צרות של עשירים

לפני שנצא לדרך, מעט הסבר על הפינה: "עובדה או אגדה" קמה לפני שנתיים בגרסתה העברית בהשראת המדור Fact or Fiction של ESPN. בפינה זו נדרשים הכותבים להגיב לאמירות המתבקשות בנוגע לנושא הדיון, הפעם חתימת בן חיים בצ'לסי, ולאשר אותן (עובדה) או לסתור (אגדה).

פז חסדאי - אגדה

ז'וזה מוריניו הוכיח השנה שהוא לא מאמן סבלן. מי שלא מוכיח את עצמו, יושב בחוץ, בלי קשר לכמה הוא מרוויח. אין לו סנטימנטים לכסף של אברמוביץ'. אם הוא לא התבייש לייבש את שבצ'נקו על הספסל, בטח שגם ה-65 אלף ליש"ט בשבוע של בן חיים לא יבהילו אותו. ועם כל הכבוד ליכולת של בן חיים בבולטון, הוא לא קראבליו, בטח שלא טרי. לבן חיים אין מה לחפש באימפריה כמו צ'לסי. כרגע נראה שהספסל עומד להיות חברו הטוב ביותר בלונדון.

ניוקאסל, לעומת זאת, היא אומנם עיר תעשייתית ומשעממת, אבל לקבוצת הכדורגל שלה יש מסורת נפלאה. בניגוד למוריניו, אלרדייס התכוון לבנות את ההגנה שלו על בן חיים, שהיה הופך לפייבוריט של הג'ורדיס ולראש לשועלים הגאים. בן חיים עומד לגלות שכסף לא שווה הכל בחיים, בטח לא רביצה ממושכת ביציעים. פרטים ניתן לברר אצל יניב גרין וחבריו.


חמי אוזן – עובדה

ז'וזה מוריניו בוחר בדרך כלל שחקנים שתואמים את אופיו הבלתי מתפשר, ודוחק הצידה את השחקנים הרכים והבכיינים, לא משנה כמה הם מפורסמים. לבן חיים יש את אותו ניצוץ בעיניים כמו זה של מוריניו, שניהם טיפסו לגבהים בלתי נתפסים בקריירה למרות תנאי פתיחה נחותים, שניהם מאמינים קודם כל באופי, שניהם מדברים באותה שפה. בנוסף, לבן חיים יש את הגמישות המקצועית שמוריניו מחפש ואין לו שום בעיה באגו לזוז לעמדת המגן הימני או השמאלי אם רק המאמן מבקש ממנו. הפילוסופיה של מוריניו היא לקדם חיילים אמיצים ונאמנים כמו בן חיים, מה גם שכמות המשחקים שמצפה לצ'לסי בעונה הבאה תכריח את המאמן להשתמש בישראלי לא מעט בשלוש העמדות בהן הוא יכול לשחק. גם לבולטון בן חיים הגיע כנער פוסטר להיירו וסזאר, אבל בזכות הערך המוסף שיש לו בלב ובראש הוא עשה את הבלתי ייאמן. ההתאמה בינו לבין מוריניו רומזת שיש לו צ'אנס לא רע לעשות את זה גם בצ'לסי, צ'אנס שהוא חייב לקחת. מקסימום, אם ייכשל, הוא תמיד יוכל לחתום בניוקאסל.


דוד רוזנטל - עובדה

סם אלרדייס רצה בכל מאודו את טל בן חיים. בן חיים אולי חייב לאלרדייס את הקריירה בפרמייר ליג, אבל אלרדייס חייב לו לא פחות. לכן אין שום ספק שאצל אלרדייס בן חיים היה רואה מגרש הרבה יותר מאשר בצ'לסי, לפחות בהתחלה. אבל הבחירה של בן חיים בצ'לסי הייתה נכונה. קודם כל, כי ניוקאסל היא בית הקברות של העולם המודרני לשחקני כדורגל. מועדון עם הרבה רצון, מעט מזל ופעולות לא נכונות. להגיע לניוקאסל פירושו מקסימום גביע אופ"א, מפעל שאותו הישראלי כבר מכיר היטב. בצ'לסי בן חיים יהיה תחת אור הזרקורים ברמות הגבוהות של אירופה. ניוקאסל היא סוג של שדרוגון לבולטון, צ'לסי היא קפיצת מדרגה ענקית. כמה דקות משחק הוא יראה? תסמכו עליו שהוא יפלס את הדרך להרכב גם אצל הכחולים.

פז חסדאי - אגדה

גם אם בן חיים יצליח איכשהו להשתחל להרכב צ'לסי, ואפילו לבלוט בשורותיה בליגת האלופות, אין בכך שום בשורה משמעותית מבחינתנו. כוכב בודד אחד לא יכול לסמן מהפך. לא ראינו פריחה בכדורגל הפיני בעקבות יכולתו של ליטמאנן באיאקס, נבחרת מאלי עדיין מדשדשת למרות השנה המצוינת של פרדי קאנוטה, הבוסנים לא טיפחו כוכב מאז חסן סליהמידזיץ'. אומנם הקלישאה אומרת שבן חיים הוא הוכחה לכל ילד בישראל שדרך נחישות ועבודה קשה אפשר להגיע רחוק, אבל בשביל שהכדורגל שלנו יעשה את הצעד קדימה – השינוי חייב להיות יסודי ועמוק. בינתיים, הקמפיין ביורו 2007 הוכיח שההבלחה הקטנה של בן חיים היא סטיית תקן חסרת משמעות. אין עתיד.


חמי אוזן – עובדה

נכון, ההצלחה של בן חיים היא לא נגזרת של תהליך בריא בכדורגל הישראלי, אלא היוצא מהכלל שלא מלמד על הכלל. נכון, החתימה של בן חיים בצ'לסי היא בעיקר פרס לסוכנים, שיתחילו מעתה לייצא שחקנים ישראלים בינוניים שיחזרו תוך שנה לארץ, בדומה למה שההצלחה של אייל ברקוביץ' עשתה לדוד אמסלם, איציק זוהר ונג'ואן גרייב. אבל יש עוד אספקט לסיפור הזה. בניגוד לרוב השגרירים שיצאו מישראל, בן חיים הוכיח שלא צריך כשרון ענק כדי להצליח בחו"ל, אלא מוסר עבודה, כוח, משמעת, פתיחות – תכונות שרחוקות מישראל כמו הפרמיירליג. מאות ילדים משננים כעת את הבשורה שבן חיים הביא אלינו ובעשור הבא חלקם אף ינסו לחקות אותו. וזה בדיוק מה הכדורגל הישראלי צריך: עוד כמה בן חיים.


דוד רוזנטל - אגדה

אחת לכמה שנים מגיעה לכדורגל הישראלי העברה שסוללת את הדרך לשחקנים נוספים. אחרי המעבר של אבי כהן לליברפול הגיעו לאנגליה גם יעקב כהן ומשה גריאני, וחזרו מיד. הריטואל חזר עם המעבר השני של כהן לאי הבריטי, הפעם לגלאזגו ריינג'רס, כשאתו משה סיני לבוורן, מוטי איוניר לרודה ובוני גינצבורג, אף הוא לריינג'רס. אחר כך באו שני העשורים האחרונים, כשמדי פעם מבליחה הצלחה (רביבו, ברקוביץ', בניון, בן חיים) לצד כשלונות רבים (קטן, טל, אלון מזרחי, אמסלם, נמני, זוהר והרשימה עוד ארוכה'). בכדורגל האירופי יש הרבה בלופים וקומבינות של סוכנים עד החתימה, אבל מהרגע שבו השחקן צריך להוכיח את עצמו, בדרך כלל הוא עולה על מטוס זמן קצר לאחר מכן. בן חיים לא ישנה שום דבר על מפת הכדורגל הישראלי. אולי בטווח הקצר הוא יזרז החתמתם של ישראלים נוספים, אבל תוך מספר חודשים יתגלה הבלוף מהר מאוד.

פז חסדאי - עובדה

כשאבי כהן שיחק בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בליברפול, היא נחשבה לגדולה באירופה. 30 שנה לאחר מכן, כשאנו מנסים לדרג את השגרירים הכי גדולים שלנו, ההישג של כהן בדרך כלל נשכח. עונה אחת טובה של אוחנה בליגה הבלגית, או של ברקוביץ' בקבוצה הרביעית בגודלה בלונדון, מאפילות על ההישג המדהים שלו. למה? כי כהן לא כבש שערים. זה בסיס הבעיה: כישראלים לא למדנו להעריך את יופיו של המשחק ההגנתי. אנחנו נוהגים להעריץ את הכוכבים היצירתיים, מלאי הכישרון, אלו שההצלחה באה להם בטבעיות. שחקני ההגנה, לעומת זאת, שמצליחים רק בזכות עבודה קשה, הבנת משחק והרבה נחישות וקשיחות, לא זוכים מאיתנו לקרדיט. לכן אם יהיה לנו נציג במרכז ההגנה של אחת הקבוצות הגדולות בליגה החשובה בעולם, זה יהיה הישג הרבה יותר משמעותי מאשר כל אליפות בליגה הטורקית. אולי ככה נצליח ללמוד את המהות האמיתית של הכדורגל.


חמי אוזן - אגדה

הניסיון להשוות בין בן חיים לשגרירים הישראלים שלפניו קצת נוטה לעיוות. היום, בעידן הקוסמופוליטי, הרבה יותר קל לשחקן ישראלי לקבל חוזה בקבוצה לא רעה באירופה בהשוואה לעבר. כדי לעקוף את אליפות אירופה של אוחנה ואליפות אנגליה של רוזנטל, בן חיים יצטרך לא רק להפוך לשחקן לגיטימי בסגל של צ'לסי, אלא גם להותיר חותם על אחד מהישגיה העתידיים.


דוד רוזנטל - אגדה

אין ספק שמחזור 1986 ו-1987 בייצוא הכדורגל הישראלי לאירופה היה מוצלח במיוחד, עם המעבר של אוחנה למכלן ורוזנטל לברוז'. אבל בעוד רוזנטל צלח 11 שנים והפך לסוכן שחקנים ושם מוכר באנגליה, אוחנה נתן עונה ענקית, עוד אחת טובה ועוד כמה שבהן דשדש, עד שחזר לפה להראות לנו כמה הוא גדול על הליגה שלנו. בן חיים, מבחינת התודעה האירופית, כבר גדול יותר מאוחנה, אבל ייקח לו עוד הרבה שנים, אם בכלל, להיות רוני רוזנטל.