בתחילת העונה האחרונה יצאה נימברוק הצ'כית לטורניר הכנה בעיר ווצלאבק מפולין עניין של שבע שעות נסיעה. אלא שהמפגש בין האוטובוס הצ'כי והפקקים הפולנים הובילו למסכת ייסורים של 12 שעות בדרכים. "חוץ משני אנשים שהתעצבנו, כולם באוטובוס היו רגועים", מספר עוזר מאמן נימברוק ננו גינזבורג, שעובד בקבוצה תחת המתרגז השני, מולי קצורין. "אם בארץ דבר כזה היה קורה, השחקנים היו הופכים את האוטובוס".
מפגש התרבויות של קצורין וגינזבורג הוא עוד נדבך בחוויות ההסתגלות הרבות של המאמנים הישראלים המתרבים, שנאלצים לנדוד אל מעבר לים בשביל למצוא עבודה. אבל אם מאמנים כמו פיני גרשון ודיוויד בלאט, שמדריכים קבוצות עילית באירופה, זוכים לחשיפה יומיומית כמעט ללא קשר להישגיהם הספורטיביים, הפכו אחרים כמו קצורין, דרוקר, ג'ינו ושיבק לכמעט זניחים מבחינת התקשורת הישראלית. וכשהם מנפקים הצלחות, כמו האליפות של נימברוק בצ'כיה או הגביע של אנטוורפן בבלגיה, ההישגים האלה מקבלים חשיפה מינורית.
פתיחת הגבולות האירופיים והשאיפה למצוינות אינן עומדות בקנה אחד עם הרצון של קבוצות הכדורסל שלנו לקצץ כמה שיותר בתקציב, ובכל תחום אפשרי. לכן, נדחקים מאמנים ישראלים בכירים הרחק מליגת העל והקבוצות המקומיות, כשבמקביל, מבססת לעצמה ההוויה הישראלית חיוך ציני ומתנשא כלפי אלו שמביאים תוצאות בליגות הפופולריות פחות, שזוכות בשל כך גם לחשיפה מיניאטורית. הסיפור האישי של מאמן כזה, שטומן בחובו אתגר מקצועי, משפחה שנשארה מאחור ולא מעט חוויות תרבותיות במדינה בה הוא עובד, נשאר בלתי ידוע. הגיע הזמן לפרגן להם וללמוד על תרבויות כדורסל אחרות. קבלו שני סיפורים מייצגים.
אריק הכל יכול
בתחילת העונה שעברה נכנס אריק שיבק למסיבת עיתונאים אחרי משחק, ונשאל על ידי אחד הנוכחים על הסיבות לספסולו של אחד משחקניו. "שאלתי את העיתונאי: 'אתה עורך הדין (lawyer) שלו?, ואז עיתונאי אחר נעמד ואמר לי: 'אני לא אשאר בחדר אם קוראים לקולגה שלי שקרן (liar)'", מספר שיבק, וממשיך. "אמרתי לו, שאם הוא רוצה ללכת הוא מוזמן, בתגובה ישראלית טיפוסית, ואז ראיתי את הג'נרל מנג'ר שלי נהיה לבן כמו שלג. מסתבר שהאיש הזה היה ה-כתב של הכדורסל בבלגיה".
אחרי שסיים את הפרק הישראלי האחרון שלו, בהפועל תל אביב, עלה אריק שיבק (51) על מטוס ופתח בקריירת אימון באירופה. זה היה בקיץ של 2003, ומאז הוא העביר שנתיים עם אליפות וגביע באמסטרדם, עוד גביע אחרי שנתיים באנטוורפן, ובחמש השנים הבאות הוא ישוב לאמסטרדם, ששואפת לבנות את עצמה כאיאקס של הכדור הכתום.
שיבק, עוזרו של צביקה שרף בנבחרת ישראל, הוא עוד אחד משכבה עבה של מאמנים ישראלים שמאמנים בחו"ל אולי בלית ברירה, אחרי שהמציאות המקצועית והכלכלית של הליגה הישראלית, שהצמיחה אותם, סגרה בפניהם את הדלת. אבל אם תשאלו את שיבק, לא תשמעו ממנו יותר מדי געגועים, בטח שלא אכזבה.
"האוירה באנטוורפן היא שמשחק הוא אירוע בידור", הוא מספר. "באים 600 איש לאכול ארוחת ערב עם המשפחות שלהם בחדר ה-VIP, ואחרי המשחק חוזרים לשתות משהו ונשארים עד 12 בלילה. זו לא מלחמה, אלא אירוע בידור".
בישראל נאלץ לא פעם המאמן לרדוף אחרי עסקנים מסוגים שונים, אם זה בשביל לשכנע אותו לצרף שחקן זה או אחר, או סתם כדי לשמוע מתי תיכנס סוף סוף המשכורת. בבלגיה הדברים נראים אחרת. "המאמן הוא כמעט כל יכול", מספר שיבק. "גם אם מאמן מפסיד כמה משחקים הכסא שלו לא רועד. לא נכנסים לו לתוך הרגליים, אין יושבי ראש על הספסל או גנרל מנג'רים שצועקים. המאמן מחליט הכל - עד רמת איזה חולצות ילבשו באיזה משחק, עד שאומרים לך 'עצור, אין כסף בשביל זה'.
"בכלל", הוא ממשיך, "לכל קבוצה יש ג'נרל מנג'ר שחוצץ בין הצוות המקצועי להנהלה. אני עד היום לא מכיר את חברי ההנהלה באנטוורפן, כי עבדתי רק מול הג'נרל מנג'ר, הנשיא והגזבר".
הליגה הבלגית מתקדמת מאוד בשנים האחרונות, ורק השנה ניצחה אוסטנד פעמיים ביול"ב קאפ את הפועל ירושלים. בליגה מאמנים לא פחות משבעה מאמנים זרים, האולמות מלאים, ובעונה הבאה אפילו הטלויזיה הארצית תתחיל לשדר סוף סוף מעט מהדרמה. אלא שבארץ, זו שהליגה שלה מספקת מדי שנה אלופה בשם מכבי תל אביב, לא ממש מצליחים לפרגן.
"נתתי לאריאל בית הלחמי (גם הוא עוזר מאמן הנבחרת, ש.נ.) קלטות של משחקים שלנו, והוא התלהב ואמר לי 'האוירה שם היא כמו יד אליהו'", מספר שיבק. "את גור שלף הרגיזו כל הטוקבקים באינטרנט, אבל אני לא מתכוון להשקיע אנרגיה בלהתרגז. אני יודע שגם בהולנד יש 4 קבוצות שבקלות נכנסות לפיינל 6 בבלגיה, ומסוגלות להתמודד עם הרבה קבוצות בארץ. זו תכונה ישראלית לזלזל ולומר 'מה זאת הליגה הזאת'".
"כשאתה מריח את אירופה אתה לא ממהר לחזור, וזה לא רק העניין הכספי", הוא אומר. "אתה מתעסק רק בכדורסל ולא בלכלוך מסביב ואם תקבל כסף או לא. המועדונים, עם מיליון יורו או 6 מיליון תקציב, הם מסודרים ומאורגנים, המתקנים יפים וכיפיים - זה עושה חיים יותר שקטים".
אלא שהחיים הטובים באירופה הקלאסית לא מחפים על הבדידות. "אי אפשר להסביר את הלבד עד שחווים אותו", הוא מספר. "אתה זוכה בגביע וחוזר הביתה ואין לך עם מי לשמוח. למזלי אימנתי בערים בהן יכולתי ליצור לעצמי חברים ישראלים ומהר, אבל בלי אשתי והילדים שבאים אלי הרבה לא הייתי מחזיק מעמד. המחשב הופך לחבר הכי טוב שלך, ובחו"ל, לא קוראים כל מילה אלא כל אות".
בוב הבנאי
אחרי שיסיים את חופשת הקיץ, יחזור בוב גונן לגמונדן, עיירה בת 30 אלף תושבים בין זלצבורג ללינץ', כדי להתחיל עונה שישית בקבוצה אותה הוליך לשלוש אליפויות רצופות. המאמן בן ה-66, שהיה עוזרו של רלף קליין בנבחרת הכסף של ישראל בטורינו 1979 והוביל את נבחרת הקאדטים של אפיק ניסים, אורי יצחקי, שמוליק ברנר ושחר גורדון למקום השלישי באליפות אירופה 1997, אף פעם לא זכה לפרגון יתר בתקשורת הישראלית. גם לא אחרי עשור בו הוביל שתי קבוצות מהולנד ואוסטריה לארבע אליפויות ולא פחות מתשע הופעות בגמר הפלייאוף.
"כשדן הלדר התפרקה חזרתי לאמן נוער בעמק יזרעאל", מספר גונן, שפרט לכמה שנים כמאמן הפועל גן שמואל לא זכה לאמן על במה מרכזית בליגה הראשונה. אלא שאת ההצלחה שלו בהולנד הכירו במרכז אירופה, אז הגיע טלפון מסוכן שחקנים אוסטרי שסיפר לו על גמונדן הקטנה, שלא התקרבה מעולם לצמרת הכדורסל המקומי, שלא לדבר על זכיה בתואר כלשהוא. "הוא אמר שהוא יודע שיש לי רקע עם צעירים, ואם אעבוד בגמונדן אצליח", מספר גונן. "נסעתי לשם לשבוע, ראיתי את הפוטנציאל, והבנתי שזו הזדמנות. זה יצא מעל ומעבר לכל חלום".
לא קל להתעסק בכדורסל באוסטריה. מדינת הסקי וההוקי קרח מעדיפה בקיץ את הכדורגל, בטח כשליגת הכדורסל שלה אינה מהבכירות באירופה. אלא שגמונדן הקטנה היא סיפור שונה. "הכדורסל כאן הוא הכל, כי אין קבוצת ספורט אחרת - משהו כמו ספליט בקרואטיה לפני 15 שנה", מספר גונן. "בכל חצר יש סל, ובמחלקת הנוער שלנו משחקים 300 ילדים, בהדרכת מאמנים שהם שחקנים של הקבוצה הבוגרת".
והמשפחתיות הזאת נשמרת גם על הפרקט, שם משחקים לא פחות מחמישה שחקנים מקומיים. בעונה הבאה ייפתח שוק הזרים באוסטריה ולא תהיה הגבלה על מספר האמריקאים בקבוצה, אך גמונדן מתכוונת לשמור על הצביון שלה. "זה עניין של פילוסופיה", אומר גונן.
עד הגעתו של גונן, גמונדן לא הגיעה מעולם גבוה יותר מהמקום השמיני. בעונה הראשונה שלו סיימה הקבוצה ראשונה, אך הפסידה בגמר הפלייאוף, כמו גם בעונה שלאחר מכן. אלא שבשלוש העונות האחרונות גמונדן חוגגת מדי קיץ. "היו השנה שמונה קבוצות ברמה דומה, ועד הגמר לא הצלחנו להביס קבוצות. רוב הקבוצה שלנו משחקת 6-7 שנים יחד, ויש לנו שחקנים שכבר 10 שנים בקבוצה. כנראה שזה סוד ההצלחה".
גונן, שעד לפני שנים מעטות היה חבר קיבוץ, התרכז רוב הקריירה שלו בארץ בקבוצות ונבחרות נוער. "חיים של מאמן בליגה בארץ לא מתוקים", הוא אומר. "ראיתי כדורסל כדבר טהור, ולא משהו שצריכים להיות תלויים בו כדי להתפרנס. מה שטוב בקיבוץ שאתה לא תלוי בפרנסה".
וכמו שיבק, גם הוא מתלהב מהמעמד השונה של מאמן בקבוצה אירופית. "יש פה יותר כבוד ופחות היסטריה. אני לא יודע מה קורה ביוון או איטליה, אבל במקומות כמו הולנד או בלגיה אתה מרגיש נהדר. אם שיבק חתם ל-5 שנים באמסטרדם חייבת להיות לזה סיבה טובה, והיחס למאמן הוא אחת מהן. המנכ"ל של שיבק עבד מעלי בדן הלדר, וכמו אחרים באירופה הוא נותן לעבוד ולא מודד אותך לפי ניצחון. יש שם סבלנות".
"אני לא יודע אם החמצתי משהו שלא אימנתי בארץ", הוא מסכם. "בתור צעיר אתה רוצה לאמן את הקבוצות הגדולות, אבל השתכנעתי שלטווח ארוך, מי שרוצה ליהנות מכדורסל צריך להרגיש שהוא בונה ולא שוטר תנועה. הסיפוק הוא לפני הכסף או כל דבר אחר אני מרגיש כמו צייר שמצייר תמונה ויכול להשלים אותה, בניגוד למאמנים בארץ שלא נותנים להם להגיע לתמונה השלמה".