מאנה דיפרסייה

1979 הייתה עונת האליפות האחרונה לפני הבצורת הגדולה ביותר בהיסטוריה של מכבי ת"א - 13 שנים בלי לסיים ראשונה. במשך יותר מעשור הסתובבו על כר הדשא בבלומפילד ובאצטדיון רמת גן עשרות דמויות סהרוריות, שהיו נוהגות לפתוח את העונה בקול תרועה גדולה ולסיים אותה עם חמישיות ושישיות ברשת ועם הרבה טעם רע.

אבל אפילו בתקופות הקשות ביותר של הצהובים לא זכורה מגמה כל כך שלילית במועדון, בעיקר מבחינה חברתית, כמו זו שהתנחלה שם בארבע השנים האחרונות. שחקני רכש שלא רוצים להגיע, קהל אלים ובעיקר תחושה של אבדן כיוון ודרך מאפיינים את מכבי ת"א של שנות ה-2000. את האליפות המקרית של 2003 אף אחד לא ממש זוכר. בעצם, זוכרים כי היא רשומה על דפי ההיסטוריה, שם היא מתוייקת כאחת האליפויות הרעות והשליליות בתולדות הליגה שלנו, ולא בגלל הזכיה עצמה אלא בגלל מה שבא אחריה. מכבי ת"א הפכה לעדר ללא רועה, לקבוצה תועה שאיבדה לחלוטין את הדרך. השאלה היא האם יש מוצא.

למכבי ת"א שני מחנות עיקריים, ה"אולטראס" ו"השחקן ה-12". בין צבאות האוהדים הללו קיימים חילוקי דעות כבדים באשר לאסטרטגיית העידוד במשחקים. האולטראס משחקים אותה באד בויז, שמאמינים שאם לקבוצה הולך רע, צריך לעשות את המוות לאוהדים, לשחקנים ולמי לא. תפיסת העולם של אנשי השחקן ה-12 מתונה יותר, על הנייר, והם מעודדים גם כשהקבוצה בפיגור. אבל גם בהם יש פלגים אלימים, מה שגרם לא אחת לתגרות בשער 11. בנוסף, קיימים עוד שני ארגונים, אחד מהם הוא "הקומץ", וכמו הקונוטאציה השלילית ששמו מעלה כן הוא - יזמי פירוטכניקה שלא בוחלים באמצעים.

ואל תטעו - לא מדובר פה ב"קומץ של ילדים", כפי שמציגים זאת בקבוצה, אלא בהתאגדויות לא קטנות של אנשים שחלקם באמצע שנות ה-20 לחייהם, שלא לדבר על הארגונים הזוטרים יותר, שכל אחד מהם מונה גם הוא כמה עשרות אנשים.

הבעיה של הקהל של מכבי ת"א מתחילת שנות ה-2000 היא שהאוהדים מאוהבים בארגונים יותר מאשר בקבוצה. את הדרבים הפרטיים שלהם הם עורכים במגרש. "אם איש האולטראס יראה מישהו מהשחקן ה-12 הולך ליד אוהד הפועל בצד השני של הרחוב", אומר אחד האוהדים, "שלא יהיה לך ספק, הוא יילך מכות , וזה לא יהיה עם ההוא שאוהד את הפועל".

רק קונצנזוס אחד קיים בין כל המחנות, ולקונצנזוס הזה קוראים אבי נמני. אף אחד לא יעז להגיד מילה רעה על האיש שהוא היום מכבי ת"א. בכל פעם שיש איזשהו סכסוך נמני מתערב, מדבר בגובה העיניים. אלה שלא אוהדים, בלשון המעטה, את מכבי ת"א, עושים דמוניזציה לנמני, מבחינתם בצדק. אבל לאיש יש הרבה מאוד קסם, שעזר לא פעם להשכין שקט ושלום בין מחנות האוהדים. במשחק מול סכנין הוא לא היה צריך להגיד מילה. הוא פשוט פסע לכיוון היציע, ולפתע כל המקללים נדמו. עד כדי כך הם יראי כבוד אליו.

משחק האימון הזה סימן מחדש את דרכו של נמני ואת ההתייחסות שלו לפורעים. הקפטן-ג'נרל מנג'ר הבין שלא מעט מהאנרגיות שלו בתפקיד החדש יופנו לבתי דין ולבירורים משמעתיים במקום לדברים החשובים באמת - החזרת האימפריה הצהובה למסלול. "אם מישהו באמת יעשה סדר ביציעים של מכבי ת"א, זה רק נמני", אומר אדם המקורב לקבוצה. "אם הוא מתכוון למה שהוא אומר, שהוא יעיף את המתפרעים מבלומפילד, הם באמת לא יהיו שם". ונמני, שפתאום הבין שהמגמה החדשה שהוא ורוני מאנה מנסים להביא לקבוצה עומדת בפני שוקת שבורה, בהחלט מתכוון לזה.

המהומות ביציעי קרית שלום באו כתגובה לאירועים מסכנין במשחק הגביע באפריל האחרון. "ישבנו ביציע, ועם שריקת הסיום האוהדים שלהם נכנסו לדשא וזרקו עלינו אבנים. זה היה מפחיד", מספר אחד מאוהדי הקבוצה. "הקהל של מכבי ת"א לא שוכח. מוזר שמכבי עצמה לא חשבה על זה כשהביאה את סכנין למשחק אימון, אבל האוהדים שם היו מוכנים". לרוני מאנה הסיפור הזה הספיק. "אם אלה האוהדים שלנו, אני לא נכנס לכדורגל", מיהר להצהיר.

שביל הבריחה פתוח למדי. ההסכם בין מאנה להרציקוביץ' תלוי על בלימה ומאפשר לשני הצדדים לסגת מהעסקה מבלי למצמץ. דבר אחד כן מפתיע: ב-11 השנים שבהן לוני הרציקוביץ' הוא הבעלים של מכבי ת"א, מעולם לא היה "רוכש פוטנציאלי" (והיו לא מעט כאלה) שהגיב לאירועים מסוג זה מלבדו. והנה, מאנה דיבר, הסביר, עשה סולחה עם אנשי סכנין, שיחרר הצהרות, הגן על עומר פרץ ונראה כמו בעל הבית האמיתי. ולוני? מישהו יודע היכן הוא?

המצב הזה נוח לשניהם. מאנה רוצה להיכנס לתודעה כשריף החדש בעיירה, לוני מעוניין לברוח קצת מאור הזרקורים. הפעם, בניגוד לשנים קודמות, עושה רושם שבאמת אין לו כוח יותר. מצד שני, האיום של מאנה לצאת רק ממחיש כמה כל העסק נזיל ונותן איזשהו קנה מידה לגבי המציאות האמיתית במכבי ת"א. למאנה קל לברוח כרגע. למרות האשליה שנוצרה בשטח, לוני הרציקוביץ' הוא עדיין הבעלים של מכבי ת"א, אם הוא רוצה בכך ואם לאו, ואם אחרים רוצים בכך ואם לאו.

אספקט נוסף שמרתיע את מאנה הוא הקשרים העסקיים שבין מכבי ת"א ל"סלקום", המאמצת של בני סכנין. מאנה נלחץ מהתקרית משום שידע שהפגיעה של אוהדי מכבי ת"א בספונסר שאתו הוא נמצא בקשר עסקי ממעלה ראשונה עלולה לעשות לו רק רע. הוא מעולם לא היה האיש עם הכסף, אלא זה שמביא את הכסף, וסכסוך עם סלקום יפגע בו הרבה מעבר למכבי ת"א. ההצהרה שלו בדבר נסיגה לא הייתה למראית עין בלבד. הוא באמת נבהל.

אם אנחנו חוזרים לרגע לשנות ה-80 האפורות, בשלב מסוים החליט יצחק שניאור שבמכבי ת"א "יבנו קבוצה לשנים רבות". במקום להוציא כסף על רכש יקר, סבר שניאור, עדיף לנו לגדל ילדים מתוך המחלקה. שחקנים כמו דוד אמיגה, אלי מיאלי, מיקי בן שטרית ודני נוימן, שהובאו בהרבה כסף, לא סיפקו את הסחורה. במועדון עברו לשיטת טיפוח הצעירים - ירון גוזלי, יאיר סנדורי, צביקה גורדון, מאיר חנוכה, חי קרייס ועוד רבים ולא טובים. מלבד אלי דריקס, שגם הוא אכל לא מעט בוץ בקבוצה ופרח רק בשנות ה-90 אצל אברהם גרנט, לא היה אפילו שחקן אחד מהנוער של שנות ה-80 שהטביע את חותמו בצורה משמעותית באגודה.

כשגרנט הגיע הוא יצר תמהיל משמעותי, שכלל שילוב של שחקני רכש מנוסים עם שחקני בית צעירים ורעבים. כל אחד ידע את התפקיד שלו. דריקס היה עולה מהספסל ודופק צמדים, אפילו את מלמיליאן הגדול לא התבייש גרנט להושיב על הספסל. נמני פרח אצלו ואיציק זוהר קיבל תאבון. בשלב מסוים לא היה ברור מי שחקן בית ומי לא. יש כאלה (גם בין אנשי המקצוע הצעירים, רחמנא ליצלן) שעד היום בטוחים שניר קלינגר גדל באגודה.

במכבי ת"א של היום מנסים לעבוד על מודל דומה. את הרכב הקבוצה בעונה שעברה איישו דרך קבע חמישה עד שישה שחקני בית, מגובים ברכש. מי שבלטו בהיעדרם הם שחקני הרכש הישראלים. יוסי שבחון פתח דרך קבע, משה ביטון היה רואה מגרש פה ושם וכאן זה נגמר. אפילו לא חיקוי עלוב לקבוצה של שנות ה-90.

הדימוי שנוצר בתקשורת הוא ששחקנים בורחים ממכבי ת"א. "זהו רושם מוטעה", אומר עיתונאי המסקר את הקבוצה. "בשנה שעברה העדיף שבחון את מכבי על הפועל ת"א, ואנשים שוכחים שלפני שנתיים הורכבה פה קבוצת הגלקטיקוס ובא רכש מאסיבי. יש תדמית תקשורתית כאילו הישראלים לא רוצים להגיע, אבל זה מאוד לא נכון". אז למה עומר גולן לא הגיע? אולי בגלל הפיצוץ של דייויד אבו, אבל בעיקר בגלל מכבי חיפה.

במכבי ת"א לא אוהבים את מכבי חיפה, במכבי חיפה סולדים ממכבי ת"א. היריבות הזו נוצרה רק ב-20 השנים האחרונות, כי עד תחילת שנות ה-80 חיפה לא הייתה ממש פקטור במאבקי האליפות, ובשנות ה-80 מכבי ת"א תמיד יצאה מהמרוץ מוקדם. אבל ב"עיר השניה" חיכו לרגע הגדול שלהם מול האחות השנואה מת"א. במאי 1988, כשחיפה הנחילה לצהובים את התבוסה הגדולה בתולדותיהם, 0:10, אמר אחד מהשחקנים הירוקים: "רצינו רק לתת להם עוד ועוד, להשפיל אותם, לבייש אותם".

חיפה סובלת מרגשי נחיתות כרוניים כשזה קשור במכבי ת"א. אחרי שעונת הגלקטיקוס הפכה לבדיחה עצובה הגיעה חיפה, בדרך הבטוחה לאליפות שלישית ברציפות, לבלומפילד. אופיר חיים הבקיע שער למכבי ת"א, שניצחה 0:1. רוני לוי, המאופק בדרך כלל, היה עצבני לכל אורך המשחק ואחריו שיחרר את הרסן מעל מסכת השלווה הרגילה שלו בשידור חי. "מכבי ת"א היא אפילו לא קבוצה שתגיע לגביע אופ"א", אמר בזעם. בשנה שעברה הצהיר מנכ"ל חיפה, איתמר צ'יזיק, כי לא ישאיל שחקנים למכבי ת"א.

ובאמת, אם תסתכלו על ההעברות בין קבוצות בליגת העל בשנים האחרונות, לא תמצאו אפילו שחקן משמעותי אחד שעבר ממכבי חיפה לת"א כשהוא עדיין תחת חוזה. בחיפה גם זוכרים שהאיש שהפך את מכבי ת"א לווינרית בשנות ה-90, ניר קלינגר, הגיע היישר מהם. אולי זו סתם פיקנטריה, ואולי זה שיקול.

מהסיבה הזו הפך עומר גולן למשאת נפשם של החיפאים. יעקב שחר, איש שעושה עסקים בדרך הקלאסית והקרה, יודע שגולן לא שווה 1.2 מיליון דולר. סביר להניח גם שהוא לא ישלם את הסכום הזה. אבל הוא גם יודע שלטרפוד ההעברה של גולן למכבי ת"א יש משמעויות שלא תסולאנה בפז. לחיפה היה קיץ מחורבן עד כה. היא גם הייתה די רדומה בגזרת גולן. הידיעה על חתימה של החלוץ במכבי ת"א הקפיצה את האדרנלין של האנשים בקבוצה. ומכיון שכמו שאמרנו, השיקולים של שחר תמיד כלכליים, למכה מוראלית על הראש של מכבי ת"א יש משמעות אחרת מעבר לתחושת הסיפוק האינסטינקטיבית. כי עכשיו הקהל של חיפה יתחיל להתעורר. אם גולן יגיע, תאמינו או לא, הוא עוד ימכור מנויים בקרית אליעזר.

אנשי כדורגל שראו דבר או שניים בחייהם בענף מסכימים שלא שופטים קבוצה על סמך עונת המלפפונים. מכבי ת"א עדיין נבנית ומתחדשת, עדיין בסגל חסר. אבל נורות האזהרה דולקות במלוא עוזן. נמני הוא הנצרה שאוטמת את אחד ממחנות האוהדים הנפיצים והאלימים ביותר בארץ, והשאלה היא מתי יישבר לו מזה. למאנה יש כוונות אמיתיות, על פי הרושם, לשים יד ורגל במכבי ת"א. מה הכוונה של לוני להגיד שלום? נו, טוב, זה עדיין לא ברור. ויש את מכבי חיפה, שנהנית להתעלל בקבוצה מקרית שלום בכל קיץ. אם גולן ישחק בשורותיה, מדובר בתבוסה מחפירה נוספת למכבי ת"א, שתמשיך להיראות כמו מטאפורה לאשה מוכה: נתונה להתקפי זעם, ואחר כך באה הרגיעה. עד הפיצוץ הבא.