סליחה, ומה איתנו?

בשבוע האחרון פתאום הפציצה התקשורת בכתבות על בייסבול. הייתכן? בייסבול? אותו הספורט שכולם נהנים ללעוג לו ולצחוק עליו מקבל דקות פרומו בערוץ הספורט, כתבות מגזין בעיתונים ואייטמים מרשימים באינטרנט?

מסתבר שכן. במיזם שהחל לפני כשנה יצא לדרך הרעיון של הבייסבול הציוני הראשון - ליגה מקצוענית שתשוחק בישראל ותביא גם לנו את המשחק שמאות מיליוני אמריקאים, יפנים ותושבי מדינות מרכז אמריקה כל כך אובססיביים לגביו. ביום ראשון ייזרק בכפר הבפטיסטים בפתח תקווה כדור הפתיחה, ואחר כך תצא עונת משחקים גדושה ומלאה לדרך. יש כאלה, תתפלאו, שלא יכולים לחכות כי המשחק זורם בדמם. כן, אותם אלה שיעדיפו התמודדות בין בוסטון רד סוקס לניו יורק יאנקיז על פני הסופר קלאסיקו של ספרד, והם נמצאים גם כאן, בארץ הקודש, חלקם דוברי עברית שוטפת ומעולם לא היו בארה"ב.

בייסבול הוא משחק שישראלים לא מכירים ומתקשים להבין מדוע האמריקאים כל כך מתלהבים ממנו, מה פשר האיצטדיונים המלאים, ומה זה הוורלד סירייס הזה, שמשגע אומה שלמה. זה בדיוק המקום להסביר, וזה בדיוק המקום בו נכשלו מארגני ליגת הבייסבול הישראלית, עוד לפני שנזרק כדור הפתיחה.

הכל, כידוע, מתחיל בהסברה ולא די בפרומואים קצרים של עופר שלח וירון טלפז או בכתבת שער אחורי כדי לספק לאנשים מידע ורצון להגיע. אבל מישהו שכח להגיד לחבר'ה שם שבהולילנד הם צריכים לדבר היברו. נסו לחפש באחד ממנועי החיפוש הגדולים בעזרת המלים "בייסבול ישראל" ולא תגיעו לשום מקום. אם תקישו באנגלית "baseball israel" יקפוץ לנגד עיניכם לינק לאתר יפהפה, שניכרת בו השקעה רבה, אלא מה? זכר לעברית לא ממש תמצאו בו. אכן, דרך יפה, נוחה ויעילה לקדם את הענף.

קשה לדעת מהן הסיבות שבעטיין החליטו בליגת הבייסבול הישראלית להתעלם לחלוטין מהקהל המקומי. גם פניות חוזרות ונישנות של כותב שורות אלה דרך דוא"ל לא נענו. המשרדים, אגב, יושבים במסצ'וסטס. אולי לאף אחד לא אכפת, אולי אנחנו סתם ילידים בשבילם ואולי הם בכלל מסתפקים בעולים האנגלו-סקסים שיש פה, והישראלים לא ממש בראש מעייניהם. אולי.

ליגת הבייסבול הישראלית הוקמה הודות ליוזמתו של לארי באראס, איש עסקים מבוסטון, שהחליט להקים מפעל בייסבול ציוני. באראס גייס משקיעים רבים ומינה אנשים בעלי היסטוריה לא מבוטלת בתרבות ובספורט האמריקאי שיעמדו בראש הליגה. הקומישינר של הליגה הוא דן קרצר, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, והמנהל המקצועי שלה הוא דן דוקט, לשעבר מנכ"ל מונטריאול אקספוס ובוסטון רד סוקס. ואם חיפשתם את התשובה לשאלות הקודמות שהצגנו, דוקט מספק אותה לפחות לחלקן.

השם דן דוקט לא מוצג בבוסטון באור חיובי. דוקט היה GM מוצלח מאוד במונטריאול עד 1994, בטרם הגיע לרד סוקס, בשורותיהם כיהן עד 2002. הוא לקח החלטות, חלקן טובות יותר וחלקן פחות. אוהדי הרד סוקס זוכרים אותו כמי שויתר על רוג'ר קלמנס ב-1996 בטענה ש"אין לו מספיק אוויר יותר". קלמנס מגיש עד היום, ובגיל 45 הוא עדיין אחד היציבים במשחק. הוא עשה עוד הרבה שטויות, וגם אם העביר מהלכים גדולים, כמו ההבאה של פדרו מרטינז ממונטריאול והחתמת הענק של מני רמירז, שהושמצה קשות בתחילה בהיותה "יקרה מדי" אך הוכיחה את עצמה, אוהדי הרד סוקס סימנו אותו באיקס ושיחררו אנחת רווחה ברגע שעזב.

הבעיה של דוקט מעולם לא הייתה המהלכים הניהוליים, אלא יחסי האנוש, הקיבעון וקו המחשבה ש"אני תמיד צודק". יותר מהכל, דוקט נכשל בבוסטון ביחסי ציבור. מהלכים דומים לאלה שעשה ממשיכו, תיאו אפשטיין, לא זכו לבוז ולתהודה שלילית כמו אלה של דוקט, גם משום שתיאו הביא אליפות לאחר 86 שנים לרד סוקס, אבל בעיקר משום שההנהלה הנוכחית של בוסטון עושה עבודת הסברה טובה יותר לקהל. כי בהסברה הכל מתחיל, וכאן, כבר ציינו, נעשית מלאכה גרועה ביותר על ידי יוזמי ה-IBL.

וואלה! ספורט מברכת על המיזם. כאמצעי התקשורת היחיד בישראל שמספק בשנים האחרונות מידע שוטף וקבוע בעברית על בייסבול, האינטרס של כל חובבי המשחק הוא שיכיר אותו מספר רב וגדול יותר של אנשים. אלא שאפילו הודעה רשמית על דראפט הקבוצות לא יצאה אל התקשורת, ובכלל זה גם הבחירה הסמלית של סנדי קופאקס, אחד הספורטאים היהודים הגדולים בכל הזמנים, במקום האחרון.

ההצטעצעות וההתבטלות של כמה גורמים מול ה"יוזמה המבורכת", אינן משחררות מההרגשה שקברניטי הליגה מתייחסים אלינו כאל ילידים. אנחנו נביא לכם את המשחק, אתם תלמדו, תראו ותשתקו. רק חשוב שיזכרו שם, בבריינטרי, מסצ'וסטס, שמכמה אמריקאים משוגעים למשחק קשה להחזיק ליגה שלמה. אם הגישה הזו לא תשתנה - צר לנו, בייסבול אמיתי לא יהיה פה לעולם.