פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לב גדול לא מספיק

        להולנדים הפסדנו בטכניות, לבלגים בפיזיות, לפורטוגלים בהכל. מתברר שהם פשוט הרבה יותר טובים. בטח כשגיא לוי מאבד את קור הרוח. פז חסדאי מסכם את אליפות אירופה של הצעירה

        אמיר טגה הוא אחד השחקנים האהובים בנבחרת. מלבד הרושם שהוא משאיר כבחור רגיש ואינטליגנטי, טגה נחשב לשחקן טכני ופעלתן. יש לו רק בעיה אחת, הוא מאוד נמוך. בניסיונותיו הנואשים להיאבק במנואל פרננדס, 85 ק"ג של שרירים ועוצמה, הוא גילה שנחישות ופעלתנות לא מחפות על הבעיות הבסיסיות. טגה, במילים אחרות, הוא גמד. ככה לא נראים שחקני כדורגל.

        ליאור ז'אן, מנגד, סוס אמיתי, היה באנקר בהרכב של גיא לוי ושיחק את כל 270 הדקות. הוא כנראה שחקן הקישור היחידי בסגל שמסוגל להתמודד בכבוד עם הקשיחות האירופאית. אבל ז'אן, למרבה הצער, לא מיטיב במיוחד במלאכת המסירה. לשחקן ברמתו אין מקום בסגל המורחב של אף אחת מהנבחרות ששיחקו בטורניר. ז'אן וטגה הוכיחו שוב שברמות האלה - לב גדול פשוט לא מספיק.

        לא ברור איזו נחיתות ישראלית בלטה יותר לאורך הטורניר, הפיזית או הטכנית. גם מוטיניו הפורטוגלי הוא צנום וכחוש, אך הטיפול שלו בכדור לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. ג'וליאן יינר ההולנדי מנער כל שחקן שמתקרב אליו, אבל מסוגל להוציא התקפה מהירה בנגיעה רכה. להולנדים הפסדנו בטכניות, לבלגים בפיזיות, לפורטוגלים בהכל. מתברר שהם פשוט הרבה יותר טובים מאיתנו בכל תחום שקיים.

        המשפחה

        מול צרפת הנבחרת חיפתה על החסרונות הללו בעזרת משמעת טקטית, תשוקה ורצון. באליפות בהולנד המעלות הללו התפוגגו. ככל שחלפו הימים, העסק התפורר לחלוטין. קו השבר הגדול היה כשגם המפקד גיא לוי איבד את קור הרוח. מזה החיילים כבר לא הצליחו להתאושש.

        כשסינטרה שר "עשיתי את זה בדרך שלי", שומעים בקולו מבט מפוכח של אדם בוגר, שמשחזר את הטעויות, מודה בקיומן, מתחרט על חלקן, אבל נשאר שלם עם ההחלטות. כשגיא לוי אומר לעיתונאים ש"זו הדרך שלי, וזהו", מרגישים חוסר בגרות, התנשאות, זלזול והיעדר שיפוט עצמי. הגאוותנות מנעה ממנו להכיר בטעויות שלו, והיו לו הרבה.

        הסגל

        לנבחרת לאומית יש יתרון משמעותי: הסגל שלה הוא דינאמי. בניגוד לקבוצות הליגה, לנבחרת אין מועד העברות או מגבלות תקציב. יש לה מלאי גדול של שחקנים, שממנו נבחרים אלו שנמצאים בכושר הכי טוב. גיא לוי לא ניצל את היתרון הזה. גם הבעיות המוכחות בהבקעת שערים במהלך משחקי האימון לא גרמו לו לרענן את הסגל. לוי, מאמן מודרני ופיקח, נשאר תקוע בקונספציה שלו.

        אחרי ששילב במשחק האחרון את דמארי ובונדר כדי לשמור על התוצאה (4:0, כזכור) והשלים את שיתופם בטורניר של כל שחקני השדה בסגל, אמר לוי כי "מגיע להם להשתתף בטורניר הזה, אחרי שהתאמנו כל כך חזק ולא הוציאו מילה". לא ברור אם המטרה הייתה לנצח, או לגרום לכולם להרגיש שייכים, אבל מתברר שחייבים איכשהו לתגמל את אלה שלא הוציאו מילה. הדרך של גיא לוי הפכה את המילה "קבוצתיות" למונח מאוס.

        התקשורת

        את אחת ממסיבות העיתונאים פתח גיא לוי באופייניות, כשאמר לאחד הכתבים "when you have to shoot - shoot, don't talk". בכך הוא חשף את יחסו לתקשורת. מבחינתו, מדובר בקרב יריות אלים, ולא במסיבת עיתונאים שבה נדרש להסביר לאוהדים את דרך קבלת ההחלטות שלו. העסק עם העיתונאים הפך אישי לגמרי. המאמן התקשה לזהות את התמונה הכוללת ולראות מעבר לחדר הקטן שבו התקבצו הכתבים. הוא לא השכיל להבין שהאנטיפתיות שלו מועברת לכל עם ישראל. "העם איתנו", אמר המאמן. "בניגוד אליכם", כמעט שהוסיף. האמת, אילו רק שמע חלק מהאמירות העיתונאים, שבינם לבין עצמם ייחלו להפסד הנבחרת כדי שיוכלו לחזור כבר הביתה, כנראה שהיה מתנהג ביותר גסות.

        הבחורים

        לוי ספג את רוב האש, הילדים יצאו נקיים, ולא ברור למה. נגד הולנד, המשחק שלו התכוננו חודשים, הם נראו המומים לחלוטין. ההגרלה גם סידרה להם בבית המוקדם את הנבחרת השנייה בחולשתה באליפות, בלגיה, אבל גם מול עשרה שחקנים שלה הם התפרקו. מול פורטוגל הם לא עברו את החצי ושידרו חוסר אמונה. לקראת הסוף סהר כבר החל להתבכיין, תמוז לבקר, ברוכיאן נכנס לדיכאון. לא נשאר זכר למשפחתיות המפורסמת.

        עכשיו הם ניצבים בפני עוד אתגר. אם לא יתעשתו, בימים הקרובים יצוף כל החרא. אלו שסיימו את הקדנציה בצעירה ירגישו חופשיים לצאת בהצהרות, אלה שיישארו יצוטטו בעילום שם. הילדים הטהורים עומדים להתלכלך. חבל שסיום לא מוצלח יעיב על הישג כל כך מרשים.

        בן סהר

        בסיום המשחק אתמול בן סהר נראה מתוסכל מהמצב בנבחרת. מהבחינה המקצועית, החלוץ הרגיש שלא תומכים בו מספיק בחלק הקדמי. "הייתי שם לבד", סיכם בקצרה. מהבחינה החברתית, "מקורביו" כבר הדליפו על חוסר שביעות הרצון שלו מכך ש"פשוט לא מוסרים לו". העיתונאים, חיות טרף, מחפשים עוד דם. אחד מהם, בניסיון להתחבב עליו, אמר לו בשיחה אישית "אל תתעצבן על השחקנים, הם סתם מקנאים בך".

        אלו דברים שסהר לא שמע עליהם בצ'לסי. לכן חייבים לשמור על הילד, לפני הוא מתקלקל. אומנם ברגעים מסוימים באליפות ראינו למה רומן אברמוביץ' חולה עליו, אבל אסור לשכוח שהוא עוד לא בן 18, ומול פורטוגל כבר ראינו איך הוא נגרר לרמה הכללית של חבריו. יהיה חבל אם שחקן כמוהו יידבק ברפש המקומי. לטובתו, שיישאר בצ'לסי, ויותר חשוב, שיתרחק מאיתנו.

        דה בליסה

        העיירה דה בליסה, שבה מוקם מגרש האימונים של הנבחרת, מייצגת את כל המהות ההולנדית. תושביה המשועממים התקבצו מדי אחר הצהריים במגרש שבקצה הכפר, זה שבימים רגילים משמש את הקבוצה החובבנית המקומית, שמשטח הדשא שלו, אגב, במצב טוב יותר מאשר באיצטדיון הלאומי בר"ג. לפעמים התושבים הסתפקו בצפייה במשחקי אימון קלילים, לפעמים הביטו בעניין באימון השוערים של אוהד לויטה ויוסי שקל, אבל השיא מבחינתם היה בכל פעם שהצטופפו במועדון השחקנים הקטנטן, שם שתו בירה בניחותא והסתכלו על חבורת ישראלים פנאטיים מתקיפים את מאמנם הלאומי במסיבות העיתונאים. ממבטם המזוגג לא ניתן היה להבין בוודאות מי יותר פתטי.

        כרונינגן

        צפייה מעמיקה בהולנדים מלמדת הרבה על האופי שלנו. מדובר במציאות אלטרנטיבית לחלוטין, שם שולטים האסתטיות, הרוגע ודרך הארץ. היחס שלהם לספורט הפך את האיצטדיון בכרונינגן להיכל הספורט המרהיב ביותר שראיתי בחיי. לא מדובר רק בתאי הצפייה המפוארים או במושבי העור המפנקים, אלא דווקא במרכז הקניות הכלול בו, בתי הקולנוע והמסעדות. החשיבות העירונית של האיצטדיון מהווה דוגמה למעמדו של הכדורגל במדינה. כך הופכים איצטדיון כדורגל למרכז תרבותי.

        האליפות

        והיה גם טורניר. לא מעניין במיוחד, אך בחלקו מרגש. עד למפגש מול ההגנה הישראלית, אף קבוצה לא הצליחה לכבוש יותר משני שערים. המשחקים ברובם לא התעלו לרמה גבוהה במיוחד, והקהל סבל משמרונותם של מאמנים טקטיקנים. מלבד למשחקיה של המארחת, האצטדיונים היו ברובם ריקים. איך אמר פרשן צ'רלטון, ניר לוין, אחרי ההדחה של הנבחרת? "אני לא מאמין שאני תקוע פה עוד שבוע". לפחות גם בצ'רלטון קצת סובלים.