אין דרך חזרה

"אין ספק שהמאורעות הקשים שהתרחשו ברחבי רצועת עזה ובגדה המערבית השפיעו מאוד על השחקנים שלנו באליפות", אומר ג'מאל זקוט, סגן יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, בראיון לוואלה! ספורט. לדבריו, "אני יודע בוודאות שהשחקנים היו המומים מהחדשות שהגיעו אליהם, מהעובדה שרצועת עזה הולכת ונכבשת על ידי חמאס ושאיש הורג את אחיו. כל אחד חשב על המשפחה שלו, על הילדים שלו, על הבית. כולם היו מודאגים מאוד".

עם זאת, לדברי זקוט, הסכסוך ברשות הפלסטינית לא הצליח לחדור את שורות שחקני הנבחרת. "הם ידעו שהם מייצגים את פלסטין. הם הסתכלו על הדגל הפלסטיני וידעו שהם מייצגים פה משהו גדול, ושהם חייבים להראות אחדות, אומר זקוט. "להגיד לך את האמת", הוא אומר, "התקווה שהנבחרת הזו תצליח הייתה בשבוע האחרון הדבר הפלסטיני היחיד עליו הסכימו כולם. גם חמאס, גם פתח, גם תושבי הגדה וגם תושבי עזה. רק על זה הם הסכימו".

האליפות, המתקיימת אחת לשנתיים, התקיימה השנה בירדן, אחרי שהאירועים האלימים בלבנון, במחנה הפליטים נהר אל-בארד, מנעו את קיומה המתוכנן שם. האליפות היא בחסות איחוד הכדורגל המערב אסייתי שהוקם בשנת 2000, וחברות בו שש מדינות: אירן, עירק, סוריה, לבנון, ירדן והרשות הפלסטינית. בשנת 2000 אירחה ירדן את האליפות, ב-2002 סוריה וב-2004 אירן. ב-2006 לא התקיימה האליפות בגלל שהמדינה המארחת, לבנון, היתה נתונה במלחמה עם מדינה אחרת במערב אסיה, ישראל.

הפלסטינים קיבלו בבית המוקדם את שתי הפייבוריטיות של האליפות, עירק ואירן. במשחקם הראשון, נגד העירקים, הצליחו שחקני נבחרת הרשות להחזיק מעמד 85 דקות, "לפני שספגו שער מפנדל שלא היה", אם לצטט את אתר סוכנות הידיעות הפלסטינית ראמאטאן. נגד אירן החזקה המשימה הייתה קשה עוד יותר, אולם גם שם הצליחו הפלסטינים לשמור מחצית שלמה על רשת נקייה. עם זאת, במחצית השניה התעוררו האירנים ובסוף זה נגמר עם 0:2 ועם שמחה גדולה לאחמדינג'אד.

"המצב הנפשי של השחקנים היה קשה מאוד", אמר לוואלה! ספורט מאמן הנבחרת מוחמד סבאח, דקות אחדות אחרי שהגיע לתחומי הרשות הפלסטינית. לדבריו, "היה עצוב מאוד בחדרי ההלבשה רגע לפני העליה למגרש. השחקנים הסתכלו עלי כאילו אני יכול לספק להם תשובות. כאילו אני יכול לגרום להם לעבור ממצב של דיכאון למצב של התלהבות". לדבריו, "עשיתי מה שיכולתי, אמרתי להם שהיום רצועת עזה והגדה המערבית הן יותר מפורדות מאי פעם, שהתהום ביניהן נפערת, ושהנבחרת הפלסטינית היא אחד הדברים היחידים שעדיין מייצגים את העם הפלסטיני, שעדיין מוכיחים שהגדה המערבית ורצועת עזה הן ביתם של אחים פלסטינים". לדברי סבאח, "בסופו של דבר כשהם עלו למגרש הם ידעו את זה. הם עשו הכל בשביל להוכיח שהם נבחרת אחת, שהם עם אחד".

גם ג'מאל זקוט טוען ש"ההופעה הייתה מכובדת". לדבריו, בהתחשב בכל הבעיות שלנו, בזה שהשחקנים חששו לחיי משפחותיהם, ושהראש שלהם היה טרוד בשאלות מתי יחזרו הביתה, איך וכמה זמן זה ייקח, להפסיד פעמיים בצורה מכובדת הן בהחלט תוצאות טובות מאוד. לשאלת וואלה! ספורט האם התגלעו גם סכסוכים בין השחקנים, על רקע תמיכת חלק מהם בפתח או חמאס, הוא ענה ש"הדברים האלו היו באוויר, אבל לא יצאו החוצה והפכו לעימותים. השחקנים הבינו את האחריות הגדולה שיש עליהם והם החליטו בצורה בוגרת מאוד שעליהם להתאחד יותר ולא להתעמת". מוחמד סבאח מצטרף לדבריו: "אני אומר לך חד משמעית - לא היו כל סכסוכים בין השחקנים עצמם. ברגע שהשחקנים עלו לכר הדשא הם שכחו הכל, שכחו בכלל מי חמאס ומי פתח ומי ג'יהאד ושיחקו כמו צוות, כמו נבחרת".

אחרי שארזו את המזוודות נתקלו שחקני הנבחרת בבעיה האדמניסטרטיבית הקבועה של קושי לחזור הביתה. לדברי מקור ביטחוני ברשות הפלסטינית, מצרים מונעת משחקני הנבחרת הפלסטינית שגרים ברצועת עזה לטוס מעמאן לקהיר. לדבריו, "מצרים עושה יד אחת עם ישראל, שביקשה לסגור את מעבר רפיח, וכעת השחקנים שלנו לא מורשים אפילו לטוס למצרים".

מאמן הנבחרת התייחס גם הוא לסוגיה הזו: "אני מבקש לשלוח מסר לכל מי שישמע אותי ולכל מי שנוגע בדבריו, ולומר שיש עדיין 13 משחקני סגל הנבחרת הפלסטינית שהם גם תושבי רצועת עזה ושתקועים עדיין בירדן בגלל שמעבר רפיח סגור ושהם לא יכולים לחזור למצרים. הם ייצגו את פלסטין בתקופה הכי קשה. עכשיו, הם רק רוצים לשוב הביתה בשלום".