מלחמה, לא משחק

הגנרל הגרמני גודריאן אמר: "אף תכנית קרב לא שורדת את המגע הראשון עם האויב". ובכל זאת, גנרלים ומאמנים (בכל ספורט שהוא) לא ייצאו לאף קרב ללא תכנית קרב. הבעיות עימן הן ביסודן דומות: איך לנטרל את היתרונות של היריב? איך לנצל את היתרונות של הצד שלהם? חבל לבזבז זמן, בואו נבדוק.

קרב זאמה הפגיש שניים מהגנרלים הגדולים של העת העתיקה: חניבעל וסקיפיו. המלחמה הפונית השנייה בין קרתגו לרומא החלה במסע הפילים דרך האלפים של חניבעל, ונמשך בסדרה של נצחונות מזהירים שלו. הכשלונות בקרבות מולו היו גדולים כל כך, שהרומאים נתנו לו לשוטט מעל עשר שנים באיטליה ונמנעו מכל קרב עימו.

סקיפיו למד את שיטותיו של חניבעל, אבל לא התעמת איתו עד לקרב זאמה, אלא העדיף לכבוש את ספרד מידי גנרלים אחרים. רק כשסקיפיו נחת בראש כוח גדול בסמוך לקרתגו, נקרא חניבעל חזרה מאיטליה להגן על המולדת, ולהתמודד עם סקיפיו. חילות הרגלים של שני הצבאות היו שווים, ולרומאים היה יתרון קל בפרשים, אבל לרשות חניבעל עמדו פילים. הפילים היו נשק מעורר אימה ושימשו לרוב כמעין הרעשה ארטילרית שקודמת לקרב. הסתערות הפילים הייתה מוציאה את הצבא שעומד מולם מהמערך המסודר שלו, ואז היה הופך לטרף קל בידי כוחות הרגלים. סקיפיו המציא טקטיקה חדשה כנגד הפילים. במקום להעמיד את הרגלים שלו בשורה כמקובל, הוא העמיד אותם בריבועים עם רווח בין ריבוע לריבוע, ודאג לנתב את הפילים לרווחים. השיטה עבדה מצויין, והפילים לא הצליחו לערער את המערך הרומי. בהמשך היתרון בפרשים, והנסיון הרב יותר של הרגלים הרומיים הכריעו את הכף.

גם סופרבול XXXVI הפגיש שני מוחות פוטבול משובחים, מייק מארץ הגאון ההתקפי, וביל בליצ'יק קוסם ההגנה. סט. לואיס ראמס הייתה בעלת ההתקפה הטובה ב-NFL, בראשות מרשל פולק הבלתי עציר, השחקן הראשון שהצליח לייצר אלפיים יארד כוללים במשך שלוש עונות ברציפות. היתרון של סט. לואיס על ניו אינגלנד נתפס ככל כך גדול, עד שלאס וגאס הגדירה את הליין על 14 נקודות לטובת הראמס. השיטה בה בחר בליצ'יק הייתה להתמקד בפולק, ולמזער את הנזק ממנו. השיטה עבדה: סט. לואיס השתמשה בפולק רק בשליש מהמהלכים (במקום כמעט חצי בעונה הרגילה), וריבוי מהלכי המסירה הוביל לריבוי איבודים מהם הפיקה ניו אינגלנד 17 נקודות (מתוך 20), ונצחון בשלוש נקודות.

אבל לא תמיד הכתישה דרך האמצע היא הפתרון המומלץ.

ב-1346, מלחמת מאה השנים הייתה רק בת תשע. הכוחות האנגלים היו רטובים ומסכנים על גבעה ליד קרסי, כשהכוחות הצרפתיים התכוננו לתקוף אותם. הכוח הצרפתי היה מורכב בעיקר מפרשים אצילים, מחונכים על ברכי אגדות רולאן ומומחה בכל הנימוסים והדרישות מן האציל. הכוח האנגלי, לעומת זאת, כלל מספר גדול של פשוטי עם, וכן קשתים וולשים, אותם הצרפתים תפסו כברברים שמקומם לא יימצא בשדה קרב של בני תרבות.

תכנית הקרב הצרפתית הייתה פשוטה: נדהר אל האנגלים ונטחן אותם. תכנית הקרב האנגלית הייתה לירות על הצרפתים כל עוד הם רחוקים, ולנצל את היכולת של הקשת הוולשית לחדור שריון. כמו כן, האנגלים בחרו את המגרש ומזג האוויר, הם התמקמו על הגבעה, והקרקע הבוצית הקשתה על דהרת הסוסים. הצרפתים לא חסרו אומץ באותו יום, והסתערו חמש עשרה פעמים לעבר האנגלים ללא הצלחה, בדרך לאחת התבוסות הגדולות בהיסטוריה הצבאית הצרפתית (ולא חסרות כאלה).

בגמר ה-NFC של 1989 השיקגו ברס אירחו את הסן פרנסיסקו פורטיניינרס. בימים לפני המשחק מזג האוויר היה חם באופן מטריד (אפילו קצת מעל אפס מעלות), אבל ביום לפני המשחק הטמפרטורות צנחו, וחזאי שיקגו הבטיחו לאוהדים מזג אוויר של דובים. ואכן מזג האוויר היה קר מאוד, מינוס שמונה מעלות ורוחות של עד חמישים קמ"ש. השיקגו טריביון הריץ דחקות על ציוד החימום שמביאים איתם הפורטי-ניינרס, בה אחד השחקנים ציין שהוא לא הולך ללבוש גרביונים.

השחקן שמזג האוויר צפוי להשפיע עליו ביותר הוא הקוורטרבק. הרוח לוקחת את הכדור לאן שבא לה, ואי אפשר לזרוק עם כפפות באופן מדויק, אבל גם לא עם ידיים קפואות. ג'ו מונטנה, הקוורטרבק של הפורטי-ניינרס, נחשב לאחד מהגדולים בכל הזמנים, אבל היה כבר בשלהי הקריירה שלו. התפישה המקובלת הייתה שבמזג אוויר כזה חייבים לרוץ (ואולי כמה מסירות קצרות), מה שנקרא סמשמאות' פוטבול, ובו שיקגו הצטיינה.

המשחק לא הלך לפי התכניות של שיקגו. מונטנה (שהשתמש במחממי ידיים) מסר הרבה ומדויק, והפורטיניינרס השיגו טאצ'דאון בכל אחד מהרבעים, בדרך לנצחון מוחץ של 3:28.

מערכת הביטחון הישראלית הפנימה את הלקחים של גמר ה-NFC מ-1989, והחליטה במלחמת לבנון השנייה להתמקד בתקיפה האווירית. הרעיון הבסיסי: נכה בהם ללא רחם עד שהם ייכנעו. הפתיחה הזכירה את מלחמת ששת הימים, ההתקפה הראשונית השמידה חלק ניכר ממאגר הטילים לטווח ארוך של החיזבאללה והמנהיגים הישראלים נכנסו לאופוריה. כאן השתנה התסריט, החיזבאללה, בניגוד למצרים ב-1967, בחרה לא להתמוטט אלא להמשיך להילחם, ובעיקר לספר לישראלים (שעד סוף המלחמה לא הצליחו להשתחרר ממיתוס "נסראללה לא משקר") שהם מפסידים את המלחמה. וכך, למרות שבכל פרמטר קלאסי של ניצחון במלחמות השיגה ישראל את הניצחון, המלחמה נתפסת כהפסד ישראלי וניצחון (אלוהי) של חיזבאללה.

ב-1974 נערך קרב האגרוף בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן בקינשסה בזאיר (התגרה בג'ונגל – באנגלית זה נשמע יותר טוב). פורמן היה אלוף העולם המכהן, גדול וחזק בהרבה מעלי המזדקן. יתרון הכוח שלו היה גדול כל כך, שלפני הקרב המאמנים שלו פחדו שהוא יהרוג את עלי בקרב. עלי כבר היה איטי מדי בשביל לעוף כמו פרפר, ונאלץ לעבור לטקטיקה חדשה בה הוא סופג את המכות של פורמן, ומקווה שפורמן מתעייף יותר ממנו בזמן הזה. כדי שפורמן לא ינוח, הוא הקניט אותו במהלך הקרב: "זה הכל ג'ורג'? אמרו לי שאתה יודע להכות!" השיטה עבדה מצוין ובסיבוב החמישי פורמן כבר היה עייף. בסיבוב השמיני הצליח עלי להשיג נוקאאוט (מפוקפק). הניצחון בקרב היה של עלי, אבל בטווח הארוך ג'ורג' פורמן נראה במצב טוב בהרבה מאשר מוחמד עלי, שבחר לספוג כמה חבטות יותר מדי.

אלה היו שלוש דוגמאות למקבילות היסטוריות של קרבות או מערכות מול מקרי ספורט דומים, אך ניתן למצוא עוד רבות כאלה. לדוגמא, מתקפת המחץ (בליצקריג) כפי שהודגמו במלחמת ששת הימים ובגמר היורוליג שנערך בתל אביב, כיבוש גאליה על ידי יוליוס קיסר מול מכבי תל אביב כדורסל (ניצול היתרון באופן חסר רחמים עד כינון דיקטטורה), ברית המועצות באפגניסטן מול מכבי תל אביב כדורגל (תחושות מגלומניה שלא מחוברות למציאות בשטח). אתם מוזמנים להציע עוד משלכם.