בלוז לכחולי התעודות

ג'יימי ארנולד, מכבי ת"א ונבחרת ישראל נאבקו קשות לקבלת אזרחות לפני שנה. עם כל כך מעט כישרון בנבחרת הכדורסל, ארנולד היה התקווה הגדולה שלה לאליפות אירופה. אחרי שהוא קיבל את התעודה יכולנו לראות את זה במשחקי ההעפלה, כשבין חוטבי עצים ושואבי המים שדרכו על הפרקט הוא היה היחיד שהצליח לנפק קצת כדורסל, מה שלא הספיק לבסוף ונשארנו עם טורניר ההזדמנות האחרונה.

ביום שלישי פרסם צביקה שרף את סגל הנבחרת. ארנולד לא היה בפנים. ההסבר: הוא לא מחזיר טלפונים ומעדיף לנוח. ההסבר למתקדמים: עכשיו, כשהוא לא במכבי ת"א, יותר קל לארנולד להגיד לא. כמו שהיה קל לדייויד בלות'נטל לצחוק על אלה שנתנו לו אזרחות אינסטנט בגלל יהדותו, כמו שהיה קל עד היום כמעט לכל מתאזרח לומר "אדיוס" ולקנות כרטיס בכיוון אחד ברגע שבו עזב את הארץ.

יממה אחת לפני פרידתו של ארנולד מהנבחרת העניק שר הפנים, רוני בראון, בהחלטה שערורייתית ומעליבה, תעודות זהות ישראליות לרוברטו קולאוטי ולטוטו תמוז. העילה: הודעת פיפ"א לפיה בעלי תעודות מעבר לא יוכלו ליטול חלק בנבחרת. האנגלים הרשעים, סבורים בהתאחדות, רקמו מזימה שפלה נגדנו, יבוא שר הפנים שלנו ויראה לכולם שאותנו אי אפשר לדפוק. האנטישמים האלה עוד ישלמו.

אמרנו על ההחלטה שהיא שערורייתית, אמרנו שהיא מעליבה. יש להפריד בין המקרה של קולאוטי לזה של תמוז. קולאוטי אחראי על החלק השערורייתי. הוא נשוי לישראלית, אבל גם ג'יימי ארנולד. בכל קיץ אנו שומעים על רצונו של החלוץ לעזוב למקסיקו, ארגנטינה, ברזיל או כל מיני מקומות אחרים על הגלובוס. יבוא נא הגיבור שישים את כספו על כך שלאחר שקולאוטי יעזוב את הארץ, הוא ייענה לזימון של קשטן. בין משחק למשחק בליגת הקלאוסורה, הברזילרו או הסריה א', הוא יעלה על מטוס ראשון ויתייצב כאזרח מן השורה לסגל. זה הרי התנאי של בר און, שיהיה אזרח מן השורה. רגע, זה לא מה שאמרו גם לארנולד?

על הקטע של העלבון אמון טוטו תמוז. שימו עצמכם במקום טוטו. נער עזוב שגודל בחזקתה של אישה ישראלית מגיל רך מאוד, ונאבק במשך חודשים לקבל הכרה על זכויותיו כאזרח. עשו לו את המוות, שמו לו רגליים, פעלו "לפי הנהלים" ולבסוף התפשרו אתו על תעודת מעבר. ועכשיו, בגלל החלטה שרירותית של פיפ"א, תמוז מקבל תעודה בשליפה. טוטו ניצח לבסוף, תהיה לו תעודה כחולה, אבל זה היה ניצחון מר ונגוע באינטרסים שאינם קשורים אליו ורק מבזים עוד יותר את המלחמה הצודקת שאותה ניהל. הוא צריך לקחת את התעודה בלי לחכות לצלמים ומבלי להגיד תודה. לשים אותה בכיס החולצה, להפנות עורף ולצאת מהחדר בהפגנתיות.

ההחלטה של בר און לא מחדשת לנו שום דבר על פניה של מדינת ישראל בשנות ה-2000. למרבה העצב, בכלל לא קשה להאמין באיזו קלות שינה משרד הפנים את פניו ברגע שהרגיש שמדובר במשימה לאומית מול מזימות האויב, ואיזה עוול נעשה לאוכלוסיות זכאים שלמות, שהיו צריכות לקבל הרבה לפני קולאוטי (אבל לא לפני תמוז) את הזכות להפוך לאזרחים ישראלים. מצער לשמוע על קורי קאר, שרואה איך מבוצע מחטף אחרי מחטף, בעוד הוא ורעייתו צריכים להסתובב בבתי משפט. כואב הלב על עשרות צאצאים של עובדים זרים, שלא ניחנו בכישרון קליעה או כיבוש שערים ומסתובבים חסרי זהות בארץ האפשרויות של המזרח התיכון.

אבל מה שהכי כואב הוא לראות כמה צחוק אנחנו עושים מעצמנו. אם מתן הנכס הכי חשוב לאדם בכל מדינה, הזכות שלו להיות אחד מאזרחיה, הפך להיות כל כך קל, גחמני ואפילו מזוכיסטי, נשאלת השאלה כמה נמוך עוד נרד.