פעם היו כאן מלפפונים

המחסור בשחקנים גדולים באמת, כאלה שבאמת מצדיקים את כמות המלל האינסופית שנשפכת על כדורגל בתקשורת, הוא אולי הבעיה מספר אחת של ליגת העל. יותר מדי ציפיות של יותר מדי אוהדים, על כתפיהם של מעט מדי שחקנים שיכולים באמת לשאת בעומס הזה. המשוואה תמיד קורסת בסוף, ודלות עונת המלפפונים האחרונה היא עוד הוכחה להידרדרות הזאת. התייקרות השווקים מהם נהג לייבא הכדורגל הישראלי בדרך כלל שחקנים, התייקרות שנבעה מכניסה של כסף לליגות הבינוניות מינוס באירופה, שלחה איש שפוי בדרך כלל כמו אבי נמני להסכים לשלם על עומר גולן 1.2 מיליון דולר. לא מתוך ידיעה כי הוא שווה את הכסף, לא מתוך הבנה כי זה השחקן שירים את מכבי ת"א, אלא פשוט - זה מה שיש בשוק. עכשיו תחזרו למשוואה ממקודם ותבינו למה אין סיבה לצפות למשהו חדש מהעונה הבאה.

בשנים מתוקנות, עונת המלפפונים היתה לפחות סוג של אשלייה שאולי העתיד יהיה טוב יותר. זורקים סכומים, תופסים כותרות, מבטיחים הבטחות, עד שהליגה מתחילה ומחזירה אותנו למציאות. לא פעם, אפילו, היו כאן מלפפונים שהיו שווים את כל המניפולציות שמאכילים אותנו באינטרנט, מעברים שהשאירו חותם בל יימחה על הקבוצות הגדולות בארץ. שחקנים שלקחו את הקבוצות החדשות שלהם צעד קדימה ושינו את ההיסטוריה של המועדון. אחרי כל החרא שהאכילו אותנו עם השטות של עומר גולן, קצת קשה להאמין לכך, אבל פעם באמת היו כאן שחקנים גדולים. אז לפני שליגת המוות לערבים חוזרת, זאת הזדמנות טובה לשחזר את חמש ההעברות הבולטות בתולדות הכדורגל הישראלי.

אבי נמני היה אולי השחקן הטוב ביותר של מכבי ת"א בשנות התשעים, אבל ניר קלינגר היה החשוב שבהם. היסוד האמיתי של השושלת הכי מרשימה בתולדות המועדון הכי מצליח במדינה. האיש שהחזיר את המכביזם ושינה את דפוסי ההתנהגות של קבוצה שהתחילה לגלות סימני לוזריות בעשור היוצא. מקבוצה כנועה, לקבוצה רעה, נושכת, וינרית. כמו המנהיג שלה במרכז השדה, שלא בדיוק התברך בטכניקה, מכבי הקלינגרית התגברה לא פעם על פערי איכות והשאירה מאחור את יריבתה מתחילת העשור, מכבי חיפה, וגנבה לה שתי אליפויות למרות יריבים כמו רביבו וברקוביץ'.

קלינגר הגיע למכבי ת"א ב-1990 אחרי שתי אליפויות עם מכבי חיפה, והעביר איתו לקבוצה את רוב המאפיינים שלו: הן בסגנון המשחק הנוקשה, הן בתדמית הלוחמנית והן בתארים. קלינגר היה העוגן לביצועים של נמני, זוהר ודריקס, המהנדס והבנאי של גרנט וקשטן. קלינגר היה הפנים של מכבי ת"א האכזרית משנות התשעים, אחד הצירים המרכזיים שחיברו את הפאזל המיוחד ההוא, שהורכב משחקני בית צעירים מאוד ו-ותיקים מאוד, זרים מברה"מ המתפרקת, ושחקן רכש אחד ממכבי חיפה. מכבי ת"א, לא מעט בזכותו, חזרה להיות מעצמה. לפחות עד שלוני הרציקוביץ' קנה אותה.

דווקא היום, תחת מצוקת איתור זרים איכותיים, אפשר להעריך באמת את הדלת שפתח שאלוי לכל כך הרבה זרים מעולים מהונגריה. הקליטה המושלמת של שאלוי בארץ, ההטמעות בחברה הישראלית, השליטה בשפה, בסלנג, בהומור, הביאה לגל ההגירה האיכותי ביותר ממדינה זרה שנכנס לליגה. פישונט, האמר, הלמאיי, שאנדור, הגיעו לכאן הרבה בזכות שאלוי, שחוץ מזה גם היה שחקן מדהים. אחד השחקנים שהרימו את בית"ר ירושלים אחרי קיפאון קצר ודאגו שהאליפות מ-1992/3 לא תישאר בגדר אירוע חולף, אלא חוליה בשרשרת. הגדולה של שאלוי, אחד משחקני הרחבה הכי חדים וחכמים שידענו, בולטת בעיקר כאשר רואים את אחוז הכשלונות של החלוצים הזרים שבאו בשנות האחרונות לישראל. שוונקי, טוטו, פינטו, פאביני, אגאנסו, מרדיקוביץ', יוליץ', סאנוגו, הציצו וברחו. בטח לא הקימו בית למאגר שחקנים נפלא שיבוא אחריהם ממכורתם, כמו ששאלוי עשה באמצע שנות ה-90.

ג'ובאני רוסו הפך את מכבי חיפה מקבוצה טובה מאוד לקבוצה כמעט משולמת, בדרך לחמש השנים שביססו אותה כמועדון הבכיר בישראל והכי קרוב לאירופה. הזר הכי טוב שנחת בישראל, בקבוצה בה הוא הגיע לשיא פריחתו. את האליפות של שנת 2001 מכבי חיפה לקחה אמנם בלעדיו, אבל עם רוסו היא כבר היתה בלתי מנוצחת וראויה להיכלל בליגת האלופות. המסירה הגאונית שלו לשער השני של יעקובו במשחק הראשון מול שטורם גראץ סיפקה למכבי חיפה את מרווח הביטחון שהציל אותה במשחק הגומלין באוסטריה, והביא אותה להישג הכי גדול של קבוצה ישראלית אי פעם. רוסו הקפיץ את איכות המשחק של מכבי חיפה לשיאים בלתי נשכחים. בטח בהשוואה להיום.

אלון מזרחי היה החלוץ הכי פורה בשנות התשעים, אבל רונן חרזי היה החלוץ הכי טוב (אחרי אלי אוחנה כמובן). יש לו שתי אליפויות עם בית"ר ירושלים (אחרי ניכוי פציעות) ואחת עם רגל וחצי בהפועל ת"א, בעוד שמזרחי נותר עם תואר אחד מאז 1994. אחד שיחק בשביל עצמו, השני שיחק גם עבור הקבוצה. יש מעט מאוד חלוצים בארץ שהופכים את השחקנים שלידם ליותר טובים, בהפועל ת"א חרזי עשה זאת עם חבורה של תינוקות ותחבושת מעיקה על הברך המתפרקת, נתונים שלא מנעו ממנו לכבוש 17 שערים לעונה. נכון, אחרי אותה עונת הדאבל עם הפועל ת"א הברך של חרזי לא סחבה יותר, אבל הקבוצה המשיכה להתבסס מאז ועד היום בצמרת ליגת העל. חרזי (ושלום תקווה כמובן) עזרו לאדומים לעבור את המחסום הפסיכולוגי הזה.

ראובן עטר לא שינה את הפועל חיפה, כשזו שילמה עליו כ-750 אלף דולר בקיץ 1994, אבל המהלך הזה הכניס באופן רשמי את הכדורגל הישראלי לסחרור, שמזכיר במעט את ההשפעה של אפקט גאידמק על ליגת העל בשנתיים האחרונות. שנה אח"כ רובי שפירא שוב שיחרר צ'ק שמן עבור רן בן שמעון, והאיץ את מירוץ ההתחמשות של הקבוצות הגדולות, בדרך לכמה שנים נהדרות בליגה. הסכומים יצרו מחויבות בקרב חלק מהשחקנים להצדיק את ששולם עליהם, היריבויות הישנות התחדדו, ובין השנים 1995 – 2000 זכינו לראות ליגה לא רעה בגלל אותה צמיחה. בשלב מסוים הצמיחה הפכה למגלומניה, בעיקר עם כניסתו של גד זאבי, עד שהגיע קרטל הקבוצות הגדולות ועצר את השיגעון. אנחנו נסתפק בכמה מהרגעים המרגשים שנוצרו כתוצאה מאותו תהליך דומה בעונות הבאות.