1. האם שחקן אחר מלבד לברון יכול היה להוליך את קליבלנד לגמר?
גיל קדרון:
התשובה המתבקשת היא - כמובן שלא. כלומר, כמובן שלא, חוץ מטים דאנקן. קליבלנד, בואו נודה על האמת, היא קבוצה בינונית עם שחקן ענק. אולי אפילו קבוצה חלשה עם שחקן ענק. הסגל סביב ג'יימס כולל לא מעט שחקנים עם כשרון, אבל הסך הכל הכללי הוא לא מרשים במיוחד. קובי בריאנט אמנם סקורר גדול יותר, ודווין וויד שלט בגמר האחרון בצורה שטרם ראינו את המלך עושה בצורה עקבית בפלייאוף (48 הנקודות במשחק החמישי היו היוצא מן הכלל), אבל החבילה הכוללת שהוא מביא לפרקט היא מה שדחף את קליבלנד לגמר ה-NBA.
המנהיגות שלו היא חיובית ואופטימית, ולכן כל ההשוואות בינו לבין אליל נעוריו, מייקל ג'ורדן, מחטיאות את המטרה. MJ - כמו קובי היום - היה דוחף את "חבריו" לקבוצה קדימה בעזרת דריכות אינסופית, והנחלת תחושת פחד מלאכזב אותו. לברון, להבדיל, מפרגן ללא הפסקה, ולא התבייש להעביר מחצית שלמה (!) במשחק השישי נגד דטדויט ללא סל שדה, משהו שלא היינו רואים מאף סופרסטאר בקליבר הזה, כאמור מלבד דאנקן. ומכיוון שהנגרים שסביבו הם נגרים עם יכולות מסוימות (זידרונאס אילגאוסקאס, לארי יוז, דניאל גיבסון, דרו גודן, וכו'), בדיוק מה שהם צריכים זה כוכב על שלא צריך להיות מספר 1 בכל דקה מכל משחק.
ניב הדס:
קשה לבצע קביעות נחרצות כשמתמקדים במזרח. נדמה ששנה אחרי שנה נעשים הבתים המזרחיים של ה-NBA חלשים ונחותים יותר. קחו קבוצה כמו הלוס אנג'לס קליפרס, שלא הצליחה להיכנס אפילו לפלייאוף, ושימו אותה בבית האטלנטי - הנה קיבלתם מועמדת ראויה לגמר, לא פחות מלברון וחבורת המטאטאים שנמצאת סביבו.
זו הסיבה שקשה לומר האם קליבלנד שווה בכלל גמר, ולשאול בכלל האם לברון הוא אכן השחקן היחיד שיכול לסחוב קבוצה שבלעדיו ספק אם היתה לוקחת את פיינל פור היורוליג. עם כל הכבוד ל-31 הנקודות של דניאל גיבסון במשחק השישי, קשה להתייחס לגודן, אילגאוסקס ואנדרסון ורז'או כצוות מסייע משמעותי. בטח שלא ליוז. האם קובי, טימאק, נאש, נוביצקי או גארנט לא היו יכולים להוליך קבוצה למעמד הרם דרך המזרח? אני מניח שכן. ועדיין, אין להקל ראש בהישג של לברון. בשנה שעברה עשה זאת חברו לשנתון וויד, כשסחב קבוצה נחותה לאליפות, אבל איך נשווה את הקאבס מינוס לברון להיט מינוס וויד ג'ייסון וויליאמס, ג'יימס פוזי, אנטואן ווקר, גארי פייטון, ואלונזו מורנינג הם תחמושת באיכות שאין לקליבלנד. לא כיחידים, ובוודאי שלא כתלכיד. אה וכן, אהמ, יש גם את שאקיל אוניל. לכן, בכל זאת, אף על פי כן ולמרות הכל, ההישג של לברון הוא כמעט חד פעמי. וכן, מדובר בדבר האמיתי, היורש. המלך.
אסף רביץ:
קודם כל, בואו ניתן לקליבלנד קצת קרדיט. מדובר בקבוצת הגנה מצוינת ואנדר-רייטד. בפלייאוף הם ספגו הכי מעט - 86.68 נקודות למשחק, ועצרו לחלוטין את ההתקפה של אותה דטרויט שהסתדרה די בקלות עם קבוצת הגנה חזקה כמו שיקגו. יכולת הריבאונד שלהם נופלת רק מזו של יוטה בזכות ארבעת הגבוהים המגוונים שיש למייק בראון, כי תמיד לפחות אחד מהם מופיע. גיבסון הוא רוקי שלא מפחד מכלום, ובסך הכל בראון, למרות כל החסרונות שלו, יודע להשתמש יפה ברוטציה הרחבה שיש בידיו. זו לא קבוצה מדהימה, אבל היא בנויה היטב מסביב לכוכב.
עם ההגנה של דאנקן, ההתקפה שלו, חוכמת המשחק שהוא מציג, היכולת שלו ללכד קבוצה, ונסיון הפלייאוף שצבר, טימי היה הופך כמעט כל קבוצה במזרח למועמדת להגיע לגמר. לקובי יש את היכולת, אבל ייתכן שהיו נוצרות בעיות חברתיות לאורך זמן. דווין וויד, ביכולת של אשתקד, אולי היה מספיק גם הוא. אבל אין ספק שלברון הוא השחקן המושלם לסיטואציה הספציפית הזו. הוא גם נותן לשחקנים סביבו תחושה שהכל אפשרי כי הם משחקים עם השחקן הטוב בעולם, נוטע בהם בטחון בזכות כך שהוא מאמין בהם, וגם יודע להתעלות ברגע הנכון.
2. האם דטרויט צריכה להתחיל לבנות את עצמה מחדש?
גיל קדרון:
מאז שזכו באליפות ב-2004 קיבלו הפיסטונס תחושה שענף הכדורסל חייב להם משהו. כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים קבוצות שמעבירות את הזמן במהלך העונה הרגילה ומאיצות בפלייאוף, אבל דטרויט לקחה את הגישה הזו עד הקצה, וגם במשחקים החשובים ביותר נראתה לעיתים אדישה ומלאה מעצמה, ושידרה שעצם העובדה שהואילה בטובה לעלות על הפרקט תספיק לניצחון.
אחרי שלושה ניצחונות מול הבולס הזלזול הפך מופגן, אבל הבוכנות הצילו את כבודם במשחק 6 מצוין. מול קליבלנד המוג'ו כלל לא נכנס לפעולה בדרך לארבעה הפסדים רצופים, שהגיעו בתום שני ניצחונות חצי מקריים (דוניאל מארשל החטיא שלשת ניצחון מהפינה בראשון, והשופטים לא נתנו ללברון עבירה בתום המשחק השני). כעת התקשורת בדטרויט כבר רוקדת על הדם וקוראת לדומארס להתחיל מחדש, אולם במזרח חלש כל כך, החתמה מחדש של צ'ונסי בילאפס תאפשר לפיסטונס להעמיד קונטנדרית ברגע שייפטרו מפליפ סונדרס, שרשם הפסד שלישי בגמר איזורי כשקבוצתו היא המדורגת מספר 1. במקומו צריך להביא מאמן קשוח, גם אם לא מוכשר יותר, כי הילדים הרעים האלה חייבים מישהו שיחזיק אותם קצר, מישהו שיהיה ראוי לכבוד שלהם.
ניב הדס:
באותו מזרח משוסע, חיוור וחסר יציבות, שולטת דטרויט כבר חצי עשור, כשגמר המזרח נגד קליבלנד היה הגמר האזורי החמישי ברציפות שלה, עם הרכב ששמר על שלד כמעט זהה וביצע שינויים מינוריים מדי שנה. על פניו נדמה ששוב יש לבצע שדרוגים נקודותיים בלבד בתלכיד, בתקווה שיובילו לגרוש שיתווסף ללירה, שתתווסף לדולר, שיביא את הטבעת.
כאוהד בוכנות ותיק חוששני שאין מנוס מלפרק את החבילה שהוכיחה את עצמה כמנצחת, כי נדמה שתוקפה מתחיל לפוג. הציוות החד פעמי של בילאפס, ריפ המילטון, ראשיד וואלאס וטיישון פרינס (שנראה בסדרה נגד הקאבס אבוד ללא החיפוי ההגנתי של בן וואלאס), חייב להתפרק ולהמציא את עצמו מחדש במצב צבירה מפתיע. מיותר לציין שפליפ סונדרס, המאמן שהצליח לשדרג את המושג אובר-רייטד, חייב ללכת ראשון. תחתיו נראו הפיסטונס עייפים, חסרי חשק ונטולי אמונה. החד-גוניות שהקנה להם בהתקפה, והיעדרה של הרוח הווינרית שאפיינה את דור ה-2.0 של הבאד בויז במהלך כהונתו של לארי בראון, מובילים אל המחשבה הבלתי נמנעת שקווין גארנט קיבל בירושה מפליפ את התבוסתנות שלו. תארו לעצמכם איזה שחקן הוא היה, אם בנוסף לכשרון הגולמי הגדול כל כך הוא היה מפסיק לזרוק פייד אווי, ומבין שעם המאסה, הגובה והמהירות שלו אין איש שיכול עצור אותו? סונדרס הוא ללא ספק החוליה החלשה.
מן הסתם חזרה של בראון לא באה בחשבון, אבל מאמן מפתיע מהמכללות יכול להיות שפן לא קטן ואין סיבה לא לסמוך בלב שלם על ג'ו דומארס, פיסטון אמיתי, שידע בדיוק כיצד להשיב לדטרויט את כוח ההרתעה. נגד הקאבס דטרויט נראתה זקנה, עייפה וכבדה, והרגליים הקו הקדמי הכשרוני כבר לא זזות (תהליך הפיכתו של כריס וובר לנכה מן המניין היה מואץ במיוחד). הקו אחורי הנהדר נראה חסר אונים מול ג'יימס, והספסל חסר ברק. ראשיד וצ'ונסי צריכים לעזוב שמועות על מייק ביבי כבר עלו לקראת סוף העונה ואת הקבוצה החדשה כדאי לבנות סביב ריפ וטיישון, שהוא למעשה העתיד של הקבוצה.
אסף רביץ:
כן, לפיסטונס במתכונתם הנוכחית אין מה לחפש בצמרת הגבוהה. אפילו לא במזרח, שעד להודעה חדשה שייך ללברון ולוויד. בכלל, הקונספט של קבוצה בלי כוכב יכול לעבוד רק במקרים נדירים, כמו בקבוצה של לארי בראון וביג בן. בילאפס אולי עשה דברים גדולים במאני טיים, אבל רק במשחקים שבא לו, וקבוצה גדולה צריכה מישהו שתמיד יופיע.
הם יכולים לנסות לבצע טרייד שיביא להם כוכב אמיתי, או לבנות מהתחלה מסביב להמילטון ופרינס. במקרה הסביר יותר של תהליך בנייה אין סיבה לתת לבילאפס בן ה-31 חוזה מנופח, ועדיף להשתמש בו לסיין-אנד-טרייד, ולנסות למכור גם את ראשיד בתמורה לצעירים פלוס בחירות דראפט. לא מעט קונטנדריות או קבוצות בהתהוות ישמחו לקחת את השניים האלה.
3.עד כמה סן אנטוניו פייבוריטית בגמר?
גיל קדרון:
את התחזיות הרשמיות נשאיר לרגע האחרון, אבל באתרי ההימורים נותנים לספרס יחס של 1 ל-1.29, בעוד שאם תהמרו על קליבלנד תקבלו 3.75 ש"ח על כל שקל שתשקיעו. מלבד העובדה שלספרס יש הרבה יותר כשרון, מאמן טוב פי כמה, סגל מאוזן ויציב הרבה יותר, הם כבר זכו בשלוש אליפויות, והתגברו על משוכות גבוהות בהרבה בעבר. ומי יעצור את טימי, מאנו ופארקר? הטקסנים לא מפחדים מלברון וחבריו. לרוע מזלם, קליבלנד ניצחה אותם פעמיים במהלך העונה, ולכן סביר להניח שהמלך ומשרתיו גם כן לא מ-פ-ח-ד-י-ם.
ניב הדס:
אין לי צל של ספק שלא נראה שחזור של הגמר המפתיע והמאכזב של השנה שעברה, בו הקבוצה הטובה והראויה יותר נשנקה והעניקה על מגש של כסף את האליפות לפנסיונרים מפלורידה. הספרס הם לא המאבס ואין סיכוי שפופוביץ' נותן לתואר לחמוק ממנו בתום עונה מיותמת. אחרי הניצחון הקשוח על הסאנס אין אלוהים או דייויד שטרן הולכים הספרס לפרק לקילבלנד את הצורה. התעלות של לברון (איזה פחד, הנה מגיע ברוס בואן) יכולה להוביל לניצחון מזרחי אחד לכל היותר, אבל בשאר נראה שהאיזון והעומק של הספרס ידברו עד הטבעת. וכל זה מבלי להזכיר את טים דאנקן.
אסף רביץ:
הם פייבוריטים פחות ממה שרוב התחזיות הולכות לספר לכם. מבלי לזלזל ביכולת הכמעט מושלמת של הספרס - האפשרות של סוויפ בהחלט קיימת - אבל אל תמעיטו בערכם של הקאבס. כפי שגולדן סטייט הראתה לנו, המאזן בין הקבוצות בעונה הרגילה צריך להדליק נורה אדומה. הקלות בה ההגנה של הקאבס הסתדרה עם ההתקפה של הספרס הייתה מאוד מרשימה, ולברון הוא הכוכב היחידי שבואן מתקשה לשמור עליו, בגלל הפיזיות של המלך, ויכול להיות שזה יגרום לספרס להשתמש בדאבל טים, בניגוד גמור לפילוסופיית המשחק שלהם. לברון גם מגיע לוהט לסדרה, הראש שלו נמצא בחדירות, והשופטים יהיו איתו. זאת תהיה הפתעה רצינית אם קליבלנד תזכה, אבל סדרה ארוכה, אפילו של שבעה משחקים, בכלל לא תפתיע את החתום מעלה.
4. תגובתך לאופרת הסבון סביב קובי והלייקרס:
גיל קדרון:
אם נפרוש לרגע מהספורט הבינלאומי שנקרא "הכה את הקובי" נגלה שבלוס אנג'לס ישנו סיפור די פשוט: אחד משחקני הכדורסל הטובים בדורו שוכנע להישאר בלייקרס באמתלות שווא של התמודדות על האליפות, ובמקום זאת נתקע בקבוצה שאין לה הווה ולא עתיד. האם מוטב היה לו בריאנט היה מסכים לבזבז בשקט את מיטב שנותיו בקריירה עם סגל בינוני? בתכ'לס, יש יותר מדי אנשים שלא משנה מה יעשה מספר 24, הם יצליחו להתבונן על כך דרך משקפיים שחורים.
נכון, בריאנט הוא לא בדיוק האיש הנעים בעולם, ורוב הזמן שפת הגוף שלו משדרת שהמילים שיוצאות לו מהפה הן מן השפה אל החוץ. אבל (!) אם יש משהו אחד שגם שונאיו הגדולים ביותר לא יכולים להכחיש הוא שמדובר בבחור שרוצה לנצח יותר מכל דבר אחר. וכל עוד מיץ' קופצ'אק הוא הג'נרל מנג'ר זה לא יקרה, ומספר 24 יודע את זה טוב מכולם. לכן הסיכוי היחידי מבחינתו לשינוי אמיתי היה להוציא את כל האשפה לתקשורת, ויפה שעה אחת קודם. נכון שהלייקרס משלמים לו 18 מיליון דולר לעונה, אבל כדאי לזכור שהצ'קים שג'רי באס שולח למיסטר בריאנט ב-1 של כל חודש חוזרים אליו בריבית דריבית בצורת מזומנים, נקודות, וניצחונות. ובמערכת היחסים הזו, נכון לרגע זה, המועדון לא עושה את חלקו.
ניב הדס:
לקובי מגיע טוב יותר. הרבה יותר. לא ייתכן שהחבורה האניגמטית המכונה לוס אנג'לס לייקרס תהיה זו שמסתופפת סביב השחקן הטוב בעולם, ללא שיהיה מועמד רציני לאליפות. קובי הוא הרוח היחידה הבלבדית שמפעמת בלייקרס, ועליהם לעשות כל שביכולתם להפוך אותו למרוצה. כלומר, שיהיה לו סוף סוף עם מי לשחק והוא לא יצטרך לקלוע 50 נקודות כל ערב. אחרת זה הזמן שלו לשים זין, להשתמש בסעיף בחוזהו שמאפשר לו להטיל וטו על טריידים כדי לכפות על הלייקרס להישארו בעיר ולהעבירו לקליפרס, שם יחבור לאלטון הגבר ברנד ויצעיד אותם לאליפות היסטורית. זו גם כנראה תהיה הפעם הראשונה שמישהו באמת יאהב את החרא הזה.
אסף רביץ:
הלייקרס מתקרבים לנקודת אין מוצא. קובי רוצה אליפות, אבל כדי להביא שחקן רציני הלייקרס ייאלצו להיפרד בערך מכל נכס שנשאר להם. אם ג'רמיין א'וניל יבוא במקום אודום זה עדיין לא יספיק כדי להגיע רחוק במערב, וגם אם הם יחליפו את קופצ'אק במנהל חכם יותר, החבילה שיש ללייקרס ביד כרגע כל כך מדוללת שייקח כמה שנים להפוך אותה לקונטנדרית, ומדובר בכמה שנים שאין לקובי. הסיכוי היחיד הוא ללכת עם שחקני ההגנה והאנרגיה, ולתת את כל השאר (אודום, אנדרו ביינום, לוק וולטון, בריאן קוק, בחירת דראפט) בשביל כוכב ושחקן שישי, ולנסות לבנות קבוצת הגנה גדולה שהשחקנים המשלימים בה הם קוואמי בראון (שומר מצוין), רוני טוריאף, שאמונד וויליאמס, ג'ורדן פארמר, ולדימיר רדמנוביץ' ומוריס אוונס.
מכיוון שבכל מקרה צריך להריץ סגל שנתיים-שלוש לפני שהוא נאבק על אליפות, ומכיוון שלקובי אין סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן כדי לבדוק אם זה עובד, ומכיוון שהוא עלול לשבור את הכלים בכל רגע נתון, האופציה המועדפת היא דווקא לעשות טרייד על הסופרסטאר. כרגע הערך שלו בשיאו, והוא יוכל להתמודד על אליפות בקבוצה שכבר בנויה לכך. הלייקרס יוכלו לקבל עבורו את הכלים לבנייה מוצלחת מחדש ולהוסיף כוכב צעיר יותר כשיהיה להם בסיס איתן (אולי קווין דוראנט, ברגע שיבין שהסוניקס לא רציניים). למרות שמדובר במהלך קיצוני, זה הפתרון ההגיוני היחידי לסאגה הזאת, למרות שהסיכוי שהוא יתממש הוא קלוש.