לא סתם דאקס. מייטי דאקס

אחת הסיבות לניצחון של אנהיים בסדרה נגד דטרויט היא היכולת לעשות את ההתאמות הדרושות לפני כל משחק בהתאם למצב שנוצר. זה בדיוק מה שעשה רנדי קרלייל, מאמן הדאקס, לקראת משחק מספר 1 בסדרת הגמר נגד אוטאווה. במהלך העונה הרגילה והפלייאוף, נמנע קרלייל מלצוות את צמד המגינים המובילים שלו, כריס פרונגר וסקוט נידרמאייר, ביחד במצב של כוחות שווים, והעלה אותם ביחד רק במצבים של חוסר שחקן. כדי לנטרל את הקו הקטלני של אוטאווה (אלפרדסון-ספזה-היטלי), החליט קרלייל לשחק עם פרונגר ונידמאייר ביחד כאשר השלישיה המובילה של הסנאטורס תהיה על הקרח.

כתוצאה מכך, לא רק שהקו הראשון של אוטאווה שותק כמעט לחלוטין, אלא גם קו החסימה של הדאקס שכולל את סמי פאהלסון, רוב נידרמייר וטראוויס מואן (שתפקידו בעיקר לבלום את התקפת היריב ופחות לעשות התקפה בעצמו) התפנה לעשות יותר התקפה ושני שערי הניצחון בשני המשחקים הראשונים הובקעו ע"י הקו הזה.

בשני המשחקים הראשונים אנהיים הצליחה להכתיב בדיוק את סוג המשחק שרצתה. משחק פיזי מאוד שגרם לאוטאווה לעשות הרבה טעויות ולאיים מעט על השער של ז'יגר. בשני המשחקים הראשונים ההתקפה המדוברת כל כך של הסנאטורס כבשה רק שני שערים, שניהם בפאוור-פליי, ויצרה רק 36 נסיונות הבקעה כשהממוצע שלה בפלייאוף לפני הסידרה הזאת היה כמעט 30 נסיונות הבקעה למשחק.

לקראת המשחק השלישי היה חייב בריאן מארי, מאמן אוטאווה, לעשות מספר שינויים בעצמו כדי לחזור לסידרה. אחת ההחלטות שלו היתה לפרק את הקו של אלפרדסון-ספזה-היטלי וכך לקבל ליותר זמן לפחות את אחד מהכוכבים שלו על הקרח, אבל השינוי המשמעותי יותר היה אחר. בהפסקה שבין משחקים 2 ו-3 כריס ניל, שחקן הקו השלישי של אוטאווה, עזב את הקבוצה כדי להיות נוכח בלידת בתו הבכורה.

ניל חזר נרגש וחדור מוטיבציה לקראת משחק 3 ומארי החליט שניל יהיה האיש שיוביל את הקבוצה במשחק. הוא החליט לפתוח עם הקו של ניל והתמורה היתה מיידית. ניל היה אחד השחקנים המשמעותיים ביותר של הסנאטורס בשליש הראשון ואף כבש את השער שהישווה ל 1:1 לקראת סוף השליש. ניל היה דומיננטי עד לסיום ואחרי משחק מצויין של אוטאווה וניצחון 3:5 היה נראה ששוב יש לנו סידרה.

לקראת משחק 4 היה נראה שאוטאווה חזרה לעצמה. החלודה מהמנוחה הארוכה שלפני סדרת הגמר הוסרה, המומנטום נמצא אצלם והעובדה שפרונגר לא ישחק (הורחק עקב פגיעה מסוכנת בדין מקאמונד במשחק 3) בטח לא תזיק. ואכן השליש הראשון של משחק 4 נראה כמו המשך ישיר ליכולת של אוטאווה מהמשחק הקודם. הלחץ הגדול של הסנאטורס בשליש הזה הביא בסופו של דבר לשער יתרון שניה לפני סיום השליש. בדר"כ, שער שמובקע סמוך להפסקה נותן לקבוצה דחיפה רצינית להמשך. ואז, כשהיה נראה שהכל הולך בכיוון הנכון עבור אוטאווה, עלו הסנאטורס ונתנו את השליש הכי חלש שלהם בפלייאוף. הם ספגו שני שערים והצליחו להגיע ל-2 מצבי הבקעה בלבד. אמנם דני היטלי כבש שער שיוויון לקראת סוף השליש אבל גם זה כבר לא עזר כשהסנאטורס נכנעטו לבסוף לשער ניצחון של דסטין פנר.

למשחק החמישי אוטאווה הגיעה שבורה וחסרת אמונה. אנהיים שלטה במשחק מהשניה הראשונה, כשרק דניאל אלפרדסון, קפטן הסנאטורס, ניסה בכל זאת להוציא משהו מהמשחק אבל אף אחד לא הצטרף אליו ושני השערים שלו היו רק "טו סמולר דה השפלה".

מבחינת הדאקס זאת היתה סדרה מושלמת. הם הצליחו להכתיב את סגנון המשחק שנוח להם וקיבלו תוצרת מכל השחקנים עד קצה הספסל. למרות (ואולי באיזשהו מקום דווקא בזכות) שלא היתה כמעט התעניינות בקבוצה בתקשורת המקומית ובעיר בכלל, אנהיים ניצלה את יתרון הביתיות כדי להצליח איפה שהיא כשלה לפני 4 שנים.

לאוטאווה הסדרה הזאת היתה סיוט אחד מתמשך. קו ההתקפה הקטלני שטייל לאורך הפלייאוף במזרח לא תפקד, יחידת הפאוור-פליי לא ניצלה מספיק את ההזדמנויות הרבות שניתנו לה ולמרות שהצליחה להגיע, ובצורה משכנעת, לגמר, אוטאווה שוב נחנקה ברגע שהיתה צריכה להתעלות. אם אלפרדסון עוד איכשהו הצליח פה ושם לסחוב את הקבוצה לכמה הצגות של הוקי טוב, ג'ייסון ספזה, הכוכב הצעיר של הסנאטורס, לא עמד בציפיות שהיו ממנו לתפוס פיקוד על הקבוצה ולהוביל אותה והיטלי בכלל לא תפקד וסיים את הסדרה עם נקודה אחת בלבד ו-9 נסיונות הבקעה כשבשני משחקים (3 ו-5) הוא בכלל לא איים על השער.

וכך קרה ששוב קבוצה קנדית, שסחבה את התקוות של מדינה שלמה על גבה, חוזרת מתוסכלת הביתה ומשאירה את הגביע בעיר קייצית שטופת שמש עם קהל קטן מאוד שיודע להעריך את יוקרת הפרס. גביע סטנלי הולך להנות בפעם הראשונה מהשמש החמה של קליפורניה ולחזק את השיזוף שהוא תפס בשנתיים האחרונות.