אל תפספס
למה בני יהודה?
מכבי ת"א תמיד הרגיזו אותנו. הקבוצה היהירה, הגאוותנית, שמתיימרת להיות האליטה של אוהדי הכדורגל בארץ, היא לא יותר מבלון נפוח, אפילו כשהיא זוכה באליפות או בדאבל. מגיעות לה, למכבי ת"א של 1995/96, הרבה מחמאות, כי אנחנו בניגוד לזלזול שלהם בנו יודעים לפרגן. זה הם שתמיד הולכים בגישת ה"אני ואפסי עוד", אבל מה יש לצפות מקבוצה שהבלם שלה נותן עונה אחת גדולה וכבר שולחים אותו לפגוש את פרגוסון במנצ'סטר יונייטד?
תמיד שנאנו את מכבי ת"א. אפילו הקבוצה של 96' שמשחקת נגדנו - שהכוכבים שלה הם נמני, זוהר, דריקס וחיים חג'ג', כולם בני עדות המזרח שלא גדלו ברמת אביב - עדיין מסתכלת על כולם ממרומי העליונות האשכנזית שלה. קבוצה שלקחה דאבל ובשחצנות הכל כך אופיינית לה משחקת אותה ה"קבוצה הכי טובה ביקום". עלק. כולם שוכחים שני דברים עיקריים. אחד הוא שההגנה המהוללת של מכבי ת"א, זו שכוללת את אובארוב, ברומר ושלח, מורכבת גם מרון נחמן ומיעקב הלל, שתי מקדחות אנושיות שיפערו באגפים חורים בקוטר של מערת הנטיפים לדוד סלמן ולמשה עלו. הדבר השני הוא שהם אולי לא יודו בזה, אבל הם מפחדים מאיתנו, בעיקר כשהם צריכים לפגוש אותנו בשכונה.
כמעט תמיד דפקנו אותם בשכונה, כשכל הקהל שלנו מאחורינו. בעונת האליפות שלנו השחלנו אותם 1:3 ו-3:4, ב-1993/94, כשהם רצו בלי הפסד 14 מחזורים, דאגנו להשבית אותם עם 0:2. ב-1992, כשהם הלכו על הטריפל, תפרנו אותם בגמר גביע הטוטו. הם לא יגידו לכם את האמת, אבל כשהם רואים כתום מול העיניים הם מתים מפחד. ולנו לא סתם יש חבר'ה כתומים וקהל מוטרף, לנו יש כתום ספציפי אחד, מספר 7. כשהוא יבוא לבעוט כדור חופשי מ-20 מטר, אובארוב יגלה כמה הבלוף של "עונת הדאבל" גדול. כשרוני לוי יתרומם לנגיחה מול גדי ברומר, הבלם של מכבי יקבל סחרחורת. תנגב את הדמעות, קלינגר, הפעם הבכי לא יעזור.
אל תפספס
למה מכבי ת"א?
אל לכם להתהדר באותו מגרש ביתי, שכיניתם בלית ברירה כ"איצטדיון". נכון, אף פעם לא היה קל לנצח ב"שכונה", אבל גם צ'לסי תתקשה לנצח בג'לג'וליה. זה לא רק המשטח הבוצי או החשש מהקהל המתלהם על הגדרות והמרפסות, אלא בעיקר הפערים התרבותיים הבלתי ניתנים לגישור. מכבי ת"א זה מסורת, שושלת, היסטוריה, ואתם מתעסקים לי בקמעות, תרנגולים ובאחים סולמי. עזבו, זה לא רציני.
עצם ההתעמתות איתכם היא פגיעה בכבודנו. לקחתם אליפות אחת מקרית, עם מאמן שאנחנו גידלנו וכוכב שתמיד שנאתם, אז איפה פה המקור לגאווה? מה היה לכם שם, באותה עונה חד פעמית, באותה סטייה מעוותת של ההיסטוריה? את אותו ערס משכונת התקווה שהצליח לכתוב על סדין את המילה "ברזיל" בלי שגיאות כתיב, ואחד משה סיני. זהו. גם אתם יודעים שהכדורגל הישראלי יזכור מסיני של אותה שנה דווקא את הבגידה שלו כסמל אדום בקבוצתו שבליגת המשנה, ולא את התואר שהביא כשכיר חרב.
איך אפשר להשוות את זה בכלל לזוהר המכביסטי של עונת 96, למכונה הצהובה של קשטן, לאימפריה הדורסנית ששלטה בכל רחבי העיר ת"א-יפו? אפרופו זוהר, אתם יודעים שלאיציק בקושי היה מקום בקישור שלנו באותה עונה? קשטן בכלל שם אותו באגף, כקיצוני. אתם קולטים בכלל את העוצמה, את העומק, את הגיוון? אפשר להשוות מערך חלומי שכזה לקבוצה שמתהדרת בדוד סלמן? עוד לא קלטתם שאתם לא מפחידים אותנו? עוד לא הבנתם שטרם נולד החלוץ הכתום שיצליח להכניע את אובארוב מבלי שייאלץ לעבור ניתוח לשיחזור הלסת?
מכבי ת"א היא תפארתו של הכדורגל בישראל. היא מושא להערצה. היא מקור לשאיפה. היא הדבר שלעולם לא תהיו. מי זאת בני יהודה? בלמים כמו גיא שרעבי ורואי חדד אף פעם לא יוכלו להשתלט על העוצמה של דריקס או הזריזות של קשנצב. פראי אדם כמו ניר מנחם ואייל חיים אינם משתווים לאצילות של ניר קלינגר. האחים גורדנה הם עלבון לאינטליגנציה של התאומים ברומר. האמת, זה בכלל לא כוחות, אפילו לא הוגן. זה כמו לתת לחיית טרף כמו אמיר שלח לשמור על "במבי".
תוצאה
סיני רואה צהוב מול העיניים ונדלק, משחיל שער נפלא בבלומפילד מבעיטה חופשית, אבל מתבלבל כשהוא רץ לקהל ומגיע לשער 7 במקום לשער 8. בשלב הזה רגשי הנחיתות של בני יהודה גואים וגועשים. הקבוצה נשברת לרסיסים. יוסי זאנה מורחק. הכל מתפרק. נמני משווה תוך שתי דקות בפנדל, דריקס מעלה ל-1:2 עוד לפני המחצית וזוהר משחיל את השלישי לרשת של אסייג בבעיטה מ-30 מטר. הצהובים ממשיכים בקלילות לשלב הבא, אבל בשכונה יתנחמו: אוהדי מכבי עוד פעם קיבלו מכות.