לא להיות אתכם בכל דקה

במשך שנים שאלו אותי כולם למה אני עושה את זה לעצמי. "גם ככה אתה מעודד עם הגב למגרש, אז מה הקטע?". הצגתי להם את תמונת הדסקטופ שלי בה רשום בגדול "סכיזופרניה" בצהוב כחול, עניתי שהאוהדים והקבוצה צריכים אותי, בסדר הזה, ושזה או מכבי או מוות. הרבה שנים אני במגרשים, ראיתי הכל, יש שיאמרו שראיתי רק רע. אם נסתכל על התוצאות, הם כנראה צודקים. כנראה בגלל זה באיזשהו שלב התבגרתי והסתובבתי אל המגרש, אל השחקנים, אל הקבוצה. השירה והעידוד היו רק מוזיקת רקע לקונצרט האמיתי שהתחולל על הדשא.

אם פעם חשבתי כל השבוע על שבת, עכשיו אני כבר מרשה לעצמי לתת לקבוצה רק 90 דקות, שעתיים בכללי, שלוש אם יש פקקים בדרך. ושלא תבינו לא נכון, אני לא עזבתי, אני בא לכל משחק, יושב בשער 11, מוריד חולצה, מעודד, משתגע וגם לפעמים עדיין רב עם מג"בניקים, אבל התבגרתי. התבגרתי כי ככה אלוהים אמר (ואני לא מתכוון לנמני). התבגרתי כי הוריי, מפקדיי, והגננת עירית חינכו אותי שלזרוק אבנים וחזיזים זה לא דבר טוב. התבגרתי כי הבנתי שאני אעזור יותר לקבוצה אם אני אשיר ולא אצעק, אם אני אעודד ולא אקלל.

שלשום לבשתי אדום. אנשים שמכירים הסתכלו עליי מוזר, שאלו אם הכל בסדר. עניתי שעכשיו אני בפגרה. "עד המשחק הראשון, מותר לי הכל", אמרתי בחיוך נבוך. שאלו אותי אם אני בא למשחק מול סכנין, הדגשתי שוב ש"אני בפגרה. עברה עליי עונה קשה, אני מתאושש מפציעה, זה רק משחק אימון", תירצתי. רצו את דעתי על הסחבת בעמדת השוער, עניתי שאני בפגרה. "אין תגובה, בסוף יהיה בסדר", קיוויתי והלכתי מהמקום עם ראש שפוף.

אתמול, אחרי אירועי משחק האימון מול סכנין, גרמתם לי להתחיל את העונה. ואני אתחיל אותה בשאלה לאוהדי מכבי ת"א – יותר נכון, מילה עם סימן שאלה בסופה - למה? למה אתם באים? למה אתם נשארים? למה אתם לא מבינים שאתם צריכים לעזור ולעודד את הקבוצה שאתם אוהבים ולא לקלל ולפוצץ משחקים? כבר שנים אתם אומרים ללוני לעזוב. אז הנה, הגיע מאנה, ואתם מנסים להבריח אותו? אתם סוגדים לנמני ורוצים שינהל את מכבי, אז הנה, הוא קיבל את התפקיד, אתם רוצים להרוס לו? מה נסגר, אנשים? אתם צועקים ששחקנים לא באים - מי ירצה לבוא לשחק בשביל קהל כזה?

אתם מתלוננים על המשטרה. הנה, אתמול מול סכנין היא לא היתה – וחבל! ולא, לי אתם לא יכולים להגיד שזה קומץ. אני מכיר את כולכם. נכון, לרוב אני יושב למטה בין שני ה"אירגונים" ומארגן הימורים על מי ייקח הפעם במכות ביניכם, אבל אני מכיר את כולם. אני יודע מי מקלל, אני יודע מי צועק ואני גם יודע מי שר. ואתמול, רק להזכירכם, היינו בפגרה. אבל אתם גרמתם לנו להיות שם, לכולנו להיות חלק ממכם, אתמול כולנו התחלנו את העונה.

זהו, אני נתתי לכם את השאלות, תנסו למצוא את התשובות ואז אולי נקבל עונה אחת שקטה, מבלי שנצטרך להגיד את המשפט הנוראי "הלכה עוד עונה" כבר בחודש יולי. הנה, אני רואה את הטלפון שלי מצלצל ומהצד השני קול כעוס שמזכיר לי את העונה שחלפה, ועד כמה היא הייתה שקטה ונטולת לחץ. ואני אומר - בולשיט. ניסיתם להיות ילדים טובים רק בשביל אבא נמני, אבל גם בזה לא הצלחתם. אתם כבר שנים הורסים את הקבוצה. אתם מנסים לשלוט במשהו שגדול עליכם בכמה וכמה רמות.

אתם אומרים מחאה לגיטימית, אבל עדיין לא יודעים על מה בדיוק אתם מוחים. אתם כועסים על אלימות השוטרים, אבל זורקים אבנים. אתם רוצים ששחקנים ינשקו את הסמל, אבל אתם מקללים אותם. אתם זועקים על כך שההנהלה לא מכבדת שחקני עבר, אבל אתם לא ידעתם להיפרד משטראובר וקאלה. במשך שנים כולם שאלו אותי למה אני עושה את זה לעצמי. נראה לי שמהיום, כבר אין לי תשובה.