שחקן גדול מול מפלץ ענק (גיל קדרון)
עכשיו, כששאקיל כבר בן 35 והרגליים שלו עברו 15 שנות NBA, בזמן שטים דאנקן חוגג טבעת רביעית - קל לשכוח את העבר הלא כל כך רחוק ולהתפתות להאמין שהביג פונדמנטל יעיל וטוב יותר מכפי שהיה הביג פאפא בשיאו.
נכון, דאנקן מגוון יותר, יציב יותר ובעל אופי נוח יותר, אבל לשאק יש יתרון אחד ומשמעותי - הוא פשוט טוב יותר. הדיזל, בין היתר בגלל גופו הענק, חילק את מאמציו בשורה לא שווה לאורך הקריירה, ובדרך כלל הראה לנו את כל מרכולתו רק בפלייאוף, בזמן שטימי גרף שני תארי MVP (אחד יותר מאוניל) ותשע הופעות בחמישיית ההגנה של העונה (תשע יותר מאוניל).
אבל לא היה שחקן אחד, כולל מייקל ג'ורדן, שגרם כמו הדיזל ליתר 29 הקבוצות בליגה להתכונן אליו במיוחד, וליריבות הישירות בפלייאוף להביא מבעוד מועד שחקנים ספציפיים שינסו לעמוד מולו. בשלוש האליפויות הרצופות של 2000-2002 אוניל היה מפלצת אימתנית ובלתי ניתנת לעצירה, שכתשה את הסנטרים שמולו, פירקה הגנות מתוחכמות, וטחנה עד דק כל סיכוי להפתעה. את דאנקן, להבדיל, אפשר לא אחת לעצור באחד על אחד, ניתן לגרום לו לעשות דברים בהם הוא יעיל פחות, ואתה לא גוזר על עצמך גזר דין מוות במידה שלא השלכת את כל יהבך על הניסיון לעצור אותו.
מבחינת כישורים התקפיים (26 נקודות למשחק לאורך הקריירה, ב-58 אחוזים מהשדה!, לעומת 21 ב-51 אחוזים מהשדה), עם כל הכבוד לארסנל המובים של דאנקן, העוצמה והזריזות של שאקיל היו טובים בדרגה או שתיים, ולהבדיל מהתפיסה המקובלת, הוא השתמש ביותר מכוח בלבד בפוסט. בצד ההגנתי, חצי מהעבודה של הענק הייתה להיות שם, ועצם הנוכחות שלו בצבע הרתיעה חצי מהחדירות לטבעת, מה שהופך את ממוצע החסימות של (2.5 למשחק) למרשים עוד יותר. ודאנקן התקשה יותר מול אוניל מאשר להיפך, וגם לכך יש משמעות. ועצם זה שגם כשהוא כבר לא אותו מפלץ, הוא השכיל לגרוף טבעת רביעית במיאמי, גם להישג הזה צריך לתת את הכבוד הראוי.
כדאי גם לזכור שטימי נחת בקבוצה שמנוהלת הכי טוב בליגה כולה, עם אחד המאמנים הגדולים אי פעם, בעוד, מלבד פיל ג'קסון ופט ריילי, אוניל שיחק עבור בריאן היל, דל האריס וסטן ואן גנדי. בנוסף, על דאנקן אומרים שהוא קבוצתי יותר, אבל קצרה היריעה מלמנות את רשימת השחקנים שהתעלו תחת כנפי השכינה של אריסטו הגדול, ונהנו עקב כך גם מחוזים משופרים. לא רק זאת, כמעט כל מי שנשאל את מי היה רוצה לראות בקבוצה שלו, סופרמן עמד בראש הרשימה. דאנקן? שחקן גדול, אבל גם הוא רואה את הגב של הענק ממיאמי.
אל תפספס
אבן פינה יעילה יותר (ניב הדס)
לא קלה היא ההתלבטות בין שאקיל ודאנקן, לא קלה. אחרי הכל, מדובר בשני שחקני הפנים הדומיננטיים של העשור האחרון. למעשה, אחרי לכתו של האקים אולג'ואן, נדמה גם שהשניים הם הגבוהים המשמעותיים בוודאי אם מתייחסים להיבט ההתקפי - היחידים שהליגה ידעה מאז (והסליחה עם שון בראדלי).
אין עוררין על כך ששאקיל הוא שחקן שמשפיע יותר על המשחק. בשיאו, הנוכחות שלו בצבע היתה לחלוטין בלתי ניתנת לעצירה, כששלוש אליפויות רצופות הוכיחו שגם כל תרגילי ההאק-אה-שאק האפשריים לא יועילו כששאק-דאדי נותן עבודה. ההשפעה שלו על אזור הצבע משני הצדדים - היתה חסרת תחרות, והמטרייה האווירית שסיפק, הן לקובי והן לווייד, הפכו גם אותם לקטלניים יותר. אלא שעל אף כל אלו, לו עליי להרכיב את הקבוצה, היסוד הראשון שאני בוחר הוא דווקא דאנקן הסולידי.
הסיבה היא שהנוכחות הבלתי ניתנת להכחשה של שאקיל נותנת את הטון גם מחוץ למגרש. אם יש משהו שגדול יותר מהמאסה של שאק, הרי הוא האגו שלו, בעוד שדאנקן, עם אותה תפוקה פחות או יותר, מעניק הרבה יותר יציבות ושקט, כמו גם מקום לשחקנים שלצדו להתבלט כשצריך.
אתם יכולים לתאר סיטואציה שבה שאקיל נותן לטוני פארקר או מאנו ג'ינובילי להשתלט על משחק? שלא לדבר על חוסר היכולת של הענק לחיות בעיר כמו סן אנטוניו, ללא התקשורת של LA או פלורידה? מצד שני, בפנטזיה שבה דאנקן וקובי משחקים ביחד, קשה לראות ביניהם מאבקי כוחות בלתי פוסקים, ועוד יותר קשה לראות אותם מפסידים. קחו את הקבוצה של פיל ג'קסון בחצי העשור הראשון באלף החדש, תחסירו ממנה את שאקיל ותוסיפו לה את דאנקן - וקיבלתם מכבי "עלית" תל אביב.
אבל יותר מכל אלו, עמוק בלב קיימת התחושה שהדיזל, עם כל הכישרון הגולמי העצום שלו, לא היה מגיע לאן שהגיע אילולא קובי ופיל ג'קסון. לכל הרוחות, מי שאכל חרא שלוש שנים רצוף בגמר האזורי כולל סוויפים - לקבוצה שהסנטר שלה הוא גרג אוסטרטג, לא יקבל אצלי את המושכות בחיים.
מבחן ביל סימונס (אסף רביץ)
קודם כל, חשוב להבהיר שמדובר ללא ספק בשני השחקנים הטובים בליגה מאז הפרישה של מייקל ג'ורדן, ולהחליט מי מהשניים לוקח את הבכורה זה כבר עניין מסובך יותר. בסופו של דבר היתרון הולך לדיזל, אבל רק אחרי קרב קשה שהוכרע בנקודות.
למרות הבדלי האופי העצומים, כשחקני כדורסל הם דומים מהצפוי. נתחיל בהישגים- לשניהם ארבע אליפויות, מתוכן שלוש בשיא הקריירה ואחת שעדיף לשים קצת בצד. הראשונה של דאנקן הגיעה בזכות הקבוצה הגדולה שנפל אליה בטעות, כי גם שאקיל היה מוביל את אותם הספרס לאליפות בשנה השנייה שלו בסיטואציה הספציפית של עונה מקוצרת (בשנה השנייה שלו הדיזל כבר סיפק 29.4 נקודות ו-13.2 ריבאונדים למשחק). האחרונה של שאק הייתה כשחקן משני בקבוצה שלו, תפקיד שגם דאנקן בוודאי יידע לבצע בהצלחה בעוד ארבע שנים. מצד שני, טימי עוד יכול לגרוף טבעת חמישית.
לביג פונדמנטל לא חסרים יתרונות בדו קרב הזה. הוא שחקן שלם יותר, אחד השומרים הגדולים בכל הזמנים, קולע טוב יותר מהעונשין, נפצע פחות ומתמחה בלהפוך את השחקנים סביבו לטובים יותר. אבל אם נפרק את הנקודות לגורמים נראה ששאקיל נותן לו פייט חזק בכל אחת מהן - גם הוא שומר נהדר, ומאוד אנדרייטד בתחום. בשיאו שאק ידע לאפס את היד מהקו ברגעים החשובים, ואת השנים החשובות שלו העביר בלי פציעות רציניות. והאמת, בכלל לא בטוח שהוא נופל מדאנקן בכל הקשור להפוך את מי שסביבו לטוב יותר, ולפרטים ניתן לפנות לאנטואן ווקר, ניק אנדרסון ודניס סקוט. בשורה התחתונה, חוץ מסטיב נאש, דאנקן ושאקיל הם שני החבר'ה שהכי הרבה שחקנים בליגה ביצעו קפיצת מדרגה רק מעצם השהייה בקרבם.
אז מה מטה את הכף לכיוונו של הדיזל? במילה אחת - הדומיננטיות. בשיאו שאקיל היה בלתי ניתן לעצירה לחלוטין, שלט בליגה באופן מוחלט, לעומת דאנקן שידע עליות ומורדות, והתקשה מול שומרים מסוימים (זכורים במיוחד קארל מאלון בלייקרס וביג בן). יכול להיות שאם הם היו עומדים לבחירה כרוקיס עדיף היה ללכת על דאנקן, בגלל הסיכון הקטן יותר. אבל בשיא הקריירה (מה שידוע כ"מבחן ביל סימונס"), במשחק שהחיים שלי תלויים בו, זה די ברור שהענק לוקח בגדול, בלי לחשוב פעמיים.