אתלטיקה קלה בבעיה קשה

באליפות ישראל באתלטיקה קלה שהסתיימה השבוע היכולת הייתה הבינונית, אבל כמו כל דבר בחיים, הכל יחסי. האליפות הזו הייתה בגדר הזדמנות טובה לבדוק קורה עם האתלטיקה שמעבר לגדר. משיחה עם מאג'ד אבו-מראחיל, מאמן הנבחרת האולימפית הפלסטינית לריצות בינוניות וארוכות, התברר שהמצב, איך לומר, לא משהו. למעשה, האתלטיקה הפלסטינית סובלת ממספר רב של בעיות. חוסר עניין, היעדר תקציבים והיעדר מתקנים הם חלק רציני בהן, וזה עוד לפני שאבו-מראחיל בכלל מתחיל לדבר על מה שהוא מכנה "החלק של ישראל בסבל של הספורטאי הפלסטיני".

ברצועת עזה ובגדה המערבית אין איצטדיוני אתלטיקה. יש עשרות מגרשי כדורגל, יש מגרשי כדורסל, אבל אתלטיקה – אין. לדברי אבו-מראחיל, הבעיה הזו גורמת לכך שכל היחס לאתלטיקה ברשות הפלסטינית הוא סמלי. "למשל מבחינת קפיצה לרוחק", אמר אבו-מראחיל, "אין אף בור קפיצה שנבנה בצורה רשמית וחוקית. הבור היחיד שאנחנו קופצים אליו בעזה נמצא מאחורי השער במגרש 'אל-ירמוכ' במרכז הרצועה. זה בור שאנחנו חפרנו, עם מעדרים, בעצמנו".

בנוסף לבעיה הזו, מציין אבו-מראחיל גם את הבעיה הכלכלית. "חלק גדול ממקצועות האתלטיקה דורש ציוד מיוחד שממש לא קיים אצלנו, ושאין באפשרותנו לרכוש". לדבריו, "מקצועות כמו משוכות לא קיימים אצלנו, ידוי פטיש לא קיים גם הוא, ובטח שלא קפיצה במוט. אני לא יודע מאיפה להתחיל. איך יהיה אצלנו קפיצה במוט? צריך בשביל זה מוט מיוחד, ומשטח הרצה מיוחד, ומזרון מיוחד ונעליים מיוחדות, ורף מיוחד, אין אצלנו את האפשרויות האלו. זה פשוט לא קיים".

לדבריו, יש גם בעיה אמיתית של חוסר רצינות לגבי כל מה שקשור לאתלטיקה הפלסטינית. "כמעט כל מוסדות הספורט הפלסטינים והתקציבים מועברים לכדורגל, ולנו לא ניתן כמעט כלום". הוא טוען שגם כשעושים משהו למען האתלטיקה, לא עושים את זה ברצינות. "אני אתן לך דוגמה", אומר אבו מראחיל, "בנו בח'אן יונס את 'אל-מדינה אל-ריאדיה' שזה קומפלקס של מגרשי ספורט. אמרו לנו שבנו גם מסלולי ריצה לאתלטיקה קלה. הגעתי לשם עם צוות מודדים וגיליתי שסיבוב הריצה הוא לא 400 מטר כמו שצריך להיות, אלא 450 מטר. וגם, שהישורת לריצות קצרות היא לא 100 מטר אלא 93 מטרים". אבו-מראחיל נשמע מיואש, "אי אפשר לעבוד ככה. הם חושבים שזה כמו מגרש כדורגל, שזה לא משנה מטר לפה מטר לשם. אין הבנה לגבי החשיבות של הדיוק באתלטיקה".

אבו-מראחיל מציין עוד בעיה בנוגע לכיבוש הישראלי. "ברור שמבחינת אי יציאה לתחרויות בינלאומיות באופן סדיר יש לישראל חלק רציני, כי היא מונעת מאיתנו יציאה דרך המעברים, והפסדנו כבר המון תחרויות". בנוסף לכך, "ישראל גם אחראית לחלק גדול מהמצב הקשה ברשות הפלסטינית באופן כללי, דרך מחסומים וחיסולים ומעצרים, ובתוך זה – הספורט הפלסטיני והספורטאי הפלסטיני". אבו-מראחיל מציין גם ש"אפילו כשאנו כבר יכולים לרכוש ציוד לספורט, ישראל מונעת את כניסתו לרצועה". הוא חושב לרגע ומוסיף: "תאר לעצמך שאנחנו רוצים להכניס כידון לרצועת עזה, למקצוע של זריקת כידון. ישראל לא מוכנה להכניס אולר לרצועה, אז היא תיתן לנו להכניס כידון?".

וכך, אם להוציא את המקצועות שדורשים אימון מיוחד, ציוד מיוחד, כסף ומתקנים, נשארה מלכת הספורט הפלסטינית עם מספר מצומצם מאוד של מקצועות, שלדברי אבו-מראחיל "אפשר גם להתאמן עליהם ברחובות". אפשר גם לקרוא למקצוע הזה בשמו – ריצות.

אבו-מראחיל היה האצן הפלסטיני הראשון שהשתתף באלימפיאדה. "היה זה באטלנטה 1996", הוא מספר לוואלה! ספורט, "הייתי הספורטאי היחיד בנבחרת הפלסטינית". הוא לא מתבייש לומר שגם הוא התחיל בכדורגל, ואתלטיקה לא תמיד זרמה אצלו בדם. "הייתי שחקן כדורגל במועדון א-זייתון, ופעם יו"ר התאחדות האתלטיקה הפלסטינית נביל מברוכ בא לראות משחק ושאל – מי זה השחור הזה שם?". לדברי אבו-מראחיל, "כנראה שהוא שם לב שהייתה לי מהירות יוצאת מן הכלל, וכושר גופני חזק, והוא התחיל ללחוץ עלי להצטרף לאתלטיקה". אחרי כמה שנים כבר עשה אבו-מראחיל היסטוריה וצעד לבדו במצעד הספורטאים באולימפיאדת אטלנטה. הוא התחרה בריצת 10,000 וגמא את המרחק בקצת יותר מ-34 דקות. "היום כבר יש לנו ספורטאי שיורד מ-30", הוא אומר בגאווה.

באולימפיאדה שלאחר מכן, סידני 2000, כבר שלחו הפלסטינים שני נציגים. ראמי דיב מעזה שהתחרה ב-20 קילומטר הליכה והשחיינית זאכייה נסאר, ממועדון בית ג'אלה הסמוך לבית לחם. גם בשנת 2004 שלחו הפלסטינים שני נציגים, עבד א-סלאם דבאג'י שהתחרה ב-800 מטר וב-1,500, וסנא בחיית, שהתחרתה ב-800 מטר. התוצאות היו לא מזהירות, אבל יחסית לשאר מקצועות האתלטיקה הפלסטינית אבו-מראחיל שבע רצון. "אם אתה מסתכל על זה שבקפיצה לרוחק הספורטאים שלנו תקועים על 5.5 או 5.7 מטר, ובקפיצה לגובה על 1.75 מטר, אז העובדה שאצנים פלסטינים מגיעים לאולימפיאדה היא הישג בפני עצמו. מדובר בספורטאים שהתעלו על בעיות כלכליות, חברתיות ולאומיות בשביל לייצג את פלסטין".

כעת מתכונן אבו-מראחיל לאליפות האתלטיקה של מדינות ערב שתתקיים בירדן ב-27 ביולי. "אנחנו נשלח לשם ארבעה נציגים, ומקווים להופעה מכובדת ולשבירת שיאים אישיים". שני ספורטאים אמורים לצאת מעזה, ושניים מיריחו. העזתים הם נאדר אל-מצרי ממועדון ספורט בית חאנון שיתחרה בריצת 5,000 ועומר אבו סעיד שיתחרה בריצת 10,000. גדיר גרוף בת ה-17 מיריחו יריחו תרוץ 100 מטר, ועבדאללה אל-עוואג'מי ינסה להשיג תוצאה טובה בריצת 1,500.

נושא היעדר המתקנים הפלסטינים עולה שוב כשאבו-מראחיל נשאל לגבי שיאה האישי של אצנית ה-100 הפלסטינית גדיר גרוף. "השיא שלה הוא 11.09 שניות". התוצאה הזו טובה למדי, בעיקר בהתחשב בזה ששיאה של אסתר רוט שחמורוב הישראלית, 11.42, עדיין לא נשבר מאז 1972. אבל אז מגיע ההסבר. "אין אצלנו פוטו-פיניש", אומר אבו-מראחיל, "הזמנים נלקחים על ידי שעון רגיל, אז יכול להיות שיש גם טעויות".

אבו-מראחיל, למרות עברו הכדורגלני מאמין גדול באתלטיקה. "התאהבתי", הוא אומר, "עכשיו כבר אני מכור לאתלטיקה ולריצות ומאמין שדווקא בזה צריך להשקיע ולא בכדורגל". לדבריו, "יותר קל להשקיע בספורטאי בודד שיביא הישגים ולא בעשרות כדורגלנים. ספורטאי פלסטיני אחד שיביא מדליה יכול לתת לנו הרבה כבוד, ולתת דחיפה רצינית לתחום הזה ולספורטאים נוספים שיבואו אחריו".

אבל בינתיים הוא נאלץ עדיין להתמודד עם תדמיות. "קשה לי לגייס ספורטאים חדשים", הוא אומר, "גם בגלל שאתלטיקה לא פופולרית וגם בגלל שאין בזה כסף. מה שאני יכול לתת לארבעת הספורטאים האולימפיים שלי זו הבטחה שאנסה לסדר להם עבודה ברשות הפלסטינית". הדבר הזה גורם לכך שדווקא ספורטאים ממצב כלכלי נמוך הם הפרופיל הממוצע של האתלט הפלסטיני. "אין לי אף ספורטאי ממשפחה עשירה", הוא אומר, "כולם ממחנות פליטים ומשכונות עוני שהריצה היא עבורם מפלט, שלייצג את פלסטין עבורם זה כבוד ושלקבל עבודה ברשות הוא בשבילם דבר נדיר מאוד".