סן אנטוניו. לא מה שחשבתם

זהו, תמה לה ונשלמה סדרת גמר ה-NBA, עם אלופה חדשה-ישנה, סן אנטוניו, שגרפה תואר רביעי בתשע שנים, והפכה לשושלת המשמעותית ביותר מאז ימי שיקגו העליזים בשנות ה-90. אפילו דרק פישר, בורג מרכזי בשושלת של הלייקרס בין השנים 2000-2002, מסכים עם הקביעה הזו. קליבלנד לא היוותה יריב, ונפלה בסוויפ 0:4, כך שזה זמן טוב להסתכל אחורה על הגמר, בין היתר כדי לנסות להבין מה הופך את הספרס לכל כך מיוחדים.

טים דאנקן הוא הסיבה הראשונה שמדובר במכונה משומנת כל כך, כי כמו שנאמר בעבר, הוא מאפשר לכל התיאוריות הקבוצתיות לעבוד בפועל בזכות אופיו הנוח, וכמובן בזכות סגנון משחקו המפרגן. אבל יותר מכך, דאנקן הוא השחקן המשמעותי ביותר בליגה מאז דעיכתו של שאקיל אוניל, לא משנה כמה ילדים יצעקו את השמות של קובי בריאנט, לברון ג'יימס ודווין וויד.

מבחינת כדורסל נטו, אין שחקן אחר שעדיף לבנות סביבו קבוצה, בזכות היעילות ההתקפית, היציבות ההגנתית (נבחר כל עונה בקריירה לחמישיית ההגנה), החוש לריבאונד, וראיית המשחק. נכון, רוב הצופים מעדיפים לראות דאנק מהדהד על פני בייבי הוק, אפ אנד אנדר או סל עם הקרש, אבל שתי נקודות הן שתי נקודות, ואין מישהו אפקטיבי יותר מהביג פונדמנטל.

על זה שמדובר בפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים כבר קשה להתווכח (איפה הטבעות של קארל מלון, צ'ארלס בארקלי וקווין גארנט? לטימי יש ארבע), כך שמקומו בחמישיית כל הזמנים מובטח כבר בגיל 31, עם ממוצעי קריירה של 21.8 נקודות ב-50.9 אחוזים מהשדה, פלוס 11.9 כדורים חוזרים, 3.2 אסיסטים ו-2.5 חסימות.

ובכל מקרה, המספרים האלה מטעים, מכיוון שכדי להאריך את הקריירה של דאנקן החל גרג פופוביץ' להגביל את דקות המשחק שלו בעונה הרגילה, ובפלייאוף הנוכחי הוא על הפרקט שתי דקות וחצי יותר (ומציג מספרים של 22.7 ב-53.5 אחוזים, 11.3 קרשים, 3.7 אסיסטים, 3.1 גגות). מרוב התעסקות בירידה בתפוקה שלו ב-82 המשחקים הראשונים, נשכחת מעט העובדה שבכל פלייאוף הוא במיטבו.

אבל, כאמור, דאנקן הוא הרבה יותר מכך. הוא הדוגמה הבולטת ביותר למנהיגות חיובית, שמשרה על קבוצתו אווירה נקייה ובריאה. וכל מי שאי פעם שיחק בשכונה עם אנשים בעלי אנרגיות שליליות יודע כמה חשובה דמות כמו דאנקן. הנה, כשנשאל הג'נרל מנג'ר אר.סי ביופורד מהי הסיבה המרכזית להצלחת הקבוצה, הוא הסתפק בתשובה קצרה ולאקונית: "טימי".

ואם תבדקו אצל רוברט הורי, הוא יספר איך הקבוצה כולה מקבלת את גדולתו של דאנקן, מבלי להתעסק במקומם שלהם בהיסטוריה או במשכורת של שחקן זה או אחר. "הכסף הרס את הלייקרס בסוף", אמר הורי, שגרף עם הקבוצה ההיא שלוש אליפויות. "הבחור הזה רצה ככה וככה כסף, והבחור ההוא רצה ככה וככה כסף. ושניהם רצו להיות השחקנים המובילים ושכחו את החבר'ה האחרים".

כנראה שזו אחת הסיבות שהורי מאמין שהספרס של שנות ה-2000 לא פחות טובה מאף קבוצה גדולה אחרת. "היינו מנצחים את הלייקרס והסלטיקס של שנות ה-80", קבע. וזה משהו שאתה יכול להעיד על הקבוצה שלך רק כשמשחק לצידך השחקן הטוב בליגה כיום, טים דאנקן.

בשנים האחרונות אין מאמן NBA טוב יותר מגרג פופוביץ', חד וחלק. פט ריילי זכה באליפות אחת ב-18 השנים האחרונות; פיל ג'קסון לא מצליח להוציא מים מן הסלע בלייקרס, ואפילו לא גורם לשחקנים קיקיוניים כמו סמוש פארקר ובריאן קוק לכבד אותו; ודון נלסון, כפי שאיבחן היטב מארק קיובן, יכול להצליח רק כאנדרדוג. יש עוד כמה מאמנים טובים, אבל כרגע אף אחד מהם לא הוכיח שהוא קרוב לגדולה (12 האליפויות האחרונות התחלקו בין ארבעה מאמנים - פיל ג'קסון זכה בשש, פופוביץ' בארבע, ולארי בראון ופט ריילי באחת כ"א).

למאמנים רבים יש תוכניות מצוינות לקבוצותיהם, אבל אף לא אחד מהם יודע להנחיל אותם בצורה כל כך מושרשת כמו קואץ' פופ, שברגע שזכה באמונו של דאנקן ובאישור שלו (בשתיקה) להתייחס אליו כמו אל כל שחקן אחר, הצליח לעצב את קבוצתו בדמותו - קשוחה, שקטה, יעילה ומתודית, אבל עם טוויסט. ולעיתים רחוקות רואים בורג שמתווסף למכונה משתלב בצורה חלקה יותר במקומות אחרים. זו גם הסיבה ששחקנים כל כך אוהבים לשחק בקבוצה הזו.

חניכיו של פופוביץ' אינם מפחדים ממנו, אבל מכבדים ומעריכים אותו. והוא בתורו יודע בדיוק למי מגיע רוב הקרדיט. כשנבחר למאמן העונה היחידי שלו ב-2003, הוא מיד לקח את המיקרופון, ואמר לקהל: "טוב, אם לא היינו בוחרים ראשונים ב-1997 את טים דאנקן, כולנו יודעים שלא הייתי כאן", והזמין את הסופרסטאר להניף עמו את התואר. אבל הקשר הזה לא ימנע ממנו לצעוק על טימי ברגע כזה או אחר. זה נשמע כמו מתכון מנצח.

אחרי שעבר את אלן אייברסון בסיבוב הראשון (מולו קלע 18.7, וחילק 6.8 אסיסטים), סטיב נאש בשני ודרון וויליאמס בשלישי (אז הרשית 20.2 ומסר 6.8), פגש לפתע טוני פארקר בגמר את לארי יוז הפצוע, דניאל גיבסון הירוק, דיימון ג'ונס שוטר התנועה ואריק סנואו הקשיש. קשה להגיד שהוא התרשם מהשומרים האלה, בדרך לאינספור טיולים עד הטבעת, שהסתיימו בליי אפ או בטיר דרופ (זריקה קשתית במיוחד תוך כדי קפיצה קדימה).

המהירות של הצרפתי גרמה לפיניקס להפקיד את מפתחות השמירה עליו אצל השומר הטוב ביותר שלה, שון מריון (מולו קלע 20.8 נקודות ומסר 5.7 אסיסטים), ולקליבלנד לתת ללברון ג'יימס לחלטר מולו דקות לא מעטות בגמר. המספרים שלו בארבעת משחקי הגמר היו 24.5 נקודות ב-57 אחוזים מהשדה. מרשים, מרשים.

לא הם ולא אף אחד אחר הצליח לעצור את הרכז הכספיתי, שמגיע לטבעת יותר מכל ליטל מן אחר. ובמתפרצות אפילו המצלמה מתקשה לעקוב אחריו. במהלך עונת הרוקי שלו ב-2001 אמר עליו חברו לקבוצה דאז דייויד רובינסון שהוא לא ראה הרבה נמוכים שמסיימים טוב יותר ליד הסל. ומאז, מיותר לציין, פארקר רק שיכלל את האספקט הזה.

שדרוג נוסף הגיע בקליעה שלו מחצי מרחק, שפעם הייתה חולשה מרכזית, והיום צוללת פנימה בעקביות רבה בהרבה. קלע טהור הוא כבר לא יהיה, אבל בחירת הזריקות שלו השתפרה (למד לוותר על מבט מ-5 מטרים לטובת צעד וחצי), והוא הפך יעיל יותר. "פעם היו לומדים אותי ומתחילים לעבור מולי מתחת לחסימות", מסביר פארקר. "עכשיו בעיקר נשארים צמודים אליי במצבים כאלה, וזה מאפשר לי לחדור ביתר קלות".

אולי החבילה הכוללת שלו לא משתווה לזו של הרכזים הגדולים באמת, אבל היתרונות של ארוסה של אווה לונגוריה הופכים אותו לאחד הנשקים המסוכנים בליגה, שאף שומר לא באמת יכול לעצור.

אם בלברון ג'יימס עסקינן, כדאי לשפוך כמות הגונה של מים צוננים על כל שירי ההלל להם זכה בתקשורת האמריקאית אחרי 48 הנקודות המדהימות שלו על דטרויט. בשורה התחתונה, התצוגה הזו הייתה היוצאת מן הכלל בפלייאוף הנוכחי, שבו אמנם ראינו את מספר 23 מצטיין כמעט בעקביות, אבל בטח לא מתעלה.

הנקודה המעניינת היא שאלו אותם עיתונאים ששתו את דמו של דירק נוביצקי אחרי הסדרה מול גולדן סטייט (19.7 נקודות ב-38.3 אחוזים מהשדה, פלוס 11.3 ריבאונדים), בגלל שלא השכיל להתמודד עם הגנה שהשליכה את כל יהבה על עצירתו, והסריח את השועלים במשחק מספר 6, כשצבר רק 8 נקודות ב-2 מ-13 מהשדה. אבל היי, גם לברון לא ידע מה לעשות כשהסעיף הראשון בתוכנית ההגנתית של היריבה צייר לו מטרה על הגב, והמספרים שלו לא מרשימים בהרבה - 22 נקודות ב-35 אחוזים מהשדה, 7 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים ו-5.7 איבודים. וגם הוא לא ממש זרח בקלאץ' באף אחד מהמשחקים. ולמי ששכח, על יכולת דומה פחות או יותר בגמר האחרון הגרמני זכה לקיתונות של בוז.

יותר מכך, לברון הראה בסדרה הזו שמבחינות מסוימות הוא שחקן התקפה מוגבל, שמהסס לפני שהוא לוקח זריקות מ-5 מטרים ומעלה (2 מ-27 בשלושת המשחקים הראשונים), אותן הוא משחיל בדרך כלל באחוזים סבירים, ומול הגנה רצינית באחוזים של גבינה דלת שומן. גם מאחורי הקשת הוא לא זוהר, עם 31.9 אחוזים במהלך העונה הרגילה ו-20 (!) בגמר. להבדיל מקובי ו-וויד, ג'יימס מכדרר זמן רב מדי, ונוטה להיכנס עם הראש בקיר במקום לעלות מאיזור קו העונשין, גם כשיש לו שנייה לשחרר כדור. במשחק הרביעי ראינו אותו הולך על הזריקה הזו עם הרבה יותר נחישות, אבל זה שאת הערב הוא סיים עם 10 מ-30 אומר הכל.

לאמריקאים (ודרכם גם לנו), בכל מקרה, יש את הסטריאוטיפ של האירופאי הנקניק שנחנק במאני טיים, מול האמריקאי הווינר והקשוח שלא מזיע גם כשהשעון מתחיל לתקתק. ולפני שיתחילו לרדת על אחד האמריקאים הגדולים שיש ב-NBA, יצטרכו להיפטר מעבר לאוקינוס מההתנשאות הבסיסית שלהם כלפי הכדורסלנים הזרים. גם על פארקר אמרו שהוא מרטיב את מכנסיו בשנות ה-20 המוקדמות שלו, וכיום יש לו תואר MVP של הגמר בארון הפרטי. אז אמרו, מה שנקרא.

נוביצקי נתן פלייאופים שלברון יכול רק לחלום עליהם בינתיים, וזה שג'ורדן העמיד רף בלתי ניתן לעבירה בכל הקשור לתפקוד בזמן האמת לא אומר שהשחקנים שעשויים מבשר ודם - אמריקאים וזרים כאחד - לא יכולים לחוות עליות ומורדות. ולפעמים לוקח להם זמן להבשיל. אתם יודעים, כמו כל שאר בני האנוש על הפלנטה.

להבדיל מרס"רים אחרים, מאמן הספרס לא מפחד מהיצירתיות של שחקניו, לרבות פארקר ומאנו ג'ינובילי, וסביר להניח שרוב הטרוניות על המשחק המשעמם של הספרס מגיעות פשוט מכוחו של הרגל, גם מכיוון שמדובר בקבוצה שמצליחה שנים רבות, וגם כי בעברה הייתה מלאה בנגרים חסרי כשרון. נכון, אף אחד לא מרחף שם לשחקים, אבל כל מי שאוהב כדורסל קבוצתי יודע להעריך את מה שעיניו רואות.

"אין להם את האתלטים הטובים בעולם ואין להם את הקלעים הטובים בעולם", פירשן לברון, "אבל יש להם את הקבוצה הטובה בעולם".

בקליבלנד, להבדיל, המשחק הקבוצתי בהתקפה לא יכול להיות יותר מייגע ושבלוני. הקלישאות שפיזרו לפני הגמר בארה"ב דיברו על כך שהקאבלירס בנויים על פי המודל של הספרס, אבל זה שמייק בראון היה עוזר של פופוביץ', שדני פרי בילה שנים ארוכות בסן אנטוניו, והדגש הכללי על ההגנה לא גורם לקאבס להידמות לקבוצה של דאנקן ושות'. עם כל הכבוד.

ההתקפות של הקאבס איטיות, כוללות כדרורים אינסופיים של לברון, קבלת החלטות בהילוך איטי, ובנויה לא מעט על קו קדמי מסיבי, נייח, מסורבל ולא מגוון. אצל אלופת 2007 הנעת הכדור נעשית במהירות הבזק. הגבוה המרכזי, דאנקן, יודע להוריד כדור לפרקט, לחפור, לקלוע מחצי מרחק, ולהוציא לשחקן הפנוי. ומאנו ופארקר חופשיים ללהטט בדרך לסל. לפופוביץ' יש ספר תרגילים עבה במיוחד, שבנוי על תבנית בסיסית של פיק אנד רול, תנועה בלי כדור, חיתוכים מתוזמנים, ופינויים לחדירות - וכך יש מקום לביטוי היכולות האינדיבידואליות בתוך המסגרת הכללית.

כל מה שבראון יכול לקוות לו הוא קסמים של ג'יימס ברגעים הארוכים שאף שחקן אחר לא יכול לייצר מצב קליעה גם אם חייו יהיו תלויים בכך. ההתקפה הפסיבית הזו, שמחכה להזדמנויות שיינתנו לה, נאלצה להתמודד עם חבורה שלא לוקחת שבויים, ולא רק מחפשת ללא הרף את החריצים אצל היריבה, אלא יוצרת אותם בצורה אקטיבית וללא הפסקה.

למרות התפיסות המקובלות על הכדורסל האמריקאי הסוליסטי והמושתת על כשרון ואתלטיות, הספרס משחקים בצורה סופר אינטליגנטית. והיא זו שזוכה בתארים, למרות שיש לה כנראה את המספר הקטן ביותר של מטביעים בליגה (עם כל הכבוד לאלוף ההטבעות שעבר, ברנט בארי הקשיש, ולריחופים מימים עברו של מייקל פינלי). אחרי הגמר של הפלאש אשתקד, השלטון עזב את ידי העילוי היחידי, ושב לקבוצה שפשוט יודעת לעשות את כל הדברים הקטנים שמאפשר משחק הכדורסל בדרך לניצחון. וזה בסופו של דבר מה שקובע.