ירוק יותר, מהיר יותר, מפתיע יותר

אתם יכולים לתאר לעצמכם את רונאלדיניו או ליונל מסי מושפלים במשחק מול קבוצה אלמונית רק בגלל שהם לא על הדשא של הקאמפ-נואו בברצלונה? זו בדיוק אחת הסיבות ש"חולי הטניס" מעדיפים את הספורט הלבן אפילו על הכדורגל. טים דאנקן היה מפחד לשחק על אספלט? לפרננדו אלונסו הייתה בעיה לנהוג על פרארי? ממש לא. רק בטניס אפשר לחוות שינויים כל כך קיצוניים בין שניים מארבעת הטורנירים החשובים של השנה, וכל זה בהפרש של שלושה שבועות בלבד.

עם גלי החום הראשונים שנחתו עלינו בסוף מאי, התעסקנו בחימר של הרולאן גארוס, בטניס שמבוסס על חשיבה וכוח פיזי ובעובדה שרק מי שגדל על משטח מסויים יכול ממש לשלוט בו. במרחק של כמה מאות קילומטרים בלבד בפאריז, אנחנו עומדים לראות החל מיום שני בלונדון טניס מעולם אחר, בעיקר של אינסטינקטים ומהירות, כאילו שעשרות אלפי קילומטרים מפרידים בין שתי ערי הבירה האלו.

אומרים שווימבלדון זה הדבר האמיתי, אבל כמה טניסאים באמת אוהבים לשחק על הדשא המהיר? בעוד שאפשר לשלוף בקלות מהדירוג העולמי עשרות שמות של מומחי חימר, אחדים בלבד יכולים לענות להגדרה של "מומחה דשא". אפילו רוג'ר פדרר, שהולך השנה על תואר חמישי בדשא האנגלי המהיר, אינו נחשב לשחקן דשא מדופלם.

קשה למצוא מומחי דשא, אבל הרבה יותר קל להגדיר אותם. כל טניסאי בעל חבטת הגשה מרשימה, שרץ מיד אחריה לרשת, ומחכה שחבטת ההחזרה של היריב תרים לו להנחתה, הוא "טניסאי דשא". טכניקת המשחק הזאת נקראת "סרב אנד וולי" (הגש ורוץ לרשת). בגלל שזה נשמע כל כך פשוט, יש בטכניקה הזאת בעיקר חסרונות. ברגע ששחקן מסויים הוא "מומחה דשא", יריבו יודע עוד לפני המשחקון הראשון איך יתנהל המשחק כולו.

הרבה משחקי דשא נראים כמעט אותו דבר בסטטיסטיקה. הנקודות הן קצרות מאוד, השחקנים בדרך כלל לא מאבדים את משחקוני ההגשה שלהם ולא מעט מערכות מוכרעות בשוברי שיוויון. הנתונים האלה ובעיקר האחרון שבהם, גרמו לרוב השחקנים לרדת מטכניקת ה"סרב אנד וולי" אפילו כשהם על הדשא, מה שהפך בשנים האחרונות את משחק הדשא לאיטי יותר וידידותי יותר עבור שחקני הבייס-ליין.

את הניצנים של המגמה הזאת אפשר היה לראות עוד בגמר 2001 בין לייטון יואיט לדויד נלבנדיאן ואיך אפשר לשכוח את העפלתו של רפאל נדאל לגמר מול פדרר בשנה שעברה?

פעם אלה היו ג'ון מקנרו, בוריס בקר, סטפן אדברג, פאט קאש וגם ריצ'ארד קרייצ'ק. במציאות הנוכחית, קשה למצוא שחקנים שמתבססים על "סרב אנד וולי", אם כי אפשר. הענק הקרואטי איבו קרלוביץ' למשל (2.08 מ'), המדורג 78 בעולם, הוא אחד כזה. ההגשות העוצמתיות שלו והגובה, אינם מאפשרים לו לשחק בצורה אחרת. בשיטה הזאת הוא הדיח למשל את לייטון יואיט בסיבוב הראשון ב-2003, כשהאוסטרלי הגיע להגן על התואר שלו.

באותה מידה שקרלוביץ' הפתיע את יואיט, הוא מעולם לא הצליח להגיע רחוק מדי על הדשא. הטניסאים תמיד אומרים ששחקן דשא הוא כמו שחקן פוקר ששם את כל הקלפים על השולחן, אבל יש גבול להפתעות שלו ובאיזשהוא שלב הוא ייכנע לרב-גוניות.

אפרופו רב-גוניות, אחד השחקנים המסוכנים בווימבלדון הוא קרואטי אחר, מריו אנצ'יץ'. בהופעת הבכורה שלו בגראנד סלאם הזה ב-2002, הוא הדיח בסיבוב הראשון את רוג'ר פדרר והיה למעשה האחרון לנצח את השוויצרי על דשא. מדובר בשחקן מגוון מאוד, שיודע איך להסתדר על כל סוג של משטח, וכשזה מגיע לדשא של ווימבלדון, הוא מתמחה ב"סרב אנד וולי". זו בדיוק הסיבה שהודבק לו הכינוי "בייבי גוראן", על שם הטניסאי הקרואטי הגדול בכל הזמנים.

פיט סמפראס היה הכוכב הגדול ביותר על הדשא של ווימבלדון בעידן המודרני. הוא זכה בטורניר 7 פעמים בשנות התשעים, 4 מתוכן ברציפות. האמריקאי ידע לשלוט כל כך טוב ב"סרב אנד וולי" כשהיה צריך אותו, בדיוק כמו פדרר. שני הטניסאים האלה מייצגים בצורה היפה ביותר איך ולמה צריך לשחק על דשא.

בניגוד אליהם, המשטח המהיר בעולם הביא על עצמו לא מעט שונאים במשך השנים, בעיקר שחקני בייס-ליין. איבן לנדל פרש מהטורניר ב-1982 בטענה ש"דשא זה לפרות", יאניק נואה השתתף בווימבלדון שלוש פעמים בלבד בקריירה מקצוענית בת 10 שנים, אנדרה אגאסי ויתר על השתתפותו שלוש פעמים וכל אלה הצטרפו לרשימה ארוכה של מבריזנים, רובם מומחי חימר כמו תומאס מוסטר ואנדרס גומז.

המגמה הזו לא פסקה וב-2001 גוסטבו קירטן הברזילאי הוביל חבורה של טניסאי חימר ממורמרים, שלא אהבו את שיטת הדירוג בווימבלדון ואיימו לפרוש. בניגוד לטורנירי גראנד סלאם אחרים, שבהם הדירוג נקבע לפי המצב הנוכחי בסבב, בווימבלדון משקללים את דירוג הגברים יחד עם ההישגים שלהם בשנתיים האחרונות על הדשא, דבר שהכעיס את הטניסאים הלטינים. בסופו של דבר המחאה לא עזרה, בדיוק כמו ששום דבר לא שבר את המסורת של הבגדים הלבנים בווימבלדון. קירטן נאלץ להודיע בסופו של דבר שהוא פצוע.

מצד שני, היו לא מעט מומחי חימר שדווקא הסתדרו מצויין גם על הדשא. הגדול מכולם הוא ביורן בורג, שהוסיף חמישה תארים בווימבלדון לשישה שצבר ברולאן גארוס. איבן לנדל, למרות התבטאויותיו, הגיע פעמיים לגמר בשנות ה-80, בדיוק כמו איליה נסטאסה בשנות ה-70, ואנדרה אגאסי הדהים עם זכייה בטורניר ב-1992.

קשה יותר להצביע על ההבדלים בין החימר לדשא במשחקי הנשים, מהסיבה הפשוטה שחבטות ההגשה שלהן פחות חזקות וכמובן שפחות דומיננטיות. זה לא אומר שאין שחקניות שעונות להגדרה של מומחיות דשא, למרות שבימינו קשה למצוא כאלו. בעבר היו אלה מרטינה נברטילובה הגדולה ויאנה נובוטנה, היום אפשר להגיד שלמריה שראפובה מאוד נוח לשחק על המשטח הזה. מצד שני, גם מומחיות חימר כמו ארנצ'ה סאנצ'ז וגבריאלה סבאיטיני הסתדרו מצויין בווימבלדון, כך שגם למלכת החימר ז'סטין הנין יש תקווה.

מה שבטוח זה שחבטות ההגשה העוצמתיות של סרינה וויליאמס יישרתו אותה מצויין בטורניר וללא ספק מאיימות על ז'סטין הנין לזכות בתואר הגראנד סלאם היחיד שחסר לה.

דווקא שחר פאר שלנו הצהירה לאחרונה על כוונותיה לשחק בשיטת הסרב אנד וולי ויהיה מעניין לעקוב אחריה בטורניר, שבו היא מעולם לא עברה את הסיבוב השני.

1. חבטת ההחזרה. חשובה מאוד מול ההגשות העוצמתיות שנראה בווימבלדון. אנדי רודיק, בנוסף להיותו מגיש מעולה, מתמחה גם בבק-הנד סווינג, וזה מה שהופך אותו לטניסאי דשא כל כך מוצלח. לא רק כמענה לחבטות ההגשה, אלא גם כחבטות מעבר תוך כדי משחק, חשובה מאוד על הדשא המיומנות להפוך את החבטות האלה מהגנתיות להתקפיות.

2. ההגשה השניה. לאור העובדה שרבים מהמשחקונים מוכרעים בדשא לטובת המגיש, חשוב מאוד לשמור על אחוזים טובים בהגשה השניה. טעויות כפולות או הגשות שניות חלשות, יכולות לגמור משחק.

3. העלייה לרשת. עדיין מהווה גורם חשוב ביותר במשחקי הדשא. אי אפשר לנצח משחקים בווימבלדון בלי להשיג נקודות מהרשת.

4. "להתאבד על המגרש". אם אתה מספיק זקנים כדי לזכור את משחקיו של בוריס בקר, אז אתם יודעים במה מדובר. בקיצור, בניגוד למשטחים הקשים והחימר, הדשא הוא משטח סלחני שאפשר לזנק עליו כדי להציל כדורים.