דרדר במדבר: איך שגלגל מסתובב לו

בשנה שעברה, כשסיפרתי לחברים שאני עובר לגור בפיניקס, אמר לי מישהו שגר בארה"ב כבר שנים שהדבר היחיד שטוב בפיניקס זה שהיא רק חמש שעות מלאס וגאס. אז זה לא לגמרי מדויק, יש הרבה דברים טובים פה (תנו לי שבוע-שבועיים, ואני מבטיח שאני אמצא משהו) אבל היא אכן מרחק של חמש שעות נסיעה בלבד מוגאס (האמת, פיניקס היא כמעט כמו כפר סבא – חמש שעות מכל מקום) ובסוף השבוע האחרון סוף סוף ניצלנו את ההזדמנות וקפצנו ליומיים בעיר והאגדה.

מה כבר אפשר להגיד על וגאס שלא נאמר בעבר? בירת הקיטש העולמית, גרנדיוזית וגדולה מהחיים ויחד עם זאת בהמית, צפופה ומושחתת. אבל אחרי כל מה שנאמר על וגאס, העיר הזאת היא לטעמי סוג של המיצוי של האמריקנה. לאו דווקא בגלל שאפשר למצוא בה את כל סוגי האמריקאים – שחורים מאלבאמה, שמנים מוויסקונסין, יאפים מעמק הסיליקון ורד נקים מטקסס – אלא בגלל שהיא מוציאה מהאמריקאים את התכונות שהם משתדלים כל כך להסתיר ביום-יום. הסיסמא שאיתה וגאס משווקת את עצמה – "מה שקורה בוגאס, נשאר בוגאס" – היא לא סתם סיסמא אלא אכן שיקוף של המציאות בעיר הזאת, שבה האמריקאים מרשים לעצמם להיות תאבי בצע (יש שם זקנים שכמו שי' אומרת – רק אצבע אחת שלהם מתפקדת – אבל זה כל מה שהם צריכים כדי לשבת על הסלוט משין כל היום), גרגרניים (הסוג מסעדות השליט בעיר הן הבופה למינהן, כשבזאת שאכלנו בה צהריים, ירדה לידנו משפחה על קערת שרימפסים בגודל של ההובר דאם, אם הם מגיעים לאמסטרדם הם ישר הולכים למשפט על רצח עם) או סתם נהנתניים (הנה דוגמא לשיחה שיכולה להתנהל רק בוגאס – הבחורה בכניסה למלון: "ברוכים הבאים למלון שלנו, יש לנו פה קזינו, בריכה וגם אולם חתונות. אתם נשואים?". אנחנו – "כן". היא – "אחד לשני?").

החוויה שאולי הדגישה בעיניי את המהות של וגאס היתה בשבת, אז הסתובבנו לנו באחד הקניונים בעיר וי' הסבה את תשומת לבי להמולה סביב אחת החנויות, בה גילינו שיושב לא פחות מפיט רוז המהולל וחותם על כדורים לאוהדים. במבט ראשון, זה נראה כמו משהו תמים למדי – שחקן מפורסם חותם לאוהדים שלו, אבל במבט שני אין דבר יותר עצוב מזה. הנה פיט רוז, אחד מהשחקנים הגדולים בתולדות המשחק, יושב לו כמו בובה בחלון ראווה על מנת שכולם (כולל כותב שורות אלה, כמובן) יצלמו אותו ומוכר חתימות בשלושים דולר כדי להרוויח כמה גרושים, אותם הוא לא היה צריך אם לא היה מאבד את כל התהילה שלו, כמה אירוני, בהימורים.

המצחיק הוא, שאחרי כל מה שאמרתי על וגאס, אני ממש לא מחשיב אותה כמקום רע, להיפך – בגלל אווירת הפתיחות, אם אתה מצליח להיכנס לאווירת המקום, אתה הולך לעשות בו חיים משוגעים. ביומיים בעיר הספקנו לבקר במופע חשפנות מתועב (מחזמר עם שירי אבבה), לדפוק את הקופה ברולטה (60 דולר הפסדנו. אנחנו הולכים על הקצה, אנחנו) ולחגוג עד שעות הלילה המאוחרות (ב-11 כבר התרסקנו). בנוסף לכל הבילויים שוגאס מציעה, לחובב ספורט בכלל מחכה חוויה אמיתית (בהנחה שלא גוררים אותך למחזמרים, כמובן. אם כבר בנושא – מישהו מוכן להסביר לי מה הקטע של מחזמר? מה פתאום הם מתחילים לשיר באמצע השיחה?).

קודם כל, מעל כל שולחן הימורים ובכל פינה בקזינו – כל קזינו – ממוקמים מסכי טלויזיה שמשדרים שידורי ספורט מסביב לשעון וזאת בנוסף לפינה ענקית בה ממוקמים מאות מסכים שמשדרים כל תחרות אפשרית, מבייסבול מכללות ועד מרוצי סוסים, כשמולם מסודרות כורסאות נוחות (עם מקום לבירה כמובן), רק בשבילך – מהמר הספורט. אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי באותן פינות היו מסכים אלקטרוניים עלייהם היה ניתן לראות את שערי ההימורים לכל אחת מהליגות השונות. היה נחמד לגלות שהוושינגטון נאשיונלס, למשל, מקבלים סיכוי של 1 ל-1000 לזכות בוורלד סירייס השנה ושהיוסטון טקסנס הם הקבוצה עם הסיכוי הכי נמוך לקחת את הסופרבול בעונה הבאה עלינו לטובה. מה שלא כל כך שמחתי לגלות זה שגם הרד סוקס וגם הפטריוטס שלי מובילים בטבלת ההימורים, שתיהן עם סיכויים של 2 ל-5. ממתי בדיוק נהיו הקבוצות מבוסטון הפייבוריטיות?

מכיוון שלא היו הרבה אירועי ספורט מרגשים באותו סוף שבוע (אלא אם אתם קוראים לגולף ספורט) שידרו תוכניות הספורט שוב ושוב במשך כל שבת וראשון את קרב האגרופים הנהדר בין כריס יאנג מסן דייגו לדרק לי מהשיקגו קאבס.

אזהרה קטנה, שניה לפני שאני ממשיך - הקטע הקרוב הולך להיות רווי בטסטוסטרון וגדוש בגבריות מהזן הגרוע ביותר, אז אל תגידו שלא אמרנו. כבר יצא לי לשטוח את דעתי בעבר על השילוב הקדוש של אלימות בספורט, ואיך השני לא הולך בלי הראשון אבל כשנקרית בפני הזדמנות כזאת, אני בטח לא הולך לבזבז אותה. ראו (כמו שקשטן היה אומר), אלימות היא חלק בלתי נפרד מספורט. בלי האלימות, לספורט יש מעט מאוד טעם (עוד סיבה למה אני לא מחשיב גולף לספורט), כי הספורט מהווה בעצם את התחליף המודרני למלחמות של פעם ולמרות שבמרבית הענפים אנחנו לא רואים אלימות ישירה שבה שחקן אחד מנסה להכאיב לשחקן אחר כחלק מהמשחק, הרי שחלק נכבד מהסיבה שאנחנו צופים בספורט היא הציפיה להתגשמות של אותה אלימות. ולכן, כשפעם בכמה זמן אנחנו מקבלים שני גברים שסוגרים עניינים ביניהם בדרך שבה אבות-אבותינו בסאוונה היו פותרים את הענינים בין שני גברים לפני אלפי שנים, הרי שאי אפשר שלא להתלהב וגם בפעם המאה שמשדרים את המכות לדחוף לי' מרפק בצלעות ולצעוק לה– "תראי, תראי איזה מכות".

וזה עוד אחד מהדברים שהופכים את הבייסבול למוצלח כל כך - כי בו מבינים את העניין ויודעים שזה חלק מהמשחק ולכן אם שחקן ינסה לרמות הוא יחטוף פיצוץ באינינג הבא. לכן לי ויאנג קיבלו הרחקה לחמישה משחקים בקושי, ואם פיצ'ר יפוצץ שחקן, הוא יודע שזה עשוי לעלות לו בזה שהוא ייאלץ להגן על עצמו באגרופים. זאת גם הסיבה למה אני מאמין שכל מי שמנסה לנקות את האלימות מתוך הספורט (כן, דיוויד שטרן, אני מדבר אליך) בעצם גודע את הענף שהוא יושב עליו. בקיצור – יאללה, מכות!

ומעניין לעניין, באותו עניין. עונת ה-NBA הסתיימה סוף סוף השבוע בסוויפ הצפוי של סן אנטוניו על קליבלנד של לברון ג'יימס. סדרת הגמר בפרט והפלייאוף בכלל נותחו מכל זווית אפשרית, ומרבית הפרשנים בשבועות האחרונים מתחלקים לשני מחנות עיקריים. הראשון שבהם עסוק בלהסביר למה הספרס הם קבוצה גדולה שהיתה יכולה להתחרות בגדולות בשושלות המאה העשרים, בעוד המחנה השני מנסה להבין איך יכול להיות שקיבלנו גמר כל כך משעמם וצפוי. שלא לדבר על פלייאוף ארוך, שלמעט הסדרה בין הסאנס לספרס וההדחה המוקדמת של דאלאס (מישהו זוכר? זה נראה כל כך מזמן. בעצם זה היה מזמן) היה דל למדי באירועים. רבים מאותם פרשנים לא עוצרים פה ומנסים להשיא עצות לשיפור התחרותיות בפלייאוף, מי שמציע סידור מחודש של הקבוצות ומי שמבקש לצמצם את מספר הקבוצות בליגה. הבעיה בכל העצות הללו, נכונות ככל שיהיו, היא שהן לא נוגעות בשורש הבעיה והיא הכדורסל הנחות שמשוחק אצל מרבית קבוצות הליגה היום. קחו את קליבלנד, למשל, אלופת המזרח להזכירכם, שכל מי שראה יותר ממשחק אחד שלה יודע שהוא צפוי לכמות בלתי נגמרת של כדרורים חסרי תועלת מצד לברון ג'יימס, מיליון לבנים מחוץ לקשת וחוסר יצירתיות התקפית שהיתה מזכה מאמן תיכונים במכתב פיטורים. ושוב, אלו אלופי המזרח שאנחנו מדברים עליהם, שטובים לפחות מ-15 קבוצות אחרות בליגה.

אז מה עושים כדי לשפר את רמת הכדורסל? כמה שהייתי רוצה, יהיה קשה לחוקק חוק שיכריח כל קבוצה למסור את הכדור לפחות 5 פעמים בהתקפה (למרות שאם יש מישהו שיכול להעביר כזה חוק זה דיוויד שטרן) אבל כן יש משהו שאפשר לעשות והוא – לבטל את קשת השלוש.

אני בטוח שרובכם עכשיו נוחרים בבוז וחושבים לעצמם – עוד פעם הגרייזס הזה (או גרזוס, כמו שחלקכם אוהבים לקרוא לי) עם השטויות שלו, אבל בוא נעצור שניה ונחשוב. קודם כל, בעשור-שניים האחרון, כתוצאה ישירה מהכנסת קשת השלוש, הג'אמפ שוט הפך לאומנות כמעט אבודה (ואני לא מדבר אפילו על הזריקה עם הקרש, שברגע שטים דאנקן יפרוש תיכחד מעולמנו לחלוטין). שחקנים היום פשוט לא יודעים לקלוע מחצי מרחק – קליעה שבמשך שנים היתה הלחם והמים של הגארדים בליגה.

אלא שהבעיה האמיתית עם קשת השלוש היא שזריקת השלוש הפכה היום כמעט לברירת המחדל של אחוז גבוה מהקבוצות בליגה וכמעט בכל התקפה שניה של קבוצות מסוימות אתה רואה שחקנים לוקחים את השלשה, גם על חשבון חדירה קלה לסל, רק בשביל הסיכוי לבונוס של הנקודה מעבר לקשת. נכון, זה הולך להיות הרבה יותר קשה לחזור מפיגור שמונה, דקה לסיום בלי השלשות, אבל תחשבו שניה – כמה פעמים ראינו קבוצות מנסות לעשות קאמבק על ידי זריקה מטופשת מעבר לקשת בשנים האחרונות, במקום לעשות את הדבר הנכון ולהניח את הכדור בטבעת? וכמה בדיוק רג'י מילר יש היום בליגה שמסוגלים לתפור את אותן שלשות קלאץ' לעומת כל אותם לארי יוז ודיימון ג'ונס ששוברים את הסל עם זריקות מחוץ לקשת? ברור לי שאין שום סיכוי שזה ייקרה, אבל הגיע הזמן לומר את זה בקול ברור – קשת השלוש הרסה את ה-NBA, הגיע הזמן להחזיר את השעון אחורה.

מילה על פוטבול לפני סיום. אין הרבה שקורה בפוטבול בזמן האחרון ששווה באמת לכתוב עליו, אפילו ברט פארב עושה טובה ולא מבקש טרייד (טוב, קובי עושה את העבודה יפה בעצמו), אבל כן יש משהו שקורה מאחורי הקלעים ששווה לשים לב אליו. בפגישת בעלי הקבוצות שנערכה השבוע עלה לדיון נושא זעזועי המוח החוזרים ודרך הטיפול בהן, ולא בכדי – יותר ויותר מחקרים בשנים האחרונות מצביעים על נזקים חמורים הנגרמים לשחקני הפוטבול כתוצאה מזעזועי מוח חוזרים, ומקרים רבים צפים בשנים האחרונות של שחקנים פורשים שנפגעו בדרך זו או אחרת מזעזועי מוח.

עכשיו, אני חובב פוטבול לא פחות מכל אחד אחר, ותמיד הטפתי מעל גבי שורות אלה לפוטבול פיזי וקשוח (כולל לפני שתי פיסקאות בדיוק), אבל גם חובב הפוטבול הכי גדול חייב להיות מודאג מהמחקרים הללו ומה שעולה מהם. זה נכון שכמעט כל ענף ספורט יגרום לנזקים אצל חלק מהעוסקים בו באופן מקצועני – מהגב של לארי בירד ועד הפרקינסון של מוחמד עלי, אבל במקרה הזה צריך שניה לעצור ולבדוק האם חדוות הפוטבול שלנו לא הופכת את שחקני הפוטבול החביבים עלינו כל כך ללא יותר מאשר גלאדיטורים מודרניים המתגוששים בזירה, עם כל ההשלכות הנובעות מכך לגבי העתיד הקשה המחכה להם. צפו להתפתחויות בעתיד, הנושא לא הולך להיעלם בקרוב מסדר היום, רק להיפך.

טוב, בשבוע שעבר דילגנו על החידה השבועית אז אנחנו עדיין חייבים לכם את פיתרון החידה מלפני שבועיים, שכמו שענה נכונה הקורא אוסטלדו – קן גריפי ג'וניור ואביו קן גריפי הם הזוג היחיד של אב ובן שהיכה להומראן באותו משחק, ולא סתם – הם גם עשו את זה בק-טו-בק. נתון מעניין – היו 31 מקרים של אחים שהיכו להומראן באותו משחק, האחרונים שבהם האחים חוזה ובנג'י מולינה בעונת 2005, אבל הפעם היחידה שבה זה קרה בק-טו-בק היה בשנת 1938 עם האחים לויד ופול וורנר. עוד נתון מעניין, אם כבר אנחנו בנושא – ריק פרל, במשחק בשנת 1933 היכה הומראן כשהמגיש היה לא אחר מאשר אח שלו ווס – שגם חבט להומראן באותו משחק. אם זה לא גורם לכם לאהוב בייסבול, אני לא יודע מה כן.

ולחידה של השבוע – סמי סוסה היכה השבוע את ההומראן ה-600 שלו, כמה סמלי, דווקא מול הקבוצה בה שיחק מרבית הקריירה שלו והיחידה שמולה לא חבט להומראן – השיקגו קאבס. החידה לשבוע הנוכחי היא – מי הפיצ'ר שמולו יש לסוסה את הכי הרבה אט באטס בלי הומראן? וחידת בונוס – מי היה הפיצ'ר שמולו נתן סוסה את ההומראן הראשון בקריירה שלו? רמז – שני הפיצ'רים פעילים ומגישים בהצלחה גם בימינו אלו.