החיוך חזר לעירק

"בפעם הראשונה מאז נפל משטרו של סדאם חוסיין, הרחובות בבגדד מאוחדים". כך, באופן דרמטי, נפתחה תכנית הטלוויזיה המיוחדת ששודרה ברשת אל-ערביה העולמית, אחרי שתוצאת תיקו של נבחרת עירק באליפות אסיה בכדורגל הבטיחה לה את המקום ברבע הגמר. העירקים, שסיימו בתיקו 1:1 נגד תאילנד, הדהימו את האוסטרלים עם ניצחון 1:3 וסיימו בתיקו 0:0 נגד עומן, יפגשו בשבת בערב (16:20 שעון ישראל) את וייטנאם וינסו לעלות לחצי הגמר. אם תנצח עירק היא תפגוש בחצי הגמר את המנצחת בהתמודדות שבין יפן ואוסטרליה.

מאז הפלישה האמריקאית לעירק במרץ 2003 דיווחו ארגוני זכויות אדם על מותם של יותר מ-600 אלף עירקים, חלקם באופן ישיר מירי או פיגועים שונים, חלקם בשל הידרדרות המצב הרפואי והיעדר ציוד לסיוע וחלקם בשל איבוד קורת גג ומעבר למגורים בתנאים קשים. כמו כן, מאז פלשו האמריקאים, לכדו את סדאם חוסיין והביאו אותו לחבל התליה, חשו השיעים בעירק שהם צריכים לתת ביטוי לעובדה שהם הרוב בחברה וסדרה של פיגועי-דמים אכזריים החלה. מאז, התחדדו ההבדלים בין סונים, לשיעים, לכורדים והשנאה ביניהם גברה. בחודש מרץ 2007 לדוגמה, נהרגו 1,861 עירקים כתוצאה מפיגועים בלבד.

על רקע זה, מדהים לראות את הכוח שיש לכדורגל. סוכנויות הידיעות העירקיות מדווחות על אלפים שיצאו לרחובות בבגדד, על זיקוקי דינור שנורו לשמיים, ועל חיבוקים בין שיעים לסונים כאילו היריבות ביניהם הסתיימה (קטעים מהחגיגות הספונטניות ניתן לראות בקישור המצורף). מאמן הנבחרת האולימפית של עירק, יחיא עלוואן, הסביר את הצלחת הנבחרת העירקית. "מדובר ביותר מנבחרת כדורגל רגילה", הוא אמר, "קיימת בה רוח לאומית שלא קיימת בקבוצות אחרות. להבדיל מהשנאה העדתית בעירק, ואולי אפילו בגללה, חשים השחקנים אחריות לאומית וקיימת ביניהם אהבה רבה ורצון אדיר לנצח".

ניתן לראות את החשיבות הלאומית האדירה של המשחק בהצהרה שנשא ראש הממשלה העירקי נורי אל-מאליכי. הוא מעולם לא נחשב ל'ראש הממשלה של כולם' בעירק, והואשם בכך שהוא בובה אמריקאית שהונחתה על המדינה. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, מעניין לראות את המקומות, הערכים והתפילות אליהם לקח אל-מאליכי את הנאום שלו.

"אחיי ובניי היקרים, שחקני נבחרת הכדורגל העירקית", פתח אל מאליכי את הצהרתו שפורסמה באתרי החדשות העירקים. "אני מעביר לכם את הרגשות הכנים ביותר של העם העירקי ושל הממשלה העירקית. ניצחונכם הראה רגש אחדות שלא נראה כמותו. הראיתם לעולם כולו כמה יקרה ואהובה היא עירק עבורנו. ההשתוקקות הלאומית האצילה שהפגנתם על כר הדשא היא דוגמה ומופת לכולנו. ניצחונכם הוא מתנה יקרה לעם העירקי כולו, ניצחון האחדות על הפירוד". אל-מאליכי נותר נרגש ודרמטי וסיים את נאומו במילים: "שוב אני רוצה לומר לכם עד כמה שימחתם אותנו בניצחונכם. אני נושא תפילה לריבון העולמים שייתן לכם עוד כוח ואמונה והצלחה במשחקים הבאים באליפות. אנו זקוקים למאורעות שמחים באופן נואש".

פרופ' אמיר בן-פורת הוא סוציולוג העוסק במחקר על מקומו של הכדורגל בחייה של אומה ובחברת אזרחים. "כדורגל ולאומיות" הוא אחד מספריו המפורסמים של בן-פורת, ובראיון עמו ניסינו לשפוך אור נוסף על ההתלהבות העירקית מהצלחות הנבחרת. "בחיים של אומה אין כמעט אירועים בהם מעורבת כל האומה", טוען בן-פורת, "והדבר היחיד שיכול לייצר את זה הוא ספורט, וכדורגל עוד יותר מכולם". לדבריו, "על פי אירועי ההיסטוריה ניתן לומר שכדורגל הצליח להביא אינספור פעמים להתרחשויות של התרוממות רוח, בכל המשטרים – דמוקרטים ודיקטטורים כאחד". כדורגל, לפי בן-פורת, יכול להסית את דעת העם מטרדות היומיום. "אני קורא לזה רגע הירואי, רגע שמאפשר לעם להתרגש", הוא אומר, "וזה הרגע בו מצויה היום עירק".

לדבריו, אין צורך להרחיק לכת ולהאמין שהכדורגל יוכל באמת להביא לשינוי היחסים הפנים-עירקים. "בשביל שזה יקרה זקוקה עירק לתהליכים עמוקים, יותר מאשר הצלחה באליפות כדורגל זו או אחרת. מדובר כעת באווירה רגעית", הוא אומר, "כדורגל לא באמת משנה יחסים פוליטים". לדבריו, "גם הסיפור כאילו המלחמה שהחלה בין אל-סלבדור להונדורס פרצה בגלל משחק כדורגל הוא לא נכון. היו למלחמה מן הסתם סיבות עמוקות הרבה יותר".

בסיום הראיון מתייחס בן-פורת לנאומו של אל-מאליכי. "בכדורגל בהחלט משתמשים לצרכים פוליטים, אין בכך כל ספק", הוא אומר, "ונאומו של אל-מאליכי הוא דוגמה מצוינת לכך". לדבריו, "שליטי כל העולם עשו זאת, החל ממוסוליני וכלה בפרנקו". כדוגמה נותן בן-פורת את אליפות העולם שלקחה ארגנטינה בשנת 1978. "רבים אולי זוכרים אותה בזכות השערים של מריו קמפס, אבל מאחורי הסיפור הספורטיבי התחולל סיפור פוליטי עז – דיקטטורה נוראה שהשתמשה בכדורגל כמכשיר. דוגמה נוספת היא התמיכה שקיבלה נבחרת ברזיל של פלה הגדול בשנות ה-60' וה-70' מהשלטון הדיקטטורי שהיה אז בברזיל. זו היתה דרך נפלאה עבורם להסית את דעת הקהל מביקורת כלפי המשטר". לדבריו, גם בדבריו של אל-מאליכי ניתן לראות שהוא מנצל את האפשרות שניתנה לו. "יש לו הזדמנות מצוינת לטפס על גל של שמחה רגעית, ולפי נאומו גם רואים שהוא יודע זאת. הוא מנסה ליצור את התחושה שהנבחרת היא של כולם, והוא מייצג את הכולם הזה מול הנבחרת. הוא בכוונה בוחר לעצור הכל ולכוון את הזרקורים אליו".