פופוביץ' יותר טוב מג'קסון?

לגרג פופוביץ' יש בעיה: הוא רק מאמן כדורסל. בניגוד לפט ריילי ופיל ג'קסון, הוא לא כתב ספרים על מנהיגות ולא מתהדר בג'ל בשיער או במשנה סדורה בעלת מוטיבים ניו אייג'יים. בניגוד לריילי, לא נקשרו בשמו סיפורים מיתולוגיים בסגנון הכנסת הראש לדלי מים קפואים, ובניגוד לג'קסון הוא לא מחלק לשחקניו ספרים. גם אין שיטת משחק שנקשרה בשמו. לג'קסון יש את התקפת המשולש, בה הוא משתמש בכל קבוצה שאימן מאז 1989, בעוד לריילי היה שואו טיים בשנות ה-80' הגדולות של הלייקרס והגנה מלוכלכת בניו יורק ובמיאמי.

לכן, ג'קסון וריילי מאמנים יותר מפורסמים מפופוביץ', אבל לא טובים ממנו. פופוביץ' לא התפרסם בזכות שיטת התקפה, הגנה או מתפרצת, פשוט מפני שהקבוצה שלו מצטיינת בכל שלושת התחומים, בלי לנפנף בכך או להמציא כינויים או שמות מפוצצים. אצלו לא שמעתם על "חוקי לברון", בניגוד ל"חוקי ג'ורדן" של דטרויט, למרות שקבוצתו שומרת לא פחות טוב. לא תשמעו ממנו דיבורים על הפיק אנד רול של פארקר ודאנקן, אף על פי שהם עושים את זה לא פחות טוב מסטוקטון ומאלון. הכותרות, הג'ל והספרים בסך הכל מעניקים ארומה סקסית יותר לכדורסל, שהוא בסופו של דבר משחק שדורש משחקניו וקבוצותיו לחזור על אותן פעולות פעם אחר פעם, ולעשות אותן היטב.

וזה בדיוק מה שעושה סן אנטוניו, שההתקפה שלה מונה עשרות תרגילים ושההגנה שלה עשויה מברזל. אומרים שזה משעמם, אבל הספרס משחקים כדורסל פתוח ומהיר, ולא רק במגרש הפתוח. גם בהתקפה העומדת הכדור נע מהר בין הידיים, אנטיתזה לכדורסל ה-NBA הטיפוסי. וזוהי עדות נוספת לגדולתו של פופוביץ': סגנון המשחק של האלופה הראשונה שלו מ-1999 שונה לגמרי מזו של הקבוצה הנוכחית. ההיא התבססה על הכוח של טים דאנקן ודייויד רובינסון והרכז שלה היה נגר לא מוכשר (אייברי ג'ונסון), בעוד שבנוכחית טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי דומיננטיים לא פחות, ולעיתים יותר, מדאנקן.

זהו היתרון הגדול של פופוביץ': הוא גמיש. הוא לא נתפס לשיטת התקפה אחת, שהופכת גדולה יותר מהמשחק. הוא משנה, מאלתר, צועד עם הזמן. ג'קסון, לעומת זאת, עדיין מנסה ליישם את התקפת המשולש, שדורשת אינטליגנציה אינסופית, עם סמוש פארקר, וזה נידון לכישלון. בניגוד לג'קסון, פופוביץ' בונה קבוצות בעצמו, והיה הג'נרל מנג'ר של הספרס עד 2002. הקבוצה שלו איתרה את פארקר וג'ינובילי במעמקי הדראפט ויודעת להתחדש במקומות הנכונים מדי עונה. וג'קסון, בניגוד לפופוביץ', מנצח עם כישרון – עם מייקל ופיפן, עם שאקיל ופיפן. גם פופוביץ' לא היה זוכה באליפות אחת ללא טים דאנקן, אבל שימו לב לצוות המסייע: פארקר, שהיה שחקן בראסינג פאריז לפני שהגיע לספרס, ג'ינובילי מקינדר בולוניה, פבריסיו אוברטו מהספסל של ולנסיה, פרנסיסקו אלסון מהספסל של ברצלונה, ברוס בוואן שהיה זר בינוני בליגה הצרפתית, וז'ק וון המוגבל.

השמות האפורים האלה, העיר הנידחת בה משחקים הספרס והאישיות הצנועה של פופוביץ', שגר שנה אחת עם משפחתו במעונות של מכללת פומונה-פיצר הקטנה בה אימן, יגרמו לכך שלעולם לא יזכה להכרה לה הוא ראוי בהיסטוריה של הספורט האמריקאי, שמקדש את האינדיווידואל. ג'קסון הוא כוכב כדורסל, פופוביץ' הוא איש צווארון כחול. במקום לכתוב ספר ולצאת למסע הרצאות, הוא כבר מתכונן לאליפות הבאה.

ההבדל בין תשע אליפויות לארבע נראה אמנם גדול ממבט ראשון, אבל בפועל כשאוספים כל כך הרבה טבעות הפערים קשורים בעיקר למזל ולתזמון היסטורי. גם ללא ג'קסון, ג'ורדן היה לוקח כמה אליפויות אחרי היעלמות המעצמות של שנות ה-80, ושאקיל וקובי גם הם היו זוכים במשהו, לא?

כל בר דעת יודע שלסחוב חבורת אגואים לאליפות היא לעיתים קשה לא פחות מזכייה עם חבר'ה מוכשרים פחות, אבל למרות זאת, קיימת התחושה שלג'קסון יש נוסחה אחת להצלחה, ואין לו את היכולת (או הרצון) להתאים אותה יתר על המידה לסגל השחקנים שלו.

תמיד הוא יאתגר את הכוכבים שלו ויתעמר בחוליות החלשות; התקפת המשולש לעד תהיה שם, גם כשהאינטליגנציה של שחקניו תדרוש שיטה פשוטה יותר; ויחסי האנוש הרעים שלו, שנובעים מהיותו מיזנטרופ לא קטן, יצרו חיכוכים שעלולים לקבור קבוצות. פופוביץ', להבדיל, הניף את הגביע גם עם קבוצה מבוגרת וחסרת ברק (ב-1999), גם עם חבורה צעירה ומתפתחת (ב-2003), וכמובן גם כשחניכיו היו בשיאם (ב-2005 ו-2007). נכון שהכדורסל לא תמיד היה משובב נפש, אבל גם בת'ריפיט השני עם הבולס אף אחד לא דיבר על ההתקפה העומדת, כי קל לנפק היילייטס כשיש לך את השחקן הטוב ביקום.

פופוביץ' יודע להיות השוטר הרע כשצריך, ולתת לשחקניו מרחב לטעויות כאשר אלו הופכים לכוכבים עם בטחון, בעוד ג'קסון ממשיך לשחרר אמירות ביקורתיות בתקשורת, גם כשהלייקרס קורסים תחת הלחץ. ולא פחות חשוב מכך: בעוד השחקנים של פיל תמיד העריכו אותו, מעטים אהבו אותו, אם בכלל. וכל מאמן מתחיל יודע שאחד האספקטים החשובים במלאכה היא לגרום לקבוצה לשחק עבורך. בסן אנטוניו הפרגון האותנטי בין טים דאנקן וקואץ' פופ הוא בלתי מוגבל, ולמרות שהמאמן צעק על חניכיו במהלך המשחק השלישי "תוציאו כבר את הראש מהתחת, אתם משחקים חרא", לא היה שם פרצוף חמוץ אחד.

תחת המשמרת של ג'קסון, התפרקה לגורמים אחת מהאלופות הגדולות שראה עולם הכדורסל, הלייקרס של 2000-2002, לאחר שהאווירה העכורה והתחרותית שבנה בקבוצה אכלה כל חלקה טובה. עם פופוביץ', שאק וקובי היו ממשיכים לחגוג בכל חודש יוני עד עצם היום הזה.

אין לי ברירה אלא ללכת עם הזן מאסטר. קל לשכוח עכשיו, אבל במשך מעל לעשור ה-NBA לא הייתה ליגה תחרותית, אלא רק מראית עין של תחרות, כי אף לא יכול היה לקחת מפיל ג'קסון אליפות. החוזק המנטלי של הקבוצות שלו הפך לתופעה על גבול העל טבעי, ויריבות רעדו מפחד גם כשהן עלו לרבע האחרון נגדו ביתרון דו מספרי.

רק המאבקים הפנימיים בלייקרס הצליחו לעצור את התופעה הזאת (טוב, וגם החטאה אחת של הורי נגד הספרס ב-2003, שהוכיחה שגם ג'קסון אנושי). הנסיון לייחס הכל למזל והטענה שהוא פשוט היה במקומות הנכונים בזמנים הנכונים מתעלמת מהתחושה הזאת שלא ניתן להסביר במונחים רציונליים, כשבמוח השחקנים של ג'קסון נטועה הידיעה שהסוף יהיה טוב. אף קבוצה של אף מאמן לא התקרבה לרמת ההרתעה הזאת, בטח לא הספרס של פופוביץ'.

אולי מבחינה מקצועית נטו קואץ' פופ יותר טוב. לא שלג'קסון חסר, כשהעונות האחרונות בלייקרס הוכיחו, למי שעוד היה ספק, אבל אומרים שמאמן גדול באמת הוא כזה שמלמד את השחקנים להבין כדורסל, כך שגם בלעדיו הם יסתדרו. הספרס, גם כשהם על אוטומט, משחקים את הכדורסל הנכון והחכם ביותר שיש. השלמות במשחק של טים דאנקן, השיפור המדהים בקבלת ההחלטות של טוני פארקר, ויעילות המשחק הקבוצתי של הספרס הם תוצאה של שנים של עבודה על קבלת החלטות, על הבנת כדורסל.

בספרה האנושית פופוביץ' הוא הגדול מכולם כרגע, אבל יש גם משהו מעבר. היכולת להחזיק קבוצות ברמה מנטלית כל כך גבוהה למשך כל כך הרבה שנים היא התופעה הבולטת של ה-NBA בעשרים השנים האחרונות. והיא, כידוע, שווה תשע אליפויות, כל אחת יותר מרשימה מקודמתה, וזאת שהופכת את פיל ג'קסון למאמן הגדול בדורנו.

לג'קסון יש תשע טבעות אליפות כמאמן, יותר מכל מאמן פעיל אחר וכל מאמן בכלל, פרט לגדול מאמני ה-NBA בכל הזמנים רד אאורבאך. לפופוביץ' יש רק ארבע טבעות, מה שעדיין שם אותו במקום מכובד מאד ברשימה של כל הזמנים, אבל נראה פחות מרשים מהתשיעייה של ג'קסון. אך לפעמים מראה עיניים מטעה, ואותי מרשימות ארבע הטבעות של פופוביץ' הרבה יותר מהתשע של ג'קסון.

פופוביץ' לקח ארבע אליפויות עם דאנקן ועם אוסף של שחקנים מוכשרים יותר או פחות, שעבדו יחדיו כמכונה משומנת. פיל? הוא מעולם לא לקח אליפות - מעולם לא עבר את הסיבוב השני בפלייאוף - מבלי שבקבוצתו ישחקו שניים מחמשת השחקנים הטובים בליגה באותו רגע, כשאחד מהם היה השחקן הטוב ביותר אי פעם.

דמיינו לעצמכם את סן אנטוניו, עם הסגל שלה בשנות האליפות, ותשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם הם היו לוקחים אליפות? בשנת הלוק-אאוט, ג'קסון לא היה גורם לשחקנים להתאמן גם בזמן שכמעט כל הקבוצות האחרות בליגה נחו, כפי שפופוביץ' עשה. בלי זה, אין אליפות.

שנת האליפות הראשונה ההיא היתה היחידה שבה היו לספרס שני שחקני ענק – דאנקן הצעיר ודייויד רובינסון בשיאו. בכל שאר העונות שיחקה הקבוצה עם סופרסטאר אחד. כאמור, הרקורד מראה שעם סופרסטאר אחד, ג'קסון לא עובר סיבוב שני בפלייאוף.

לעומת זאת, תחשבו על מייקל ופופוביץ' ביחד. ניתן להניח שההתחלה של שותפות כזאת היתה קשה, כי מדובר בשני אנשים לא קלים, אבל קל לדמיין שותפות דרך של שני ווינרים אובססיביים כמו אלה. וקל לדמיין 6 אליפויות של שניהם יחדיו.

אי אפשר לדעת מה היה קורה לפופוביץ' לו היה נאלץ לאמן את שאק וקובי יחדיו. כמנג'ר, הוא נמנע באופן עקבי מהרכבת קבוצות שבנויות על אגו מנייאקים, ויכול מאד להיות שהוא ידע למה. אבל אתם יודעים מה? סביר להניח שהוא היה לוקח איתם אליפות או שתיים, ו-ודאי היה מצליח עם שאקובי יותר מכפי שג'קסון היה מצליח עם טימי.

לכן, פופוביץ' הוא המאמן הטוב מבין השניים, והמאמן הטוב ביותר בעשרים השנה האחרונות לפחות. ג'קסון יכול להתנחם בכך שהוא עדיין עדיף בהרבה על ריילי.