אומרים שהיה פה שמח

אחד מענפי הספורט הפופולריים של המין האנושי הוא ההתרפקות על עבר מפואר, שההווה האפור מחוויר לידו. מדובר בבסיס שעליו מושתתות הדתות הגדולות וכמעט כל מדינות הלאום על הגלובוס. בשנים האחרונות גם חובבי NBA רבים עוסקים בכך שעות נוספות, כשהכיסופים לימים של מג'יק, לארי ומייקל גורמים לרבים מספור להאמין שהליגה של שנות ה-80 וה-90 טובה ברמתה פי כמה מזו של שנות ה-2000.

כך, זאטוטים שמימי חייהם לא ראו את ג'ורדן בפעולה מתעקשים שיכול היה להצעיד גם את בני השרון לאליפות, ומבוגרים נשבעים שהשושלות של סן אנטוניו (שאף אחד לא היה קורא לה משעממת לו בסיסה היה בניו יורק, למשל) והלייקרס של שאקובי לא היו יכולות לאימפריות הקדומות. ובכן, הרשו לי לומר - בבל"ת. וזה משהו שחשוב להגיד במיוחד אחרי עונה בינונית ופלייאוף מזעזע, שבסופם ניצבה מנצחת קבוצה שרבים רואים בה אפורה.

בימים אלו אני קורא את הספר "שם המשחק" של העיתונאי המהולל דייויד הלברשטם המנוח, בו הוא סוקר באמנות את הפורטלנד טריילבלייזרס של עונת 1970/80. הלברשטם מתאר בפרוטרוט את הלך הרוח בין השחקנים, המאמנים, המנהלים, והתקשורת, ומערכות היחסים הסבוכות ביניהן, על כל ענייני המעמד, המשכורות, הכבוד והגזע. האמירה שעוברת בעמודי הספר כחוט השני היא "אומרים שהיה פה שמח", בזמנים בהם השחקנים לא היו מפונקים ואנוכיים, המשכורות היו שפויות, מילה של המאמן הייתה מילה, הקבוצה והניצחון עמדו מעל לכל, והנוער - אוי, הנוער - הוא היה כל כך מנומס (וגם הקפיד לאכול את כל הירקות שבצלחת).

ובכן, מסתבר שגם לפני 30 שנה התגעגעו לעבר כדורסלני מפואר יותר, שלדידם הוכתם על ידי מסחור, שיקולים כלכליים, וחוזים שמנים וארוכים. הממ, מזכיר למישהו משהו? ההבדל היחידי הוא שכיום אנחנו בשנת 2007, והגעגוע מופנה ללייקרס ולסלטיקס של שנות ה-80 ולבולס של שנות ה-90.

המקטרגים, מצידם, מצביעים על בדיחות כמו בוסטון וממפיס, כאילו שבעבר הליגה הייתה מורכבת רק מאימפריות. הלו, במשך עשור שלם ייצגו הלייקרס את המערב שמונה פעמים בגמר, זה לא מעיד במשהו על רמת התחרות בה נתקלו? גם אז לא חסרו נמושות מגוחכות שצברו הפסדים על גבי הפסדים, רק שלא זכינו לראות זאת ב-METV או לקרוא על כך בכתבות של מנחם לס, בעוד שכיום משדרים גם שעמומונים בין אינדיאנה וניו ג'רזי.

יותר מכך, כל מי שצופה כיום במשחקים של החמישייה של בוסטון, דניס ג'ונסון, דני איינג' , בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש - כולם שחקנים בעלי ניתור שלילי - צריך להבין שזו לא קבוצה שיכולה הייתה להתמודד אפילו עם המדורגת שמינית במערב 2007, גולדן סטייט, עם חמשת האתלטים-על שהעמידה בכל רגע נתון. פעם ריחוף של ד"ר ג'יי נראה קסום, אבל היום וינס קרטר מגיע לגבהים עליהם הרופא הנחמד יכול היה רק לחלום. מג'יק היה לא פחות מגאון, אבל מסירות הנו לוק שלו הן משהו שחצי ליגה עושה בימינו מבלי שמישהו ייצא מגדרו.

חילול הקודש? לפני שאתם רצים לטוקבקים, תבינו שאין בכך ולו טיפת זלזול בגדולים של פעם, כשם שאלופים אולימפיים ושיאנים מהעבר זכו וזוכים לכבוד הראוי להם, גם כשהישגיהם בלתי מרשימים בעליל בעין המודרנית. הסיפור הוא פשוט - מי שהיה גדול בתקופתו היה גדול בתקופתו, ומי שגדול היום גדול היום, וזהו. כשמג'יק החל להביט למקום אחד ולמסור לכיוון השני, אף אחד לא ראה דבר כזה מעולם. הילדים צפו והשתאו, ויישמו את שלמדו על המגרש. היום הם הכוכבים של ה-NBA. ומה לגבי בוב קוזי, למשל, שהכדרורים שלו ביד ימין מזכירים שחקן ליגה ז' מחוזית? כבודו במקומו מונח. אין בזאת גם להגיד שלו אותם ענקים היו נכנסים היום לליגה הם לא היו נחקקים בדפי ההיסטוריה, פשוט כי מדובר בסוגיה אחרת לחלוטין שכולה ספקולציות.

זאת ועוד, כשג'ורדן הגיע לליגה, סגנון משחקו בישר לדעת לא מעטים את סופו של הכדורסל הקבוצתי, החלטתו לנעול את נעלי "אייר ג'ורדן" נתפסה גם על ידי השחקנים כשחצנית, ויכולתו לצבור נקודות נראתה כמונעת מרדיפה אחר סטטיסטיקה אישית. תשע שנים מאוחר יותר הוא החל לזכות באליפויות, ו-15 שנה אחר כך אותם אנשים מזעיפים פנים אל מול הדור של היום ומתגעגעים לזה של פעם.

אז בואו נעשה עסקה: במקום לחכות רגע אחרי הפרישה של שאקיל, דאנקן, קובי ואחרים כדי להעריך אותם (ובו בזמן להתלונן על הדור שיבוא אחריהם), נפנים שלמרות הכל, מעולם לא היו לעולם הכדורסל כל כך הרבה כשרונות ושחקנים גדולים בו זמנית, שקופצים גבוה יותר, רצים מהר יותר, ובעיקר יש להם מיומנות גבוהה הרבה יותר. למה שלא נתחיל להתגעגע כבר עכשיו?

השאלה אם ה-NBA היא ליגה איכותית יותר היום מאשר לפני עשרים שנה היא די טריוויאלית. כן, ברור. ובהרבה. סביר להניח שעם קצב המשחק העכשווי, ההגנות והתרגילים שיש היום למאמנים, שארלוט בובקאטס היתה יוצרת שושלת מפוארת של אליפויות במהלך האייטיז, אבל זו הרי לא הנקודה. השאלה המעניינת יותר, היא האם כיום מדובר בליגה מהנה יותר, וכאן התשובה כבר מורכבת יותר. היא פונקציה של ראשוניות, נוסטלגיה, רומנטיקה ושייכות, ולאו דווקא של כדורסל.

באמצע שנות השמונים, כשאנטנות שקולטות את טלוויזיית המזרח התיכון (METV) החלו להתפזר על גגות הבתים בישראל, הורגלנו למנת NBA שבועית, שעצם הווייתה היתה חוויה יוצאת דופן בפני עצמה – זו היתה הפעם הראשונה בישראל בה שודרו משחקים בכזו תדירות עם אספקה מובטחת לווריד. זה בכלל לא שינה אם המשחק ששודר באותו שבוע, בדרך כלל באיחור של למעלה מחודש, היה בין וושינגטון בולטס (עם השרוך הסודני מנוט בול) למילווקי באקס (עם הכוכב הבלתי מעורער טרי קאמינגס והסנטר שלא מחטיא מהעונשין ג'ק סיקמה), או בין הלייקרס לסלטיקס – המינוח "כדורסל מעולם אחר", שהפך לסלוגן של הליגה בארץ באותן שנים, היה כה מהפנט וכה תואם את התחושה הכמעט מיסטית שהיתה מעורבת בצפייה בכל משחק, עד שהקצב האיטי, השחקנים המסורבלים והיעדר הכוכבים – בטח לא בכמויות שיש מהם כיום – כלל לא הורגשו.

קשה לערוג לימים הללו מבלי להישמע נוסטלגי על גבול המעורר גיחוך, בעיקר משום שאלו לא היו זמנים של כדורסל מופתי, תחרותיות או שוויוניות (בדרך כלל בעלת שלוש קבוצות דומיננטיות – ל.א, בוסטון והשלישית מתחלפת ומתקשה לייצר יציבות), אלא בעיקר של בינוניות. אלו היו ימיו הראשונים של דייויד שטרן כקומישינר, כלומר ימי ההבראה שהגיעו אחרי המשבר הגדול של סוף שנות השבעים; ימים שבהם היתה שייכות של שחקנים למועדונים, וטריידים של כוכבים שלא היו מרוצים מהישגיהן של קבוצותיהם לא היו עניין שבשגרה; ימים שבהם לקבוצה הספיק כוכב אחד כדי להגיע לפלייאוף, כששניים כבר מבטיחים עליונות אזורית (וגם הם, ככל הנראה, לא היו נבחרים היום בסיבוב השני בדראפט); ובכל זאת, הם מעוררים געגוע.

אלו הימים שבהם התאהבנו בדבר הזה שנקרא כדורסל; שבהם הקסם של היריבות בין המועדונים הצית את הדמיון ולא דיברנו עם אנשים רק בגלל ש – נניח - אהדו את אל.איי, או צחקו על האיטיות של לארי בירד. את ההתרגשות מההיכרות הזו, שהפכה את ה-NBA ממשהו רחוק שקיים באמריקה, לתקצירים זניחים ששותים בצמא במהדורות הספורט של הערוץ הראשון וכתבות מתורגמות רע של מנחם לס, למנה שבועית בטלוויזיה הלבנונית ומשם לתרבות שמתעצמת, אי אפשר להשוות לכלום.

אז האן.בי.איי של היום אולי מספק כדורסל טוב יותר. יש בו יותר ריחופים, גגות, אסיסטים מרהיבים ושחקנים שמסוגלים להכריע משחקים, אבל זה קצת כמו להשוות את הזיון הכי טוב שהיה לך בחיים לאהבה הראשונה.