לא ליפץ את החלום

שלמה ליפץ בן ה-28 נולד בישראל. עד כאן, בערך המשפט הכי סתמי לפתוח איתו כתבה. אלא שלו היה ליפץ הופך להיות שחקן מן המניין בסן דייגו פאדרס או באוקלנד אתלטיקס, הפתיח הזה היה מקבל משמעות אחרת לגמרי. אחרי הכל, כמה ישראלים שאתם מכירים יכולים לזרוק כדור בייסבול במהירות של 88 מייל לשעה (בערך 140 קמ"ש), וכמעט להגשים את החלום של כל ילד אמריקאי ממוצע?

בעוד מספר ימים ליפץ יגיע לארץ ויצטרף לקבוצת פ"ת פיונירס מליגת הבייסבול הישראלית. הוא יעשה זאת כצעד ראשון לקאמבק לאחר שמונה חודשים ארוכים שבהם החלים מפציעה. הפיונירס הם הקבוצה הגרועה ביותר בליגה (מאזן 15:3 נכון לכתיבת שורות אלה), ויוכלו להיעזר בהגשה טובה כדי לשפר את המצב. ליפץ, מצידו, כבר לא יכול לחכות.

ליפץ התוודע לבייסבול ב-1986. הוא היה בן 7, וראה משחק של הניו יורק מטס, שבמקרה גם זכו בוורלד סירייס. "כשחזרתי לארץ", הוא נזכר, "סיפרתי על המשחק לחברים בכתה שלי. אביו של אחד מהם שיחק סופטבול ומהר מאוד הקמנו את קבוצת הבייסבול הראשונה בישראל - תל אביב טייגרס. אחר כך גם נסענו לרמשטיין, גרמניה, והתחרינו שם באליפות אירופה, בלי תקציב ובלי ביגוד. ישנו בבסיס צבאי, במקלט של איזה רב. ברור שקיבלנו בראש בשנים הראשונות".

מייד לאחר שסיים את השירות הצבאי עבר ליפץ לסן דייגו בקליפורניה. "הייתי בר מזל כדי לקבל מהצבא מעמד של ספורטאי מצטיין בסופטבול (בייסבול לא היה ספורט מוכר), כך שיכולתי לשמור על כושר במשך שלוש שנות השירות. הצטרפתי לסן דייגו מסה קולג', וזה לא היה קל, כי שיחקתי נגד אנשים שהתחרו ברמות הגבוהות ביותר, ובישראל בקושי מצאתי לי שותפים למשחק". איכשהו, ליפץ התקבל לקבוצה. בשנה הראשונה הוא כמעט לא הגיש, אבל בשניה הניסיון והגיל עשו את שלהם - בחור בן 22 עם חבורה צעירה של נערים בני 17 ו-18 ("הם קראו לי סרג', קיצור של סרג'נט, בגלל השירות בצבא", הוא מספר), וליפץ קיבל מלגה מטעם אוניברסיטת סן דייגו, שבה למדו אושיות ספורט כמו מנכ"ל בוסטון רד סוקס, תיאו אפשטיין, מאמני הכדורסל אריק מאסלמן, ברני ביקרסטאף ומייק בראון, שחקן הבייסבול בריידי קלארק וביל בוואסי, מנכ"ל הסיאטל מארינרס.

בסן דייגו ליפץ היה הקלוזר, המגיש שנכנס כדי לסגור את המשחק. ההגשה שלו מגיעה ל-86-88 מייל לשעה, אבל מכיוון שהוא זורק זריקה צידית (side arm), האפקט של הכדור גדול יותר, משום שלחובט קשה לראות. הוא זורק כדורים מהירים (פאסט בול), כדורים צוללים (סליידר, זריקה שמגיעה במהירות נמוכה יותר ומטעה את החובט) וצ'יינג' אפ (זריקה שמתחילה כפאסט בול ומקבלת האטה משמעותית לפני שהיא מגיעה לחובט). אוקלנד וסן דייגו כבר גילו התעניינות לקראת הדראפט, ואז עשה ליפץ טעות גורלית.

"הגשתי שני משחקים מלאים בהפרש של יומיים עבור הנבחרת (מנוחה רגילה היא בת חמישה ימים - ד.ר.), ואז חזרתי כדי להגיש בסן דייגו. זה היה הסוף, הכתף שלי לא עמדה במעמסה. המתנתי חודשיים עד לניתוח ואז עברתי אותו, עם ציפיה לזמן החלמה ממושך". הזמן הממושך כדי להחלים מפציעה כזו הוא לעתים יותר משנה, אבל חצי שנה לאחר הניתוח, ליפץ כבר עמד שוב על הגבעה, בליגה חצי מקצוענית בארה"ב. "החלק הקשה ביותר בתקופת ההחלמה היה שכבר לא הייתי בקולג', ובמקום להשתמש במתקנים של המכללה הייתי צריך לעבור את כל התקופה הזו בכוחות עצמי".

עכשיו ליפץ מגיע לישראל. היום (חמישי) קיבל את הבשורה, שהקבוצה בה ישחק תהיה פ"ת פיונירס, המדורגת אחרונה בליגה. "אני מוכן להגשמת חלום להגיש בליגה בישראל. העבודה הקשה בשיקום השתלמה, ועכשיו הזמן להגיש במגרש הביתי שלי". באשר להצלחת ליגת הבייסבול, הוא ריאלי: "ברור שהבייסבול לעולם לא יקבל את החשיפה של הכדורגל או הכדורסל, אבל יש סיכוי להפוך אותו למשהו ברמה של כדוריד או כדורעף. יש כאן מקבץ גדול של ישראלים ואמריקאים שאוהבים את המשחק, ואני בטוח שהוא יכול להתפתח בשנים הקרובות".

אז על MLB לא כל כך מדברים כרגע, אבל על הצלחת הענף בארץ בהחלט כן. בליגה משחקים מספר ישראלים, אולם בין הדומיניקנים והאמריקאים שהגיעו לפה, הם לא ממש מורגשים. ליפץ מקווה להיות הישראלי שירים את הכפפה, תרתי משמע. "בכל ספורט אתה צריך מודל לחיקוי, כזה שיעורר את הילדים הקטנים לומר 'אני רוצה להיות כמוהו'. אפשרי? ראיתי דברים מוזרים מזה קורים".