלבד לספסל העמוק, לזהות המכביסטית של שחקני הבית וליעילות הטקטית, זו הייתה קבוצה עם חוסן מנטלי מרשים ובלתי נשכח. העונה שלה החלה עם שתי טראומות - ההדחה על ידי גראסהופרס מליגת האלופות וה-3:0 בקרית אליעזר מול הפועל חיפה עם שבירת הרגל של אלון ברומר - והסתיימה בקאמבק באותו איצטדיון מול מכבי חיפה, אחרי שכבר פיגרה 1:0 במחצית בדרך לניצחון 1:3 ענק וזכייה מרשימה בדאבל. משם הכל היסטוריה. תנו לה את הכבוד שמגיע לה.

הדבר הכי טוב שקרה למכבי תל-אביב אחרי עונת הדאבל הוא לוני הרציקוביץ'. איזה כיף שיש להם את מי להאשים. אם לא מדובר היה באקסיומה, בה הפנאטים התל-אביבים נהנו לאחוז כדי לייפות את המציאות המשתנה, אפשר היה להעלות מגוון של טענות שהיו גורמות אפילו למכביסטים לחשוב: למשל, שאולי קבוצת הדאבל היתה שירת הברבור של שנות התשעים המפוארות שלהם. למשל, שזאת קבוצה שחיה על אדי הדלק האחרונים מ-1991/2, האצה אחרונה וחסרת אחריות על מיכל דלק כמעט ריק. למשל, שהקבוצה השבעה הזאת היתה מתפוררת בכל מקרה, גם אם קשטן היה ממשיך לאמן אותה אחרי עונת הדאבל. יש עוד הרבה שאלות שמותר לשאול, אבל אל תלאו את המכביסטים במחשבות. זה לא בשבילם. הם עדיין בטוחים שהם המועדון מספר 1 במדינה ויעקב שחר הוא אפיזודה חולפת של 10 אליפויות בעידן המודרני.

עכשיו קחו את הקבוצה הזאת, מכבי תל-אביב 1995/6, ושימו מולה יריבה אמיתית, ותראו מה יוצא. לא מכבי חיפה של רביבו וברקוביץ', שהיתה עסוקה בעיקר בסופרלטיבים אישיים ולא בתארים קבוצתיים, אלא בית"ר של אוחנה. לא נמני, לא קלינגר, אוחנה רבותי. אוחנה. אם בית"ר של 1996/7 היתה מבשילה לכדי קבוצה גדולה שנה אחת קודם לכן, סביר להניח שאוהדי מכבי תל-אביב היו מוצאים מישהו אחר לבוא אליו בטענות, למה אף אחד לא משחזר את האליפויות של שייע גלזר. בשני המקרים, מדובר במכבי תל-אביב הכי טובה בכל הזמנים ובית"ר הכי טובה, שזה כבר עוד סיבה למה החבורה של אלי כהן צריכה לעלות לגמר. למה? כי בסיכומה של ההיסטוריה בית"ר היא קבוצה יותר טובה. פחות מעוטרת, פחות וינרית, פחות נהנית מתמיכת הממסד, אבל יותר טובה.

אגב, אהבנו את האזכור של שאלוי ופישונט. ככה זה מכביסטים, לא מסוגלים ובעיקר לא רוצים לראות את הדבשת של עצמם. נוח להם לשכוח שבית"ר החזיקה באותה עונה בשלישיית הזרים הכי טובה שהיתה בארץ עד מכבי חיפה של תחילת שנות האלפיים. טרטיאק, בלם הרבה יותר טוב מפולוקארוב. פישונט, קשר הרבה יותר חכם ויעיל מויקטור מורוז. ושאלוי, שהוא יותר טוב מכל ההתקפה של מכבי תל-אביב ביחד. גם דריקס וגם קשנצב. תשאלו את אוברוב, כמה גולים הוא קיבל מתחת לבטן משאלוי, הזר הכי חכם ואלגנטי שנראה בליגה. אחד היחידים שידע לזהות בקרירות לא אופיינית את החולשות של אוברוב המפחיד (בעיני המכביסטים כמובן). באיזו פינה אתה רוצה אותה הפעם, שורה?

בית"ר אכן פתחה בסערה וניסתה לנפץ את הבלון התל אביבי, כמו שהיא אוהבת. אלא שהפעם היא ניצבה מול פסגת המכביזם הוינרי, האכזרי, הבלתי מתפשר – תכונות שתמיד היו לירושלמים בעיות מולן. בית"ר, כמו מכבי חיפה ב-1996, עלתה ליתרון מוקדם משער של זוהר מבעיטה חופשית, אבל קשטן החזיר את מכבי למחצית השניה עם סכין בין השיניים. 1:3 בסיום למכבי תל-אביב, שעולה לגמר מול מכבי נתניה 1977/8.