פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מייק ששבסקי - באסה או קלאסה

        מאמנה הנערץ של מכללת דיוק הפך כבר מזמן לגורו הבלתי מעורער של כדורסל המכללות. אבל האם הקרדיט העצום לו הוא זוכה אכן מגיע לו?

        כדורסל מכללות הוא ענף פנים-אמריקאי כמעט לחלוטין, שלא זוכה להתייחסות מרובה מחוץ לגבולות ארה"ב. אבל כפי שגם מי שלא ראה מימיו משחק כדורגל יודע מי זה מראדונה, כך מוכר השם מייק ששבסקי כמעט לכל חובב כדורסל באשר הוא. מאמנה ("האגדי", כך יצויין בצמוד לשמו כמעט תמיד) של מכללת דיוק, הידוע בתור גאון כדורסל מודרני, האיש שהסכים לקחת על עצמו את אימון נבחרת ארצות הברית על מנת להחזיר לה את כבודה האבוד, הגורו הבלתי מעורער של כדורסל המכללות.

        הקונצנזוס לו זוכה ששבסקי בקרב כל המוערבים בתחום – הקהל, התקשורת, הקולגות – הוא מהסוג השמור לאגדות אמיתיות. אז 702 הניצחונות שלו ושלושת תארי האליפות בהם זכה הם בהחלט מכובדים, אבל ההצבה האוטומטית שלו עם הגדולים ביותר בהיסטוריה היא מעט מוגזמת. אחרי הכל, את שניים מתאריו הוא קטף עם השלישייה הגדולה של כריסטיאן לייטנר, גרנט היל ובובי הרלי בתחילת העשור הקודם, ואת התואר האחרון שלו הביאה לו החבורה של 2001, בה שיחקו חמישה שחקני NBA לעתיד. לששבסקי כמעט תמיד היה יותר כשרון בקבוצה מליריביו, אך התוצאות לא תמיד היו בהתאם.

        המפלה המהדהדת ביותר של קואץ' K, ההפסד של נבחרת ארה"ב שלו ליוון בחצי גמר אליפות העולם בקיץ הקודם, יוחסה בתקשורת המקומית ל-"יום קליעות משוגע שתפסו היוונים". לעובדה שהנבחרת של ינאקיס פירקה את ההגנה האמריקאית באותו תרגיל צפוי פעם אחר פעם, בלא כל תגובה הולמת מצד ששבסקי, לא נמצא איזכור בארצו של הדוד סם. גם ההכנה הלקויה באופן ביזיוני, שגרמה לכרמלו אנתוני לציין ערב חצי הגמר כי "לשחקנים היוונים יש שמות מאוד ארוכים, נצטרך לשנן אותם עד המשחק", לא דבקה בששבסקי. המפתחות נותרו בידיו גם למשימה הלאומית הבאה, באולימפיאדת בייג'ין.

        הכישלונות החוזרים ונשנים של חניכיו ב-NBA (ואל תתנו לפריחה האחרונה של קרלוס בוזר להטעות אתכם, יש גם יוצאים מן הכלל) הוסברו על ידי "קללת יוצאי דיוק" המסתורית, למרות שההסבר הפשוט היה שקואץ' K מעולם לא הכין את שחקניו באופן הולם לרמה הבאה, והבודדים שכן הצליחו להפוך לכוכבים במקצוענים היו מי שהשכילו לנטוש את הקמפוס אחרי שנה אחת או שתיים, כמו אלטון ברנד ולואל דנג. אם טרייג'ן לנגדון, למשל, שהגיע לדיוק מהתיכון כקלעי מחונן, היה לומד בארבע שנותיו במכללה לעשות משהו נוסף מלבד להפגיז מחוץ לקשת, אולי הוא היה מככב היום ב-NBA ולא ביורוליג.

        אך עם זאת, מעמדו של ששבסקי נותר איתן. העונה האחרונה היתה סיוט מתמשך עבור אוהדי דיוק, כשאחרי כל הפסד נשלף התירוץ הקבוע כי מדובר בשנת בנייה, עם סגל חסר נסיון שמתקשה להסתגל לעזיבתם של ג'יי ג'יי רדיק ושלדן וויליאמס. אבל המאמנים הגדולים באמת תמיד ידעו להעמיד קבוצה תחרותית גם בשנים בהן הסגל פחות נוצץ. השכן מעבר לכביש, רוי וויליאמס מצפון קרוליינה, איבד אחרי הזכייה באליפות של 2005 את שבעת הקלעים המובילים שלו, ועדיין רשם עונה סבירה בהחלט בשנה שלאחר מכן, שאיפשרה לו לטעון מצברים בנחת ולחכות בסבלנות להגעת דור כוכבים חדש. ששבסקי, עם סגל צעיר אמנם אך בהחלט מוכשר דיו, נכשל במשימה הזו העונה באופן מוחלט, ולמרות זאת זכה לכמה קולות הזויים במירוץ לתואר מאמן העונה, שהוענקו לו על ידי פרשנים ששיבחו את "עבודתו תחת התנאים הקשים".

        בשנה הבאה צפויה דיוק לחזור למקומה הטבעי בצמרת המכללות, עם הגעתם של כמה מטובי התיכוניסטים במדינה (בראשות קייל סינגלר, סוג של דירק נוביצקי תוצרת ארה"ב) לשורות השדים הכחולים. ההצלחה, אם וכאשר תגיע, תטשטש פעם נוספת כל זכר לביקורת כלפי ששבסקי. אבל אל תתבלבלו, מדובר אולי במאמן טוב, אפילו טוב מאוד, אבל רחוק שנות אור מהגאון עליו מספרים לכם. ובאולימפיאדה הקרובה, כשהאמריקאים שוב לא יבינו איך הכל השתבש, במקום לדבר על החוקים השונים, היום שתפסו היריבות, חוסר האיזון בסגל וכל התירוצים הרגילים, כדאי להם להתחיל לחפש את האשם דווקא באיש הזועף על הספסל שלהם.

        מייק ששבסקי: באסה