הפועל תל-אביב חוזרת למקורות

הפועל תל-אביב חוזרת העונה סופסוף למקורות. הניסיון של קבוצת תאומים לשנות את פניו של המועדון ולהפוך אותו לבית גידול לשחקנים תרבותיים, ילדים טובים על הדשא ואוהדים אליטיסטיים ביציע, תוך הפניית גב לשנים הגדולות של הקבוצה בהן היא היתה בית עבור השחקנים הכי פראיים בארץ מהמקומות הכי חשוכים, הלך לעולמו כמו כל השתלה שלא נקלטת. מרוני קלדרון ועד אלי קוקוס כהן, הפועל תל-אביב תמיד היתה הבית של הילדים הסוררים, הרעים, פן אותו ניסו לטשטש בקבוצת הניהול של משה תאומים, ניתוח פלסטי שלא החזיק מעמד יותר מדי זמן והגיע אל סיומו עם החתמתם של ראובן עובד וליאור אסולין. אותם עשבים שוטים, שצמחו בעידן האליטיסטי של תאומים, טענו לא פעם בשבוע האחרון כי אסולין ועובד אינם "מתאימים להפועל", אלא שזה בדיוק הפוך להיסטוריה של המועדון. אסולין ועובד הם הכי הפועל תל-אביב שיש, בניגוד לאותם אוהדים תרבותיים.

כשקיבלה לידיה קבוצת הרוכשים בראשות סמי סגול את הפועל תל-אביב, אי שם בשנת 97', הכריז אחד מהבעלים, משה תאומים, כי הגיעו להציל את הקבוצה. "לקחנו את הקבוצה לא מהזבל, אלא מהמיץ של הזבל", הצהיר בשחצנות מדושנת ואופיינית בשנת 2000, לאחר חגיגות הזכייה בדאבל. לכאורה, הצטיירו הרוכשים כפילנתרופים צדיקים, אך בקרב אוהדי הפועל המשפט של איש הפרסום, עורר זעם מזערי. לא כעס אמיתי, בכל זאת לקחו דאבל, אלא רק סוג של התעוררות והבנה במי ובמה בעצם מדובר.

במספר צעדים שהגיעו לאחר מכן, הבינו האוהדים כי מבחינת הנהלת הפועל תל-אביב, המועדון כלל לא היה קיים עד שנת 97'. הפועל תל-אביב של אלי "קוקוס" כהן ורוני קלדרון הפכה להפועל "כתר" תל-אביב. שחקני הקבוצה נשלחו לשיעורי שחמט ואנגלית באוניברסיטה הפתוחה, ועימם צמח דור חדש וגדול של אוהדים, כזה ששבוי בקונספציה האליטיסטית-גזענית של המועדון, ובטוח שעובד ואסולין "לא מתאימים לרוח של הפועל". סביר להניח שחלקם שכחו כי המועדון מאז ומתמיד קלט לשורותיו שחקנים שנחשבו "בעייתיים". ומדובר בכוכביו הגדולים ביותר, כמו סיני, אלי כהן, טורק, שבתאי לוי, אלו שחגגו שלוש אליפויות בבלומפילד בשנות ה-80. האם גם הם לא תואמים את רוח המועדון?

"מה שאפיין את הפועל בתקופתי, היה האופי הקשוח", מספר גילי לנדאו, כוכב הקבוצה בשנות ה-80 ואחד ממכתיבי הזהות האדומה, "מספר גדול של שחקני מפתח, שבאו משכונות מצוקה, ממצב של מצוקה, מידיעה כי הצלחה בהפועל תשנה את חייהם. אותם שחקנים שמו את הלב וידעו להתנהל בנחישות ובאופי מסוים. מגרש האימונים היה אז גבעת עלייה, שנמצא בגבול בת ים, כל הילדים מהאזור הזה הגיע רק להפועל, מכבי התאמנו במכבייה ולשם הגיעו רק ילדים מצפון תל-אביב. את האליפויות חגגנו בטיילת בבת ים, שהתמלאה כמו הטיילת בסאן טרופה. לסרי, סיני, שבתאי לוי, נחמיאס, בז'רנו, כולם היו בעלי סגנון מיוחד, חזק, בלתי מתפשר".

כאמור, מאז הספיקו מוטי אורנשטיין וחבריו לחנוך בתי ספר הנושאים את שמה של הפועל תל-אביב בערים, קיבוצים וכפרים בכל רחבי המדינה. את גבעת עלייה הפועל עזבה לטובת בית המרקחת בוולפסון, ואט אט נפרדה גם מהכנופיה הבת ימית ששלטה בשנות ה-90 בקבוצה. "כשהגיעו הרוכשים הם רצו לעשות מהפועל משהו אחר", מסביר ראש החבורה, פליקס חלפון, "אבל הפועל קיימת כבר שנים, עם אותם שחקנים, מאותם מקומות. הפרויקט הזה, של לנסות לשנות את האופי של הקבוצה ל'צפונים', התפוצץ להם בסופו של דבר בפנים".

אוהדיה הוותיקים של הקבוצה נרדמו בשמירה וגילו את הניסיון לשינוי הקוד הגנטי של המועדון רק לאחר מעשה. בין נסיעות לאירופה, סיבובי אליפויות והנפות גביעים, לא הטרידו עצמם האוהדים בעניינים פעוטים כמו זהות. את סמל הקבוצה, למשל, שינו הבעלים לסמלה של חברה גדולה. דמותו המוכרת של המתאגרף, הנושא פטיש ומגל, נעלמה, כמו לא הייתה מעולם. יציעי בלומפילד החלו להתמלא בסוגים שונים של נובורישים, שסיפרו על המסעדות הנפלאות בפירנצה ובמילאנו בהן ביקרו, עת ליוו את הצעצוע החדש למשחקים בגביע אופ"א. הפרצופים המוכרים משנות ה-80, שחלקם הגיע מדי שבת בהליכה לאצטדיון, כבר לא נראו ביציעים.

"הפועל תמיד הייתה מיפו ומהשכונות הדרומיות של תל-אביב", מתאר הנרי אלקבץ, מראשי האוהדים ויפואי בעצמו, "כשהגיעו תאומים וכולם, הם ניסו לקחת את הפועל לכיוון ארץ ישראל היפה, ניסו לתת למועדון חינוך מחדש. הם עשו הכול כדי להיראות מתורבתים. חלק מאוהדי הפועל תל-אביב עדיין חי בתדמית הגזענית הזו. כל השחקנים הגדולים של הפועל היו אנשים שלא חיו מתדמיות, אלא חיו את היום ואת הרחוב. סיני, למשל, שהוא אולי הכוכב הכי גדול של הקבוצה, אלי כהן, קלדרון, כולם היו מקללים ויורקים ובועטים אם היו צריכים. גם להם הם קראו ערסים, כמו שחלק מהאוהדים קוראים היום לאסולין ועובד?"

היום חבורת ההנהלה ההיא כבר כמעט נשכחה (למרות שעדיין שולטת בעקיפין במועדון), שחקניה של הקבוצה לא נבחרים על פי התנהגותם או אופיים אלא על פי יכולתם לנצח משחקים. הקבוצה של היום תיבנה מאנשים אמיתיים, אנשים שלא חוששים לסטות לפעמים מהדרך המקובלת, בניגוד לדמויות הטפלון, אליהן התרגלנו בשנים האחרונות.

מעניין יהיה לראות האם בהנהגת עוד ילד רע, המאמן גיא לוזון, שהבטיח "קבוצה של רוצחים", תחזור הפועל תל-אביב להיות הקבוצה ההיא, המלוכלכת, האכזרית של שנות ה-80. קבוצה שמגיעה כדי לפרק, לשבור ולהפוך שולחנות, או קבוצה מתוכננת, מחושבת והגיונית, ממש כמו שלמדה אז, בשיעורי השחמט.