מכבי נתניה 78' - הפועל פ"ת 59'-63'

לפני הכל, למען הסר ספק, מועדון הפועל פ"ת גדול יותר מזה של מכבי נתניה. יותר אליפויות, יותר גביעים והופעות בגמרים, הרבה יותר סגנויות, הרבה יותר גביעי טוטו ומחלקת נוער מפוארת. בקיצור, הרבה יותר מהכל. שני המועדונים בכלל לא על אותה סקאלה, ואלמלא העשור המוצלח של נתניה מתחילת שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-80, אז היא היתה נראית כמו כפר סבא ואפשר היה לחוש זאת כבר מרעננה. אימפריה מול קבוצה של מרכז טבלה.

עכשיו בואו נבחן את המפגש הזה. בצד הפתח תקוואי ניצבת קבוצה אגדית, קובעת שיא של חמש אליפויות רצופות, קבוצה שייסדה את הכדורגל הישראלי, והצמיחה שחקן-על ואישיות למופת כמו נחום סטלמך. זה רק מבליט את בדידותו המזהרת של הדאבל הנתנייתי מ-78'. הפועל פתח תקוה של אותן שנים היתה נכנסת לפיגור 2:0 רק כדי שיהיה טעם לעלות למחצית השנייה. אם פרימדונות כמו מכנס ושפיגלר יצליחו לעבור איכשהו את הביצורים של אריה רדלר וראובן יפת בהגנה, אז ייחכה לכם בין הקורות יעקב ויסוקר, מגדולי השוערים של ישראל בכל הזמנים, כדי לאסוף את הכדור באלגנטיות. איציק ויסוקר בשער הנתנייתי? תעשו לי טובה, הרי הוא משלנו, כחול בכל רמ"ח אבריו. בקישור מתמקם לו "היהלום השחור", זכריה רצבי. הקשר בעל השליטה הפנומנלית בכדור, היה 4 (!) פעמים מלך השערים של הקבוצה והתעלל בשחקני היריבה כאילו שיחק מול ילדים. בחייכם, יוסי זאנה חוטף בגללו אדום כבר בדקה ה-10, וגריאני מבקש להתחלף במחצית בגלל סחרחורת.

מה תגידו על החלק ההתקפי? שלמה נהרי, ששיחק בכל תפקיד אפשרי ממרכז המגרש וצפונה, מכונת השערים בועז קופמן, ו"ראש הזהב", נחום סטלמך, הרכיבו התקפת-על אימתנית. כולם כמובן שחקני נבחרת. מול מגן כמו גדי מכנס הם יכולים לשחק בהליכה, גם ככה הוא יכבוש שער עצמי. עודד מכנס הוא סגן מלך השערים בכל הזמנים עם ממוצע של 0.48 שערים למשחק, אבל אל תשכחו שלסטלמך ממוצע של 0.44 שערים למשחק, ועוד בזמן שעבד במקביל כפקיד בבית החולים בילינסון. ל"ראש הזהב" היתה השפעה עצומה על נבחרת ישראל, ששיאה בשער שנגח לרשתו של לב יאשין. מכנס בעיקר בייש את עצמו בדקה ורבע שלבש את המדים הלאומיים.

כל אלה שמספרים על כדורגל מודרני, הם גם אלה שבוכים על קצב ההליכה של הכדורגל הישראלי העכשווי, החובבנות והמנטאליות הרעועה. די לראות כיום את ליגת האלופות ולהבין שלא התקדמנו בהרבה, וחוץ מזה נראה לכם שבני לם ודוד לביא היו מסוגלים לשחרר רבע פס על מגרשי שנות ה-60? לא ניתן בכלל להעמיד להשוואה הבלחת דאבל חד פעמית מול הר האליפויות של הפועל פ"ת, ונתניה היא סוג של כוכב שביט, המתנפץ על השמש הפתח תקוואית. טוב, אחרי שמעכנו את היתוש מהקופסה, תגלו לי את מי אנחנו מפרקים בחצי הגמר?

זה באמת קשה לחיות עם צל של עבר גדול. לא מעט נבחרות וקבוצות ברחבי העולם דוגמת אורגוואי והונגריה, שחיו בפסגה בשנות החמישים אבל לא שרדו את תמורות הזמן, חוות את זה עד היום על בשרן. היפה כמעט בכל המקרים הללו, גם אצל הפועל פתח תקווה שלנו, שאף אחת מהן עדיין לא התפכחה מימי התהילה וחושבת עדיין כמו אימפריה. עוד מעט הם חוזרים לפסגה, אם רק יחליפו את המאמן/הנהלה/שחקנים/התאחדות/. באמת קשה להם להבין שהקדמה טרפה אותם, שהמציאות מזערה אותם. במקרה של הפועל פתח-תקווה, המקרה חמור יותר, מאחר שהליגה שבה היא זכתה בכל האליפויות הללו היתה חצי מקצוענית. הרבה יותר קל לנצח במגרש של הקטנים מאשר לעבור לאצטדיונים הגדולים, יודע כל כדורגלן מתחיל.

אין כאן שמץ חוסר כבוד ליסודות שהניחו ענקי הפועל פתח תקווה בשנים ההן, רק ניסיון להעמיד עובדות על דיוקן. השנים בהן הפועל פתח תקווה השתלטה על הכדורגל הישראלי היו סוג של מערב פרוע. מדינת ישראל עדיין היתה בחיתוליה, חלק מהמרכזים העירוניים טרם קיבלו צורה וכוח כמו אם המושבות, לפתח תקווה לא היו יותר מדי מתחרות גדולות. גם אם היום אנחנו יותר ביקורתיים כלפי הכדורגל שלנו, אי אפשר להתכחש לעובדה שהשחקנים היום יותר חזקים, יותר מהירים, עובדים יותר זמן, משחקים בתנאים הרבה יותר קשים, מתנסים ביריבים הרבה יותר מאתגרים. במהלך שני העשורים בין השושלת של פתח תקווה ועד לקבוצה המופלאה של נתניה, הספיק הכדורגל הישראלי להגיע לרבע גמר אולימפיאדת מקסיקו, מונדיאל 70, מונטריאול 76, לא מעט בזכות שחקן אחד שהיה בסגל של נתניה גם ב-1977/8, אולי השחקן הישראלי הגדול מכולם, מוטל'ה שפיגלר. בשני עשורים הללו עשה הכדורגל הישראלי את הקפיצה הגדולה ביותר, וכך גם הקבוצות בליגה של סוף שנות השבעים. אין מה לעשות נגד הזמן, הפערים המקצועיים בין אלופה משנות החמישים לאלופה בשנות השבעים הם בלתי נמנעים.

עם כל הכבוד וההערכה לסטלמך, הפעם מתמודדים מולו עודד מכנס ודוד לביא, אולי צמד החלוצים הכי גדול שהיה אי פעם בליגה הבכירה, כשקצת מאחור ניצב הברק של גריאני. פתח-תקוה יכולה להמשיך ולנסות להתבסס על הזיכרון ההיסטורי, אבל אותו זיכרון היסטורי מיצב באופן ברור את מכבי נתניה של אותן שנים כקבוצה המרשימה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. גם זקני פתח תקווה, שעדיין מדברים בערגה על בועז קופמן וזכו לראות גם את דוד לביא, לא חולקים על העניין. נתניה של סוף שנות שבעים תחילת שמונים היא ברזיל הקטנה. הקבוצה שעיצבה את הקריטריון האסתטי של כל חובב כדורגל ישראלי. מעולם לא היתה קבוצה שגילתה עליונות כל כך מוחלטת, וזה תקף גם בטורניר הזה.

למרות שזה נראה כמו קרב קל עבור נתניה, הפועל פתח תקווה של שנות החמישים והשישים היתה קבוצה אדירה, שהיתה עולה לחצי הגמר אם היתה מתמודדת מול קבוצה אחרת. 3:4 בסיום. נתניה של 1977/8 ממשיכה להסתער על התואר, אבל בחצי הגמר מחכה לה מכבי חיפה 1993/4, אולי המשוכה הכי קשה שיכולה להיות.