ליגת האלופות: באו קטנות, יצאו גדולות

כשמסתכלים על בני יהודה של 1989/90 מוצאים שם שחקן אחד דומיננטי ביותר: משה סיני. הקשר האגדי, שהיה רגיל כבר מימיו בהפועל ת"א לשחק עם עשרה עוזרים שתרומתם ההתקפית אפסית, פתאום הפך את קבוצת השכונות לקבוצת כדורגל. ניר מנחם נתן עונה של חלוץ מריח שערים וגם חזי שירזי התחיל לתת גולים, ובעצם בנה קריירה שלמה על העונה הזו. כל זה עוד לפני שדיברנו על המגנים הבינוניים, דוד סלמן ומשה עלו, שבאמת לא היו מצליחים לזקוף לזכותם אליפות בלי סיני. באותם ימים אם הייתם שמים את סיני אפילו בבית"ר ת"א, היא הייתה מתמודדת על האליפות. אחרי הכל, האיש היה ג'וקר של כל מועדון.

וזה ההבדל: הפועל כפר סבא הייתה קבוצה, ולא חוליית רצח של איש אחד. כי רק קבוצה אמיתית הייתה יכולה לנצח בקרב ראש בראש את מכבי נתניה. שלא יספרו לכם סיפורים, מכבי נתניה של 1981/82 הייתה אחת הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי, בטח יותר מזו של מוטל'ה, שלקחה בהפרש של מיליון נקודות שנה אחר כך. לנצח קבוצה כזו בפוטו פיניש היה הישג שאנשים לא ממש נותנים לו את ההערכה הראויה.

אומרים עלינו שהיינו קבוצה בונקריסטית? נוח אינשטיין, ישראל פוגל ואלי יאני היו חוליה קדמית שלא מביישת אף קבוצה בהיסטוריה של הליגה, כשמעל לכולם המנהיגות הבלתי מעורערת של יצחק שום. וכן, הגנה חזקה היא לא בושה. עם נוסובסקי בשער וחג'ג' ואדינגר באמצע, כפר סבא לא הייתה פראיירית של אף אחד.

אל תשפטו קבוצה שזכתה בגביע ב-1975/76 וב-1979/80 והתחילה תהליך שהסתיים באליפות ההרואית היחידה בתולדותיה על בסיס משחק אחד מול שמשון ת"א. התוצאה מדברת בעד עצמה: הפועל כפר סבא של 1981/82 הייתה קבוצה מלוכדת, אחרי תהליך בניה בריא, שהגיעה לשיאה ויכלה לתת פייט לכל קבוצה בליגה. לבני יהודה, אגב, אנחנו אפילו לא צריכים לתת פייט, אולי פשוט כי הנקודות יגיעו אלינו לאצטדיון שלנו מעצמן.

החבר'ה מכפר סבא יכולים לעשות גלוריפיקציה לאליפות שלהם, אבל דבר אחד לא ישכחו להם: את המשחק המביש ההוא במכתש מול שמשון. ה-0:0 ששיקף את האליפות הכל כך גועלית שלהם, זו שגנבו ממכבי נתניה בלי בושה. וכן, הם עשו את זה בליגה של שתי נקודות, איפה שתיקו הוא חצי ניצחון. נו, באמת, מישהו באמת חושב שבליגה של שלוש נקודות הקבוצה הנוראית הזו הייתה לוקחת אליפות?

הם מדברים על תהליכים? בואו נתחיל מהסוף. אחרי האליפות שלנו ב-1989/90, בני יהודה לקחה סגנות ב-1991/92 ואיימה על התואר גם ב-1992/93. אם לא הטרגדיה של ניקולאי קודריצקי, מי יודע כמה זמן היה נמשך תור הזהב של הזהובים.

אבל עזבו אתכם ספקולציות. בואו נדבר על כדורגל. כל אחד יכול היה לראות מכביש איילון על שני צידיו את השלט הכתום מאיר העיניים "בני יהודה - ברזיל". לא סתם קראו לנו אז ברזיל. בני יהודה לא הייתה אלופה שבאה להזדחל ולקחת תואר בלי טיפת אויר בפוטו פיניש מגעיל, אלא קבוצה גאה שלא הפסיקה לדפוק שלשות ורביעיות עם כדורגל יפהפה. נכון, היה לנו את סיני. אז מה, זה פשע? אבל עזבו אתכם מסיני, היה לבני יהודה את חרארדו גונזאלס, זר שבשוק של היום שווה מיליון דולר. היה לה את יעקב אסייג המתאבד בשער והגנה עם מעוזים כמו רואי חדד ויוסי זאנה, ובאגפים סלמן ועלו, עם קישור אחורי לוחם בהנהגת אייל חיים ורוני לוי.

בכפר סבא יכולים להגיד שבני יהודה נכנסה לטורניר רק בגלל הקסם והאותנטיות, אבל העובדות מדברות. זו הייתה קבוצה הרבה יותר התקפית מכפר סבא, ואם הם מביאים את הטיעון של "לקחנו למכבי נתניה", ראוי שיסתכלו איפה אנחנו השתלבנו - בין אליפות לדאבל של מכבי חיפה.

אולי בפתיחה התפתח קרב שקול בשדה, אבל בעיטה חופשית של סיני לרשת של נוסובסקי כבר בדקה ה-8 קבעה 0:1 לבני יהודה. יאני, בנגיחה מצוינת, הצליח להשוות בדקה ה-23, אבל מכאן התפתח משחק של חתול ועכבר. הדיוק של סיני, החדות של מנחם והטירוף של האוהדים בזהוב לא השאירו מקום לספק. 1:4 לבני יהודה.