הקבוצה השנייה שלי

מה זה בעצם קבוצה שנייה, אחריה אתה משתדל לעקוב ומייחל להצלחתה מדי מחזור, כאילו הייתה האהובה הספורטיבית שלך? סוג של בגידה. פלרטוט. הצצה פושעת לאישה אחרת, בה אתה מחפש את מה שאין לך כבר אצל בת הזוג הקיימת. תשוקה למה שחסר לך וכנראה כבר לא יהיה, משיכה למשהו נסתר, שונה, צורך פסיכולוגי להיות רב גוני, געגוע למשהו ישן שאבד, מים גנובים שממתיקים לך לפעמים את סוף השבוע.

מכבי נתניה, עבורי, היא זכר למה שבית"ר איבדה במרוצת השנים בהן הפכה למפלצת. הכדורגל הפראי, האיצטדיון העקום, היציעים שמחבקים את הדשא, הסנדוויץ' הטוניסאי בדוכנים, ניחוח הכדורגל הטהור שעולה מתוך הרחובות שעוטפים את המגרש - כולם נקברו תחת חורבות ימק"א ונשארו רק בלב, שפיתח ציפייה שבועית לתוצאות של נתניה ותקווה לניצחונותיה, כאילו אורי ואלי עדיין משחקים. נתניה, באופן מסוים, היא בית"ר של לפני 20 שנה: קבוצה קטנה, שמונעת מתשוקה בלתי נגמרת, כישרון אינסופי, ערמומיות, חוצפה, מרדנות, אסטטיקה עממית וטאץ' אירופי, שתמיד באים מאחור וקולעים אבן למצח של הגוליית מת"א או מחיפה. אין דרך טובה יותר לפרוק את הגעגוע לבית"ר ההיא, בטח בעידן גאידמק. אגב, מישהו זוכר מתי ההגרלה של נתניה בגביע אופ"א?

אם את יחסי האהבה של אוהד הכדורגל עם קבוצתו משווים לחיי הנישואין, הרי שלכל אחד מאיתנו יש פילגש. אנשים, לדאבונם, נוהגים להתחתן בגיל צעיר מדי. בשלב שבו נשבענו בראשונה לעיני האל שנלך אחר הקבוצה באש ובמים, לא ידענו את משמעותה של אותה אהבה ללא תנאים. אם היינו יודעים עד כמה מורכבת היא המחויבות, אולי היינו נשארים רווקים, פרפרים חופשיים שאוהבים כדורגל אירופאי. אבל נפלנו. בשלב הנוכחי זה רק טבעי שמדי פעם נפזול לצדדים. אלו הם היחסים האסורים עם הקבוצה השנייה.

יש שיגידו שהאהבה השנייה שלהם היא לקבוצת הנוער של המועדון, אך זו היתממות. זה כמו לפנטז על אשתך כשהיא הייתה בת 17. בחירה קלה נוספת בפילגש היא קבוצה מחו"ל, אך גם זו אינה נחשבת, כיוון שמדובר בפנטזיה על אהובה רחוקה, בלתי מושגת, רחוקה מכל הסטנדרטים של בת הזוג הנוכחית. הלוואי שיכולתי להדחיק את רגשותיי האסורים, אבל קשה לי. בסתר, עמוק בארון, אני נמשך להפועל פתח תקוה.

גם היא, כמו מכבי ת"א, היא אימפריה שעבר זמנה. אוהדיה הם גאוותנים ומלאי אמונה וביטחון, על אף שאין לכך צידוק הגיוני. מדובר במועדון שעברו המפואר מתקשה לחפות על כישלונות ההווה, ומי כמו המכביסטים יכולים להזדהות עם זה. עד היום כל ניצחון באורווה נראה כמשימה בלתי אפשרית, רק בגלל המסורת המופלאה שאופפת את האיצטדיון. אם מוסיפים לכך את האוהדים האינטליגנטים, שירי העידוד המקוריים ומחלקת הנוער המפוארת, מגלים אלטרנטיבה הולמת לקבוצתי האהובה, שאוטוטו תשחזר ימי קדם. אוטוטו.

בית"ר ירושלים היא לא הקבוצה השנייה שלי במובן הקלאסי והפשוט. אני לא מתנחם בניצחונותיה בשבתות בהן קבוצתי האהודה מפסידה, אני אפילו לא שואף לניצחונות של הצהובים-שחורים בסתם משחק נגד איזו כפר סבא או הרצליה. שחקניה של בית"ר לא מעניינים אותי, אפילו לא אחד מהם. אוהדי הקבוצה נישאים על גל ההתפרעויות משנות ה-70 ומנסים לשחזר את הימים היפים של המרדפים בפתח תקווה והשריפות בבלומפילד, בהצלחה מזערית הגובלת לרוב בפתטיות.

מבחינתי, בית"ר היא משה דדש. הקולנוען הכושל, שחלומותיו על המפרי בוגרט וקלינט איסטווד הובילו לבסוף לרדיפה אחר אודי רובוביץ', ז'אנו ויוסי מזרחי. דדש היה, למרות הסיגרים והשופוני המתבקש, דור אחרון של אימפולסיביות בכדורגל הישראלי. אחד כזה, שאם יצטרך, בהחלטה של רגע, יזרוק את המשכנתא כדי לפתות את החלוץ שרוצה עוד כמה דולרים. דור אחרון של סכנה אמיתית להתקפי לב באיצטדיון. שריד היסטורי לעסקנים של סיגריות קנט ארוך בכיס החולצה ומפתחות של האוטו ביד בזמן ראיון טלוויזיוני. דדש אמנם כבר לא שם, אך לפעמים, כשנתקעת המעלית ביציע הכבוד וארקדי בחו"ל, רוחו מרחפת מעל היציע המערבי, ואם מקשיבים טוב אפשר כמעט לשמוע אותו במשפטו האלמותי: "זה בסך הכל קפצונים של פורים".

אהבתי הסמויה לקבוצה התפתחה גם בזכות שירי האליפות, וזו כבר סיבה מספיק טובה לרצות לראות את בית"ר חוגגת. "הנה היום שבו זכינו, הנה הרגע עליו חלמנו", ששרה אהובה עוזרי באחד משירי האליפויות, או שירת ההייקו ב"שוקולד, מנטה, מסטיק על הגובה, נסים בכר מאושר", בפזמון אחר, גרמו לי כמעט להתאהב. עוד לפני שידעתי אל מי שירי האהבה ממוענים. לכן, למרות האוהדים, גאידמק והירושלמיות, בית"ר של משה דדש וחגיגות האליפות היא הקבוצה השנייה שלי.

הפועל פ"ת היא שם נרדף להתבססות במרכז הטבלה וקביעת רף הבינוניות בכדורגל הישראלי. אפשר להמשיל את הקבוצה הזו לישראל, אשר מאחוריה עבר מפואר והווה קודר. כאוהד הפועל פ"ת, אני יודע שהיא משל לחיים עצמם: אפורה, נעה מכוח האינרציה ומספקת ריגושים קטנים לצד מרירות רבה. לילד יש פוטנציאל, זה ידוע, אבל הוא מבזבז אותו לאורך השנים, ובסוף תוהה מה בעצם הטעם לכל זה. לעיתים רחוקות, כמו בחיים, יש רגעי שיא (גביע ב-1992), או כאב בלב (ירידת ליגה), אבל בעיקר יש את היומיום השוחק והקבוע, חסר הדרמות והזוהר. אהדתי היא כל כולה לקבוצה, אך כדי להכניס נופך נוסף ותוכן מעניין לחיים האפורים כאוהד הכחולים, פיניתי פינה קטנה בלב לקבוצה נוספת, כזו שתעניק לי מעט ממתיקות ההצלחה.

התמזל מזלי ומתחילת שנות ה-80 פקדתי כמעט מדי שבת את מגרש גאון ביפו, ואיצטדיון בלומפילד הסמוך לו. הסימפטיה הלכה למכבי יפו, אבל הקבוצה השנייה היא ללא ספק הפועל ת"א. בימים ההם החיילים של דוביד שוויצר נראו כמו כל מה שהפועל פ"ת לא. זו היתה תקופה בה הפועל ת"א הילכה אימים על הליגה, ובעיני הילד שלי, שחקנים כגון אריה בז'רנו, יוסי זאנה, יאנקה אקהויז, אלי כהן, מוריס ז'אנו וגילי לנדאו הילכו (כן, אין כאן טעות) על הדשא כחבורה מן המיתולוגיה. מעל כולם ניצב המאסטרו, האמן קר הרוח, המנהיג השקט והכריזמטי, האיש בעל רגל הזהב, משה סיני. המראה של סיני מתקדם לכיוון משה מרכוס, וכבר במרכז המגרש אוהדי מכבי ת"א מתרוממים כמו ברור להם שייפול פה שער לחובתם, הוא בלתי נשכח ורב עוצמה.

להפועל ת"א יש תדמית של לוזרית אולטימטיבית, וזה יעזור לכם להבין את מצוקתי כאוהד הפועל פ"ת, אבל ביחס לאהובה האמיתית, הפילגש היא התגשמות כל החלומות.

לא בטוח שזה נבון לחשוף את הקבוצה השנייה האהודה עליי. ייתכן שינדו אותי או שמשוררי זוטא ימציאו עליי שירי נאצה, אבל אהבה קשה לעקור, זיק של תקווה לא קל לכבות. מי היה מאמין שתוך ארבע שנים תעבור הקבוצה השנייה שלי כאלו תהפוכות, מהקבוצה הכי סימפטית למושמצת ביותר.

האהבה אליה היא בטח לא בגלל "משחק השרוכים". זה סיפור ותיק ומורכב יותר. במשך שנים ארוכות פעם בשבועיים היינו מצפינים בסוף השבוע לבית שאן, אל חיק המשפחה. דקות מעטות לאחר שהגענו, דודיי כבר היו סוחבים אותי למשחקי הבית שלה. החנייה המאולתרת, הכרטיסים הזולים (של ליגה א'), מוכרי הגרעינים והצעקות באיצטדיון בבית שאן נצורים במוחי ולבי עד היום. בייחוד זכורה לי הטריבונה הקטנה והאפורה בה היינו יושבים. האירוני בכל הסיפור זה שרק כאשר שקעה הקבוצה למצולות, הוחלפה אותה טריבונה ביציע מודרני.

לפני עידן האינטרנט, כמו פעולה אוטומטית בכל בוקר של יום ראשון (אחרי שבתות שלא הייתי במשחק), הייתי מתחיל לקרוא את הספורט מהסוף ומייחל לעוד ניצחון בית שאני. ככל שנקפו השנים התקדמה הקבוצה מהעמודים האחוריים לקדמיים. לא האמנתי שתעלה לליגה הראשונה ושתי הקבוצות שלי יילחמו זו בזו. עיירה של 17 אלף תושבים, שלעתים נראה כי לא הולכת לשום מקום, החזיקה מעמד בליגה של הגדולים. עד "משחק השרוכים". למרות שזה השאיר את היריבה העירונית מיותמת מאליפות לעוד שתי עונות, זה צרם. אבל עד היום אני עדיין פותח את העיתון בסוף בתקווה, שאולי, יום אחד תקום מחדש ותחזיר עטרה ליושנה.

ברכבת מלונדון לנוריץ' עוד לא ידעתי שאני עומד להיות אוהד של הקנריות. נסעתי עם חבר בשם ג'יי-פי לבקר את המשפחה שלו, ואני חושב שבאזור קולצ'סטר, כשבחוץ רואים רק ירוק ופרות, נרדמתי. הוא העיר אותי בערך אחרי חצי שעה בעצבים. "ירקת?", הוא שאל. "מה?!", עניתי. "ירקת או לא?", הוא לא הרפה. "איפה? מה?". עדיין לא הבנתי. "איט איז פאקן איפסוויץ' אאוטסייד!", הוא אמר בכעס. ניערתי את הראש והסתכלתי סביב. נכון, באמת היה שם שלט שהיה כתוב עליו איפסוויץ'. הסתכלתי לחלון שהיה צמוד לשירותים ושם התגודדו חבורה של בנים, חלקם די מבוגרים, לבושים צהוב-ירוק. הלכתי לכיוונם, המתנתי לתורי, וכשהוא הגיע שחררתי יריקה על פסי הרכבת המקומיים. "קאם און נוריץ'" סינן ג'יי-פי.

היה בזה משהו מאוד מכוער ביריקה על פסי רכבת של הקבוצה היריבה, תחנה אחת לפני שמגיעים הביתה, אבל בכל זאת היה בזה גם משהו מיוחד. בעובדה שאנשים מבוגרים שבאמת חולים על כדורגל לוקחים את זה גם הרחק מעבר למגרש.

חשבתי על הפועל ירושלים אז, וקינאתי בנוריץ' על זה שיש להם יריבה עירונית אמיתית. הדרבי האחרון שלנו עם בית"ר היה לפני הרבה יותר מדי זמן, והפעם האחרונה שאנחנו גם היינו יותר טובים מהם, הייתה לפני שנולדתי. קינאתי בנוריץ' שהם מתעבים יריבה עירונית שלא מסתכלת עליהם ממרחק של שתיים או שלוש ליגות, וקינאתי בהם שהם מעזים לירוק על שנואי נפשם.

המשחק נגד סטוק-סיטי נפתח בשני שערים מהירים של נוריץ'. התחלתי לרחם על סטוק-סיטי. בדקה ה-83 וה-88 סטוק-סיטי הודו לי על האמפתיה והשוו ל-2:2. האוהדים של נוריץ' לא הפסיקו לצעוק "ראביש", "פור פאק סייק" ולגעור בשופט ש"יו דונט נו ווט יו אר דוינג". הרגשתי בבית, אפילו לרגע קצר. הרגשתי שהלוזריות של נוריץ' היא משהו ממש מוכר. שמדובר בקבוצה שעדיין מתרפקת על משהו שקרה לפני 16 שנה, קבוצה שהיא אפילו יותר לוזרית מהפועל ירושלים. זה כנראה מה שגורם לי לבדוק כל שבת אם הם הצליחו כבר לנצח.

לפני 19 שנה לקח אותי אבי למשחק הכדורגל הראשון שלי. הפועל חיפה, אז בליגה השניה, שיחקה במפלצת הבטון המכוערת בקרית חיים, ומשחק הליגה המוזר של 11 בבוקר הוכרע מפנדל של נער צעיר עם שמאלית קטלנית, טל בנין שמו. כמי שנחת כמה שבועות קודם אחרי כמה שנים באפריקה, הפך המפגש שלי עם הכדורגל לסוג של חיפוש אחר מושא הזדהות. העונה הענקית של בנין במכבי חיפה הפכה את הירוקים לאפשרות שגם חולצה שקיבלתי מאבנר חדד, האדום האגדי, לא יכלה להתחרות בה. אלא שעל קו הסיום הכריעה הגנטיקה, ששלחה אותי לחיי נצח בחיקה של האדומה הלוזרית הכי גדולה באותם שנים, הפועל ת"א.

השנים חלפו, האדומים מבלומפילד חגגו הישגים כמו מקום תשיעי או הפסדים של פחות מארבע חתיכות בדרבי, ואני נקרעתי בין הצורך לסנגר על היותי תיכוניסט מהקריות שלבו ביפו, לבין רגשות חרטה על הבחירה שלי, לנוכח ההתעצמות ההדרגתית של האחות האדומה מחיפה תחת לבו הרחב של רובי שפירא. את הפועל ת"א, הקבוצה שלי, אהדתי דרך "שירים ושערים". הרגליים לקחו אותי שוב ושוב להפועל חיפה, אם זה במשחק העלייה מול הפועל רמת גן או ה-3:4 האלמותי מול כפר סבא עם גול של הישאם זועבי בדקה ה-100. בשלב מסוים, כשהפועל חיפה איימה על האחות מת"א, הדיסוננס הקוגניטיבי שלי הקצין, אבל שאגות השמחה אחרי השער של ג'ובאני מול בית"ר בעונת האליפות לא הותירו מקום לספק – אני אוהד של שתי קבוצות. הפועל ת"א היא הקבוצה שלי, הפועל חיפה היא המשפחה.