אלי דריקס - באסה או קלאסה

היום כבר לא רואים אותם יותר, הם זן הולך ונעלם. אומרים שבכדורגל המודרני אין מקום לנפילים שכאלה. אורן ניסים, לטענת רבים, הוא הנצר האחרון לאותה שושלת. הם ענקיים, חזקים אבל בעיקר מגושמים. הכדור נראה לידם כמו גולה קטנה, כזו שעומדת להימעך מכל ניסיון שלהם לטפל בה, אבל איכשהו מפעם לפעם היא מצליחה לפגוש את הרשת. כן, הם חלוצים, תפקידם הוא לכבוש שערים, אבל לפעמים נדמה שהם לא באמת יודעים לשחק כדורגל. כזה היה אלי דריקס. סוס עבודה.

כשהתשבחות על חלוץ טוענות שמשחק הראש שלו טוב בהרבה מאשר היכולת הטכנית שלו בשתי רגליו, ניתן להניח שאין מדובר בכישרון יוצא דופן. אותו דבר ניתן להגיד גם על כדורגלן שאת תהילתו רכש בזכות כינוי כמו "שק תפוחי אדמה", זה שהדביק לו דוביד שווייצר ורדף אחריו לאורך כל הקריירה. בשנותיו הראשונות ניתן היה להבין את מקור הכינוי. דריקס היה כל כך נאמן לדימוי שלו כנגחן, עד שהיה רוכב על כל בלם, בכל סיטואציה, בתקווה לנגוח איכשהו, לאנשהו. רק לעתים נדירות זה נגמר בשער. כל מסירה שנשלחה לעברו נעצרה על ידי חזהו החסון, גם אם היא הייתה בגובה הדשא. פעמים רבות היה מתסכל לצפות בו מתנהל בכבדות, בסרבול, עם אגנו הרחב וישבנו התפוח. אומנם יש דברים שהסטטיסטיקה לא סופרת, אבל כל אוהד של מכבי ת"א זוכר שמדובר במלך של כל הזמנים של עבירות תוקף ברחבה. ובכל זאת, מלך.

ההתחלה נראתה מבטיחה. שער הבכורה של החלוץ הצעיר נכבש במחזור הפתיחה של עונת 1983/84. מכבי ת"א התארחה בקופסה אצל מכבי נתניה הגדולה, וניצחה 1:2 בזכות שער מצוין של דריקס. האוהדים חשבו שהגיע המשיח, שהקבוצה תדהר לאליפות, אבל שבוע לאחר מכן, כשהצהובים הפסידו בבית להפועל לוד, התברר שזו הייתה פאטה מורגנה במדבר של הצלחות. זו הייתה מכבי של שנות ה-80.

אחרי גיחה טובה ליבנה ואחת לא מרשימה לנתניה, חזר דריקס הביתה. מכבי המשיכה לדשדש, אבל אז הגיע גמר הגביע ב-1987. שני שערים מצוינים שלו העניקו לצהובים גביע מרגש ותואר ראשון אחרי שמונה שנים קשות. עד היום זקני שער 11 נזכרים בצמרמורת באותו רגע קסום, שבו דריקס השחיל מספרת מדהימה בדקה ה-117 לרשתו של אבי רן ז"ל. המפנה השני בקריירה שלו היה במחזור השביעי של עונת 1991/92. צמד שלו כמחליף קבע 0:4 בדרבי בלתי נשכח, שסימל את תחילתן של שנות הקסם של מכבי. למעשה, אחת מהסיבות שגרמו לאוהדים הצהובים לכנות את אברהם גרנט כ"קוסם" היא מעשה הכשפים שרקח עם עמנואל אופיר, זה שהפך את שחקן כמו דריקס למכונת שערים.

בשורה התחתונה, למרות כל הביקורות, אוהדי הכדורגל נוהגים להזדהות דווקא עם השחקנים המוגבלים, אלה שאלוהים הערים עליהם קשיים פיזיוליוגיים בניסיונם להפוך לכדורגלנים, אך מחפים על כך בעזרת תשוקה ומחויבות. אוהדים מעריצים את הכדורגלנים האמוציונליים, אלו שמטפסים על הגדר אחרי כיבוש שער, במטרה להתאחד איתם, לחגוג איתם ולהיות חלק מהם. אי אפשר שלא לאהוב את דריקס, קפטן, סמל ומנהיג.

יהיו אוהדים צעירים של מכבי ת"א שבעיקר יזכרו מדריקס את תפקודו הכושל כמנכ"ל המועדון, וזה חבל. לצערו, תפקיד המנכ"ל דורש ערמומיות עסקית וכריזמה ניהולית, בעוד הוא מתמקד בעבודה צוות ונוכחות פיזית ברחבה. קלאסיקה, על פי המילון, היא יצירת מופת שאינה מותנית בזמן, ולכן ראויה לחיקוי ומשמשת דוגמה ומופת. אי לכך ובהתאם לזאת, אין ספק:

אלי דריקס – קלאסה.