צעירה לנצח

עוד לפני יציאתם להולנד, בעודם מתארגנים בהתרגשות לקראת העלייה למטוס, קל היה להיווכח כיצד הפכה הנבחרת הצעירה לכל כך פופולרית. "אני מרגיש כמו חתן", הצהיר במבוכה יובל שפונגין בעודו מתקשה לסדר את העניבה בחליפתו, כמו היה נער בר מצווה חגיגי לפני העלייה לתורה.

אין ספק שגילם הצעיר מהווה פקטור משמעותי בחיבה כלפיהם. טבעי להזדהות איתם. רק מהשם, "הנבחרת הצעירה", משתמעות רעננות ואופטימיות. בין אם ירצו או לא, שחקניה עדיין נתפשים כילדים תמימים ומבטיחים, שטרם הספיקו להתלכלך מהטינופת של הביצה. עד שלא יוכח אחרת, הנבחרת הזו שומרת על טוהרה, ואת זה גם משחק קלפים בשתיים בלילה לא יוכל להרוס. האהבה כלפיה היא קונצנזוס.

"הגענו להולנד כדי ליהנות, לצחוק ולשחק כדורגל", מקפיד להצהיר שוב ושוב גיא לוי, וחשף את המוטיב המרכזי בהכנה הטקטית של הנבחרת, "הניצחון על צרפת גרם לנו לשנות את הגישה. אנחנו מאמינים בעצמנו, ונבוא לנצח". האווירה החיובית סביבה היא אותנטית. ניתן היה לחוש בזה בכל אימון, בכל הפסקת שתייה שהפכה למלחמת מים, בכל משחק "אחד באמצע". המאמן לא שכח לרגע שמדובר בחבורת ילדים ואיפשר להם להתנהג בטבעיות. למען האמת, מאחר שגם הוא מודע לנחיתות הפיזית והטכנית של שחקניו מול אימפריות כמו הולנד ופורטוגל, לא היו לו הרבה ברירות: הקבוצתיות חייבת להיות הנשק הסודי שלו.

לשם כך נעשו כמה צעדים. ראשית, לוי דבק בסגל שהביא אותו לאליפות, והמשיך להאמין גם בשחקנים שלא הרשימו במיוחד בליגה לאחרונה. שנית, המאמן שמר על חניכיו בצמר גפן במשך תקופה ארוכה, וספג בעצמו את כל האש מהתקשורת במאבקים המיותרים מול קשטן והנבחרת הבוגרת. מלבד זאת, לפני כשבוע הפתיע לוי כשטען כי "התקשורת לא נותנת לנו סיכוי" בטריק סטייל מוריניו, במטרה ליצור איחוד כי כל העולם נגדנו. אומנם לא מדובר בכל העולם, אבל בקרוב נראה אם הטקטיקה הזו יכולה לעזור מול 27 אלף הולנדים.

הבחורים באמת מאוחדים. העובדה שכולם פחות או יותר בני אותו גיל מונעת היררכיה ברורה או התפלגות לקליקות. גם כשבאחד האימונים רמי דואני תיקל בחריפות מיותרת את שלומי ארבייטמן, החלוץ החיפני לא נתן לתקרית להעכיר את האווירה. "הלו, זה לא הונטלאר פה", אמר ארבייטמן בקריצה וצלע לעבר הספסל, "תשמור משהו להולנדים". גיא לוי הביט מהצד במתרחש, וחייך. התוכנית עובדת.

כולם יודעים שזו ההזדמנות שלהם, ושאולי היא לא תחזור. מלבד יצחקי, תמוז ושפונגין, שכבר הוכיחו את עצמם השנה, רובם עדיין נאבקים על דקות משחק, מקום בהרכב בקבוצותיהם או על חוזה משופר לקראת העונה הבאה. לוי, מנגד, יודע שהוא חייב למצוא את האיזון בין הרצון של שחקניו להרשים את הסקאוטים ביציע לבין הדרישה לשחק קבוצתי. בינתיים נראה שהשחקנים הפנימו את זה. אחד אחד הם ניצבים מול המצלמה, ומדקלמים את הסיסמאות שלימדו אותם. "אווירה שמחה, ננצח רק כקבוצה, רק כך נוכל להצליח". זה כבר גובל בשטיפת מוח, אבל רק ככה מחנכים ילדים.

אולי העובדה שהם ילדים עוזרת להם להדחיק את תרבות הספורט שממנה הגיעו. בניגוד גמור לקבוצה המשעממת של קשטן, מדובר בחבורה ווינרית, שלא נזקקה לתירוצים הנדושים ברגעי האמת. הרבה לפני הקלישאות הידועות על אחווה קבוצתית ואווירה משפחתית, הבסיס לאהדה כלפי הצעירה טמון בכישרון המוכח של שחקניה. אמרנו את זה כבר הרבה פעמים בעבר, אבל נדמה שהפעם יש לזה ביסוס - אוסף כזה מתקבץ רק פעם בדור.

יצחקי ותמוז הוליכו השנה קבוצה לאליפות. שפונגין היה היהלום של ההגנה החזקה בליגה. ברוכיאן ורפאלוב נתפשים כשניים מהקשרים היצירתיים במקומותינו. קינן, דואני ומימון הם בלמים חסונים ויציבים כמיטב המסורת האירופאית. בן סהר הוכרז השבוע באופן רשמי כ"עילוי ספורטיבי" על ידי צה"ל ונחשב לדור העתיד של צ'לסי. בנוסף, כולם יודעים את מקומם. אין פה ברקוביץ' שדורש שהכל יעבור דרכו, אין בניון שיתנשא עם חלוקת מענקים. עם עובדה אחת אי אפשר להתווכח: מדובר באחת משמונה הגדולות של אירופה. אי אפשר שלא לכבד אותם.

באחת ממסיבות העיתונאים בשבוע האחרון ניגש גיא לוי לעבר המיקרופונים, כשבדרך, כהרגלו, לחץ את ידי העיתונאים. אחד מהם, סחבקן ודאחקן ידוע, ליטף בחיבה את ראשו של המאמן ופרע לו את הפריזורה. את לוי זה לא הצחיק. הכל חייב להיראות מושלם, לפחות על פני השטח. כך הוא גם נהג עם קשטן.

אבל לוי יודע שלא הכל מושלם. הריב עם המאמן הלאומי העיק עליו, משחקי ההכנה חשפו ליקויים בתיאום ההתקפי, ופרשת הקלפים העלתה ספקות לגבי בגרותם המנטלית. לוי הגיב בטקטיקה הגנתית. הוא ניסה להוריד פרופיל, סירב להתראיין, סגר אימונים, אך שילם על זה מחיר של איבוד המומנטום הציבורי. לחודשים ארוכים הנבחרת נשכחה מהלב.

אבל היה גם רווח. השחקנים, שיודעים שיש מי שמגן עליהם, נשארים נקיים, כי במקרה של כישלון האשמה תיפול בעיקר על לוי. מה שבטוח, הם הולכים לקרוע את התחת בשביל המאמן שלהם. אז אולי זה כן היה שווה את זה.

עכשיו רגע האמת מגיע, וכל הסימנים מראים שהנבחרת הזאת יכולה לעשות היסטוריה ולסמן נקודת מפנה בכדורגל הישראלי. לא ברור אם הם ידעו את זה מראש, אבל החבורה העליזה הזו, אותם ילדים צעירים נחמדים, נאלצים לסחוב על גבם את כל התקוות שלנו. נקווה שזה לא משא כבד מדי.