בשבילם זה אשכרה יורו

אבא של ליאור ז'אן לא החמיץ כבר שנים משחק של הנבחרת. "הילדים האלה הביאו אותי למדינות הכי קטנות באירופה, לחורים שלא חלמת עליהם", הוא מספר, "שלושה דרכונים שרפתי עליו". הילד, בן הזקונים, הוא הלב של המשפחה. חצי מהחסכונות הושקעו במרדף אחריו, כל השיחות עוסקות רק בו, כל התקוות מונחות על כתפיו. עכשיו זו פסגת הקריירה שלו, לרגע הזה כולם חיכו, והמשפחה נערכה בהתאם. המשמעות: טירוף. זהו סיפורם של אוהדיה האולטימטיביים של הנבחרת.

אליפות אירופה נראית שונה לחלוטין מנקודת מבטם של הורי השחקנים. לידם אין מקום לציניות או לביקורת ארסית, רק לאהבה. מדובר בנתינה בלתי פוסקת, ללא תנאים, שמעוררת השראה בכל פעם מחדש. משפחת ז'אן, לדוגמה, נמצאת בהיסטריה כבר כמה שבועות. האב, האם והדוד עזבו הכל והגיעו להולנד. העבודות הפרטיות נזנחו, אבל "גם ככה לא הייתי מצליח לעבוד", טוען האבא. עכשיו, באליפות אירופה, הם קוצרים את פרחי ההשקעה, אבל הדרך עד כאן הייתה קשה וארוכה. זה דרש 21 שנים של עבודה לא פוסקת. כל שנת צהריים של הילד הדמימה לחלוטין את הבית, כל ביקור של האמא בסופרמרקט תוכנן מראש על ידי התזונאי של הקבוצה, כל משחק הצריך קנייה מרוכזת של כדורי הרגעה. מדובר בפרויקט חיים.

השהות הארוכה ליד ההורים מביאה להסתכלות אחרת על הילדים. רמי דואני, למשל, כבר לא נראה לי כסתם בלם, אלא כבן הצעיר של דוד. פתאום אפשר להבין מהיכן שאב את הרצינות, הרוגע והסמכותיות, שלא לדבר על הרגליים החזקות. צפייה מדוקדקת על ההורים של ז'אן מגלה לא רק את מקור התשוקה שלו לכדורגל, אלא גם מדוע סגנון המשחק שלו כל כך אגרסיבי וחסר פשרות. אי אפשר לשחק אחרת כשאבא שלך הוא האוהד הכי רועש ביציע.

הילדים הם בבואה של הוריהם. בלתי אפשרי לכעוס על דקל קינן אחרי שפוגשים את אביו, אדם רגיש ואדיב, שלוקח יותר מדי ללב כל ביקורת מטופשת של המקומונים. "יאללה שינצחו כבר", הוא אמר לי בחיוך זהיר במחצית מול בלגיה, אבל בסיום אפשר היה לראות את הכאב בעיניו מבעד למשקפי השמש. "חמישה סנטימטרים היו חסרים לו כדי לקחת את הכדור הזה", מילמל בצער שוב ושוב. "יא אללה, חמישה סנטימטרים". ברגע אחד שוכחים שקינן הוא בלמה גדול המימדים של מכבי חיפה. עכשיו רק כואב הלב על הילד של חומי.

אי אפשר גם שלא להתאהב במגן הימני שלנו אחרי היכרות קצרה עם משפחת שפונגין. האמא, האבא והסבא צמודים אחד לשני כבר עשרה ימים, תמיד חייכניים ואופטימיים. אחיו הקטן בן ה-9, שסקאוטים כבר הגדירו כקשר העתיד של הנבחרת, סבור שאליפות אירופה לנבחרות צעירות 2007 היא האירוע היוקרתי בתבל ומתלהב מכל שנייה. אם לשי מימון יש חצי מהלב של אבא רפי, שבוקר אחד הפתיע אותנו עם מאוורר חדש רק כי התלוננו בחצי מילה שסבלנו מהחום בלילה, יש לנבחרת בלם אחראי ומסור, אחד שאפשר לצאת איתו בלב שלם לקרב. כולם משפחה אחת גדולה.

ערב ערב הם מעבירים בלובי של המלון, רואים את המשחקים, מנתחים את הסיכויים, מנסים לשאוב כל פיסת מידע מהתקשורת. ניתן ללמוד דרכם על המתח שבין הקבוצות לנבחרות, וגם על חוסר הפירגון של חלק מהמאמנים כלפי הנבחרת הלאומית. מהעיניים שלהם גם מתגלה גיא לוי שלא הכרנו.

ידענו כבר שמדובר במאמן מקצועי ויסודי, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, מספרים על אדם חם ומסור, שייתן הכל למען שחקניו וישים את עצמו בפרונט כדי להגן עליהם. חלקם, אגב, לא יודעים מילה באנגלית ומתקשים להזמין בירה מהמלצרית, אבל מכירים היטב את שלוש המילים הכי חשובות בשפה: off the record. מקצוענים.

עונת המלפפונים בשיאה, ורובם מתעסקים בעונה הבאה. גולת הכותרת מבחינתם היא הסקאוטים. כל כמה ימים ניתן לראות אותם מסתודדים עם ברנשים אירופאים מעונבים, שמתיישבים מולם עם קלסרים ורשימות ומנסים להרשים אותם עם קשרים בליגות הטובות בעולם. שיחה עם אחד מהם מגלה שההגדרה "סקאוט" היא מעט בעייתית, ובעיקר מעומעמת.

מדובר בגבר מרשים, לבוש בהדר, עם חליפת שלושה חלקים, שהציג את עצמו כסקאוט של ניימיכן. אחרי בירור קצר התברר שהוא גם עובד עם אוטרכט, ליל ואוקזר. בירור נוסף העלה שהוא לא בדיוק סקאוט רשמי שמקבל משכורת ממועדון ספציפי, אלא יותר סוכן שחקנים. דקה נוספת של שיחה מגלה שהוא לא בדיוק סקאוט, סוכן או איש עסקים, אלא בעיקר עסקן.

עבור אותם חבורת עסקנים אירופאים, האליפות הזו היא גן עדן. אופ"א, שאנשיה התגלו כהרבה פחות קשוחים וקפדנים משציפינו, לא מחמירה במיוחד עם מתן האישורים לסקאוטים. הם מסתובבים בחופשיות במגרשים ומלונות, מתלחששים עם ההורים, מביעים התעניינות בילדים, מעבירים מסרים מהקבוצות ובעיקר מנסים לגזור קופונים.

את אחד מהם ראיתי מסתודד ארוכות עם סוכן שחקנים ישראלי, לא מהמפורסמים שבהם. שניהם עישנו סיגרים ריחניים ודיברו בחשיבות עצמית כאילו תכננו יחד את עתידה של מנצ'סטר יונייטד. לאחר שנפרדו פניתי לעבר האירופאי בניסיון לברר על תוכן השיחה, והתברר לי שאותו סוכן הישראלי הציג את עצמו כלא פחות מ"סקאוט של אחת הקבוצות הגדולות בישראל, הפועל ת"א". מה זה משנה, העיקר שיש לו קלסר.