בכל קיץ התיאור הנפוץ ביותר שניתן לליגת הכדורסל המקצוענית של אמריקה הוא שמדובר בביזנס. המנהלים מבהירים שההחלטה לוותר על שחקן כזה או אחר, או להחליפו בטרייד, נבעה משיקולים עסקיים גרידא. בעוד שהכדורסלנים עצמם משתחררים מחוזים בקבוצות בהן בילו שנים רבות אך ורק כדי לעשות עוד כסף. ככה זה בליגה שמושתת בראש ובראשנה על מודל עסקי, בדומה לשאר הליגות המקצועניות בארה"ב.
הדראפט השנתי הוא בדרך כלל היוצא מן הכלל, כשקבוצות בוחרות כדורסלנים על סמך כשרון, פוטנציאל וצורכים מקצועיים, בתקווה להשתפר על הפרקט יותר מאשר בהנהלת החשבונות. אבל לפעמים הביזנס מגיע גם אל השחקנים שזה עתה קיבלו הזדמנות להקפיץ כדור בעבור מיליוני דולרים מובטחים, כפי שראינו במקרה של יי ז'יינליין והמילווקי באקס.
מילווקי ניצלה את הבחירה השישית בדראפט כדי לקחת את הכשרון הסיני העולה, למרות שכבר באימוני הראווה שלפני הדראפט היה ברור ש-יי אינו מתנהל כמו שחקן כדורסל רגיל, אלא כמוצר לכל דבר ועניין, ומנוהל על ידי "נציגים" עלומים מקבוצת גואנגדונג הסינית וסוכניו האמריקאים, שמקבלים עבורו החלטות עסקיות שהקשר בינן לבין ספורט הוא מקרי בהחלט.
בשוק החופשי מדובר בסדר עדיפויות נפוץ בהרבה. ג'ייסון ריצ'רדסון, למשל, נשלח על ידי גולדן סטייט לשארלוט, בתמורה לבחירה השמינית (שהניבה את הפוטנציאל של ברנדן רייט), אך ורק כי כריס מאלין רצה להיפטר מחוזה 51 המיליונים של ג'יי ריצ', וזאת למרות שבפלייאוף הוא הראה עד כמה בדיוק הוא מתאים לווריורס של דון נלסון. "היה קשה להגיע לרמה גבוהה, ואז שמעבירים אותך לקבוצה אחרת", אמר השוטינג גארד שב-438 משחקים במפרץ קלע 18.3 נקודות והוריד 5.4 כדורים חוזרים. "אבל אז אתה מבין שזה עדיין ביזנס, ועדיין יש לי חוזה, ואני עדיין בריא ומשחק בקבוצת NBA. מה עוד אפשר לבקש?".
המציאות העגומה היא שלו מאלין היה משלם לריצ'רדסון קצת פחות ב-2004, הוא לא היה נחוש כל כך לוותר עליו ב-2007, כי בסך הכל מדובר בכדורסלן מחונן בעל יכולות שהווריורס יכולים להמשיך לנצל.
בשאר העולם, להבדיל, המודל של הספורט הוא לא עסקי, אלא חברתי, ומעטים הם אילי ההון שנכנסים לסיפור במטרה מוצהרת להרוויח כסף. בטח במדינת ישראל, שם בעלי הקבוצות זוכים בעיקר לסבל ולמינוס הולך וגדל בחשבון הבנק. ברור מאליו שהעולם העסקי התנחל ומיסחר לא מכבר גם את הספורט העולמי, אבל בארה"ב בכלל, וב-NBA בפרט, התופעה הזו מובהקת הרבה יותר מבכל מקום אחר.
דומה לנוביצקי וקוקוץ', או לקובי ופרנסיס?
כל הקבוצות בלוטרי האחרון קיבלו מסרים ברורים ש-יי ז'יינליין, פוטנציאל שמתנשא ל-211 סנטימטרים ושוקל 108 קילוגרמים, לא יורשה להתמודד נגד שחקנים בשר ודם באימונים שלפני הדראפט, ועל מנהלי הליגה יהיה לשפוט את יכולותיו במשחקים אינטסיביים נגד כסאות ועוזרי מאמנים קשישים. נקודת מחלוקת נוספת הייתה גילו, וזאת אחרי שעלו חשדות שאינו בן 19, כפי שהסינים טענו, ובעצם בן 22, מה שאומר ששיחק מול חבר'ה שצעירים ממנו בשלוש שנים במסגרות בינלאומיות, וזה עשוי היה להעניק רושם מוטעה לגבי היכולות העתידיות שלו.
אולם מאמן הבאקס לארי קריסטוביאק צפה בו כמה פעמים, וכעת יהיה שם כש-יי, שכבר קיבל השוואות לטוני קוקוץ' ודירק נוביצקי, ונבחרת סין יתמודדו נגד ממפיס וסקרמנטו במסגרת ליגת הקיץ. הוא אינו מודאג מרמת הכשרון של השחקן. "אני חושב שכולם מחפשים שחקנים שאפשר יהיה לזדהות איתם ובגלל זה משווים אותם לאחרים, אבל הוא יהיה עצמו", אמר קריסטוביאק. "שחקן בגובה שלו, עם מוטת ידיים של 2.20 מטר שיכול להוריד את הכדור לרצפה ועם ניתור של כמעט מטר יהיה מאוד מיוחד".
אז מאיפה יש לסיני צעיר החוצפה להתעמר כך בנהלים של ה-NBA, ולשלוח רמזים דרך נציגיו שאם לא יישלח בטרייד הוא עלול לשבת שנה שלמה בחוץ, ולהיכנס לדראפט 2008 מחדש? ובכן, האומץ הזה אינו מגיע ממנו, כך מסתבר, וככל שנוקפים הימים נראה שהוא לא יותר מבובה על חוט. מיד אחרי הבחירה הוא אמר במסיבת עיתונאים, בה פנוי נראו נפולות, ש"אינני יודע הרבה על מילווקי, אבל אני שמח עם הקבוצה הזו, ושמח לשחק ב-NBA". אחד העיתונאים התעקש אם הוא "בטוח" ישחק עבור הבאקס, ו-יי השיב, "כן, נראה לי".
ולמרות זאת, סוכנו הסיני אמר לתקשורת הסינית: "אנחנו שוקלים את עתידו של יי בבאקס, ובודקים אופציות לטרייד. אנחנו לא חושבים שהבאקס מתאימים לו, וניצור קשר עם הקבוצות שכן צפו בו בסין ובאימונים". הבאקס, כמובן, ממשיכים להתעקש שאין להם כל כוונה לוותר עליו, אבל לא בטוח שהזמן משחק לטובתם, ובכל יום שעובר מבלי שיחתום במילווקי הערך של יי בשוק החופשי רק הולך וצונח, והתמורה האפשרית שיקבלו בעסקה כזו או אחרת יורדת גם בהתאם.
כשבודקים מקרים דומים בדראפטים עברו, השמות שעולים הם קובי בריאנט, סטיב פרנסיס, ג'ימי ג'קסון, גלן רובינסון ודני פרי. קובי נבחר במקום ה-13 על ידי שארלוט ב-1996, אולם ידע על ההתעניינות של הלייקרס, וסירב לחתום עבור ההורנטס, שבסופו של דבר העבירו אותו ללוס אנג'לס בתמורה לוולאדה דיבאץ'.
פרנסיס נבחר שני על ידי הגריזליס, אז בוונקובר, ומיד אמר כי אינו מעוניין לשחק שם, בגלל המסים הגבוהים יותר, המחסור בחסויות, המרחק מהבית, וכמובן כי אלוהים מעדיף לראות אותו ביו.אס אוף איי. כמה שבועות מאוחר יותר הוא נשלח ליוסטון בטרייד נוראי עבור הדובים, שרבים רואים בו כמסמר האחרון בסיכויי ונקובר לשמור את הקבוצה בעיר. ב-2001 הושלם המעבר לממפיס.
ג'ימי ג'קסון נבחר על ידי דאלאס ב-1994, עת הייתה הקבוצה הגרועה בליגה, הרבה לפני שמארק קיובן שם אותה על המפה. אלו היו ימי טרום המשכורות הקבועות של בחירות הדראפט, וג'קסון רצה הרבה כסף מהמאבריקס, בעוד שהם היו מעוניינים לשלם יותר. הוא איים לשבת שנה שלמה בחוץ ולחזור בדראפט, אבל לבסוף חתם באמצע העונה, ושותף ב-28 משחקים בלבד. גלן רובינסון נבחר ראשון באותה שנה, והתעקש על חוזה של 100 מיליון ל-13 שנה ממילווקי, שהצליחה בסופו של דבר להורידו מהעץ עם 68 מיליון, שאיפשרו לביג דוג להצטרף לחבריו אחרי שהתחיל מחנה האימונים. דני פרי, לעומת זאת, סירב לשחק עבור הקליפרס העלובים, שבחרו בו שני ב-1989, ובחר לקחת את ניסיונו מדיוק מעבר לים. הוא חתם ברומא, והקליפרס העבירו את הזכויות עליו לקליבלנד, בתמורה לרון הארפר המוכשר. הקאבלירס החתימו אותו על חוזה ל-10 שנים, ופרי הפך לאחד הפלופים הגדולים של הדראפט אי פעם.
חוקי המשחק (העסקי)
ההבדל בין המקרים שצוינו לעיל, בהם כדורסלנים אמריקאים סירבו לשחק בקבוצה מסוימת, לבין המקרה של יי, בולט. בעוד בריאנט היה נעול על הלייקרס, פרנסיס לא רצה לחיות בקנדה, פרי התבאס מהמחשבה להירקב בקליפרס, וג'ימי ג'קסון וגלן רובינסון פשוט רצו עוד כסף - הטיעונים שמביאים נציגיו של יי לא קשורים לכדורסל, או לספורט בכלל. היו רינונים שאטלנטה עשויה לגנוב אותו בבחירה השלישית, רק כי חלק מהבעלות המשוסעת של ההוקס מנהלת עסקים ענפים בסין, ואלו רוצים את היהלום הצעיר אצלם בכיס.
כמו כן, זכורות הידיעות שגילו שאם לברון ג'יימס יערוק מקליבלנד לטובת לוס אנג'לס, ניו יורק או שיקגו, תכפיל נייקי את החסויות שהיא משלמת לו, לאור האפשרויות הבלתי נגמרות בשלושת הערים הגדולות במדינה לעשות עוד הרבה כסף מכשרונו ותדמיתו. כרגע נראה שמיסטר יי ז'יינליין פשוט כבול בידי אנשים שהאינטרס שלהם הוא אך ורק השורה התחתונה, וקשה להאמין שהוא מעדיף לצאת למלחמת עולם שלישית שכזו שעשויה להשביתו לשנה, במקום פשוט לשחק כדורסל, שזה, למי ששכח, המקצוע בו בחר.
אבל הספורט המקצועני האמריקאי חרט על דגלו את עקרון הביזנס, לפני העקרון הספורטיבי. קבוצות מחליפות ערים חדשות לבקרים (מישהו יכול בכלל לדמיין את ריאל עורקת למקום אחר, או את ליברפול מחליטה שהשוק התקשורתי של עיר הנמל קטן עליה?), ובעלי מועדונים כמו דונלנד שטרלינג מהקליפרס (עד לפני מספר שנים לא מעטות) מעדיפים להפסיד משחק אחר משחק, רק כדי לא להפסיד דולר בודד.
כשמה שגדלנו עליו כילדים, מה שחלמנו עליו בלילות, ועדיין עוסקים בו פה ושם להנאתנו בלבד, נהפך למוצר לכל דבר, למטבע עובר לסוחר, אז אין ספק שקיימת בעיה. נוח להלין על שחקנים כמו בן וואלאס שבוחרים בחוזה של 60 מיליון על פני 45 מיליון ב"קבוצת האם" שלהם, ושוכחים מישהו כמו סטיב בלייק, שהבלייזרס ביקשו ממנו להיטמע בפורטלנד ולבנות שם את ביתו (כדי להראות לקהילה שהקבוצה אינה נטע זר), ואז שלחו אותו בטרייד למילווקי, פשוט כי זה מה שהביזנס הכתיב.
המשותף לכל המקרים הללו הוא שהאיש הקטן, שבמקרה הזה הוא לעיתים קרובות מולטי מיליונר, הוא רק פיון בודד במערכת שגדולה עליו בכמה וכמה מידות. לעיתים הוא מנצל את השיטה לטובתו האישית, ובמקרים אחרות היא זו שסוחטת ממנו את כל המיץ. כמו שאומרים בסדרת המופת "הסמויה", It's all in the game. הפעם הבאקס, כזכור עסק לכל דבר ועניין, נאלצים לאכול את הדייסה ששטרן ודומיו בישלו במשך שנים ארוכות. אנחנו כבר יודעים שהיא לא תמיד טעימה במיוחד.