בשבועות האחרונים עברנו למשטר של מעצר בית לאחר שהקיץ הכה בנו במלוא עוזו. כשאתה גדל בארץ, אתה חושב שאתה מוכן לכל סוג של חום, בטח אם העברת חלק נכבד מהשירות שלך באמצע המדבר וארבע שנים סטודנטיאליות בבאר שבע. אבל האמת היא שאין שום דבר שיכין אותך לכבשן שמשתולל פה החל ממאי ועד סוף אוגוסט. המקומיים אוהבים לציין שזה נכון שחם פה מאוד אבל זה "דריי היט". דריי היט מיי אס. נכון, אתה לא מזיע כמו משוגע, מצד שני, יש מגוון מאוד מצומצם של מקומות שבהם אתה ממש יכול לבלות את זמנך הבית (בו המזגן חייב לעבוד תמידית, אחרת הקירות מתרחבים מהחום. באמת. זה מה שקורה כשבונים הכל מעץ), העבודה, האוטו (יש אנשים פה עם מנגנון התנעה מרחוק, כדי שהמזגן כבר יעבוד כשהם נכנסים למכונית) והקניון. בקיצור, הפשרה שלך היא בין להיות קבור בבית, לבין לתת לי' להוציא את כל החסכונות שלך על נעליים. סתם, סתם, אין על י', היא אף פעם לא מבזבזת כסף שלא לצורך (היא פשוט בדיוק תמיד צריכה זוג נעליים חדש. סתם, סתם).
מה שכן, יש עוד אופציה אחת שלא כרוכה בבילוי במזגן, שרוב האנשים פה מעדיפים הבריכה כמובן, שבחודשי הקיץ עמוסה יותר מאשר פארק הירקון באירוע של גאידמק. בבריכה של הקומפלקס שאנחנו גרים בו, יש מספר טיפוסים שכל פעם שאנחנו נמצאים בה אנחנו נתקלים בהם. החבר'ה האלה מבלים את כל זמנם הפנוי כשרגליהם משכשות במים (וגם נראים בהתאם, לדעתי הם מצטמקים בלפחות חמישה סנטימטר כל קיץ) ויש להם חוק אחד בדיוק תמיד צריכה להיות פחית בירה מלאה בהישג יד. כל פעם שמישהו מבין החבר'ה האלה מתרומם כדי להביא לעצמו בירה חדשה, הוא דואג לכל האחרים. המדהים הוא, שלמרות שהם מבלים ליד הבריכה את מרבית שעות האור (הידעתם באריזונה אין שעון קיץ. גם ככה יש פה יותר מדי שעות שמש, זה ההסבר שלהם) ושותים בירה אחרי בירה באותו פרק זמן (בחישוב זריז של פחית כל חצי שעה, אנחנו מדברים על לפחות 20-30 פחיות ביום) על אף אחד מהם, גברים כנשים, לא תראה סימן קלוש לכרס הבירה הטיפוסית. מה שגורם לי לחשוב שאת שאר ימי השבוע, בהם הם לא מבלים בבריכה, הם מבלים בחדר הכושר. או שפשוט הם לא אוכלים כלום וחיים על דיאטת באד לייט.
עוד סימן שהגיע הקיץ הוא יום הזיכרון שנחגג פה בשבוע שעבר. בכוונה אני אומר נחגג, כי בארה"ב יום הזיכרון (ממוריאל דיי) הוא יום חופש שבכוונה נופל על יום שני כדי לתת סוף שבוע ארוך והמאפיינים העיקריים שלו הם מבצעי מכירות (כמו בכל חג אמריקאי, בעצם) וברביקיו. קשה לחשוב על ריטואל מוזר מזה הדגלים אמנם מורדים לחצי התורן, ותיקי צבא למיניהם מקבלים הנחות ויש איזכורים של הזיכרון בכל מיני שידורים, אבל עיקר היום מוקדש לחגיגות ולנופש. לישראלים, שרגילים בצפירה, שידורי דיכאון בטלוויזיה ואווירת אבל כללי, קשה מאוד לקבל את זה, אבל כשחושבים על זה שבניגוד לישראל, שם כל אחד מכיר מישהו שנפל במלחמה (או מכיר מישהו שמכיר מישהו), בארה"ב המוות הוא כמעט אף פעם לא אישי, שלא לדבר על זה שהמלחמה הרצינית האחרונה שלהם הסתיימה לפני יותר משלושים שנה (עם כל הכבוד, 1,000 הרוגים בעיראק לא מדגדג אותם בכלל) והרי שאפשר רק לייחל לזה שגם אנחנו נגיע למצב הזה שבו אפשר לחגוג במקום להתאבל ביום מהסוג הזה.
מה לברונקוס ולאמריקן איידול?
הסימן האחרון לבואו של הקיץ הוא סיומה של עונת האביב בטלוויזיה המקומית, כשכל אחת מהסדרות מנסה להאפיל על חברתה בסיום רעשני. הגראנד פינאלה של אבודים, הגראנד גראנד פינאלה של 24 וארבעים שעות שידור רצופות של אמריקן איידול, הם רק חלק מהסדרות שמצאו את סופן בשבועיים האחרונים, מה שגרם לי לחשוב כמה כל הסדרות האלה דומות לעונות בספורט כשמתחילה עונה יש תקוות לכל מי שאוהד את אותה סדרה. גם אם הפתיחה היא לא טובה יש ציפיה לשיפור, לפעמים יש פגרות כפויות, ובסוף העונה נגמרת, אם באליפות (אמי) או בירידת ליגה (שלום ולא להתראות). כמובן שקו המחשבה הזה נמתח עוד יותר וניסיתי לחשוב איזה סדרות דומות לאיזה קבוצות ומכיוון שהפוטבול עדיין בתרדמת הקיץ שלו, זאת היתה הזדמנות מצוינת להיזכר בקבוצות, לדוגמא:
- אמריקן איידול: בדיוק כמו הדנבר ברונקוס, גם פה מתחילים את העונה בלי לדעת מי יסיים אותה בתור הרץ המוביל. וכמו הברונקוס, גם הם מצליחים להתברג למקומות הראשונים שנה אחרי שנה, למרות שאף אחד עם טעם לא ממש סובל אותם.
- אבודים: כמה הבטחה היתה בסדרה הזאת כשהיא התחילה, זה היה נראה כמו תחילתה של שושלת, אבל עכשיו כל מה שאתה רוצה זה שזה ייגמר כבר. בערך כמו איליי ואוהדי הג'איינטס.
- המגן: כמעט אותה כמות פשעים כמו הסינסינטי בנגאלס
- עקרות בית נואשות: עונה אחת גדולה ומשם רק ירידה מתמשכת. מצטער, שימי, אבל זה בדיוק כמו הבאקנירס שלך.
- סימפסונס: כל כך הרבה שנים ועדיין מצחיקים. כמו ההנהלה של הדטרויט ליונס.
- האוס: סיפורו של גאון שמצליח לפתור כל בעיה אבל בדרך גורם לכל העולם לשנוא אותו. כן, בליצ'יק, אני מדבר עליך.
- 24: לפני כמה שנים ג'ק באוואר היה הדבר הכי לוהט שיש, אבל עכשיו הוא ממשיך בכוח האינרציה (והכסף) למרות שהוא נראה כמו פרודיה של עצמו. מה שכן, תמיד יש אצלו אקשן. מצטער להציק לך שוב, ברט פארב.
- האנטומיה של גריי: טוב, זה קל, בדיוק כמו האוקלנד ריידרס. פשוט זוועה.
מנג'רים על הכסא החם
ועכשיו לקצת בייסבול. שליש עונה כבר עברה, ואפשר היה לסכם את המצטיינים עד עכשיו, אבל זה קל ובעיקר חיובי מדי בשביל המדור הזה, שתמיד אוהב להתמקד בחצי הכוס הריקה ולכן הגיע הזמן לסכם את רשימת הטעויות של מנג'רים בליגה שהעובדה שהם מנהלים מועדונים אמיתיים, לא הופך אותם למנג'רים יותר מוצלחים מכל אחד מאיתנו. למעשה, לפעמים יש תחושה שכל שחקן פנטזי ממוצע היה יכול לנהל חצי מהקבוצות בליגה בהצלחה יותר גדולה. הנה כמה דוגמאות להחלטות ניהוליות ששערוריה היא מילה עדינה בשבילן:
- מינסוטה: כל שנה לרון גרדנהייר, המנג'ר של הטווינס, יש יציאה מוזרה בתחילת העונה בשנה שעברה הוא השאיר את פרנסיסקו ליריאנו בבולפן במשך חודש אבל השנה הוא התעלה על עצמו. כמעט חודשיים לקח לאדון גרדנהייר לקלוט שאולי סינדי פונסון, האיך נגיד מאותגר משקלית, ורמון אורטיז המאותגר, טוב הוא לא מאותגר הוא פשוט פיצ'ר גרוע, הם לא בדיוק הפיתרון לבעיות ההגשה שלו. וזה כשבחוות שלו מחכים פיצ'רים מבטיחים כמו מאט גארזה, קווין סלוליי וסקוט בייקר. נכון, ההחתמה של האפסים האלה לא עלתה הרבה לטווינס, אבל באמת חשבת שזה יצליח לך? באמת?
- סינסינטי: אדם דאן חובט שישי בליין אפ. אלכס גונזלס חובט לפניו. כל מילה מיותרת.
- יוסטון: לפחות המנג'ר של סינסינטי עקבי, אבל מה שפיל גארנר עושה לליין אפ שלו זה פשוט לא חוקי. יש רק שלושה דברים קבועים בליין אפ של האסטרוס קרייג ביג'יו חובט ראשון (ביזיון בפני עצמו, עם איך שביג'יו נראה), לאנס ברקמן חובט שלישי וקרלוס לי קלין אפ. כל השאר פתוח לשינויים. מורגן אנסברג חובט יום אחד שני, יום אחד חמישי ויומיים לא משחק בכלל. לוק סקוט פותח באאוטפילד, לא, בעצם ג'ייסון ליין פותח. מארק לורטה משחק פעם בשלושה ימים אבל חובט שני בליין אפ. ואחרי זה הוא כועס שהשחקנים שלו לא חובטים טוב. חשבת אולי לנסות לא לשנות את ההרכב שלך, נגיד לאיזה שבוע?
- יאנקיז: כן, כן, אפילו ג'ו טורה לא נמלט מחיצי הביקורת של המדור. נעזוב את זה שכבר שנים טורה טוחן את הבולפן שלו כך שהוא מגיע עייף ולא אפקטיבי לסוף העונה, נעזוב את זה שבתחילת העונה טורה העלה את אנדי פטיט פעמיים (!) בתור רליבר בין הפתיחות שלו, אבל מישהו בהנהלת היאנקיז באמת חשב שדאג מינטקביץ', האיש שייזכר בתור זה שגנב את כדור האליפות של הרד סוקס כדי שתהיה לו דרך לשלם על הקולג' של הילדים שלו, יהיה הפיתרון לבסיס ראשון? כן, אני יודע שכבר הזכרתי את זה בטור אחר, אז מה, זה מהלך כל כך דבילי ששווה להזכיר אותו שוב.
- לוס אנג'לס דודג'רס: בתור אוהד רד סוקס, תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לגריידי ליטל. אם בחמה אנחנו מתכוונים לחום שבו יצלו אותו באמבטיה של צואה רותחת, כמובן. ומה לעשות, אידיוט נשאר אידיוט. בשנה שעברה, ברט טומקו פתח את העונה טוב אבל לקראת הסוף נראה כמו כלום והוחלף על ידי צ'אד בילינגסלי שהיה פנטסטי. העונה? שוב, טומקו פותח ובילינגסלי בבולפן. אחרי חודשיים, ליטל הגאון הקטן שלנו מגיע למסקנה שטומקו (או כמו שקוראים לו בחוגים מביני דבר, מטומטמקו. ולא בכדי) כנראה כבר לא יהיה פיצ'ר פותח מוצלח והוא מחליט להחליף אותו, אבל במקום בבילינגסלי ERA של 3.7, 36 קייז ב-30 אינינגים, הוא מעלה את הונג צ'י קו, ERA של 15 עד עכשיו העונה. אכן, אידיוט נשאר אידיוט.
- פילדלפיה: כל שאר הדוגמאות פה הן זניחות, אפילו הבחור מהליגת פנטזי שלי שהעלה את דרק טורנבאו על חשבון ברנדון ווב (סליחה, אלפרדו, אוהבים אותך הרבה, אבל דרק טורנבאו על חשבון ברנדון ווב? שבועיים??) מתגמד בהשוואה לשטויות של צ'רלי מנואל, המנג'ר של הפיליס. לקחת את הפותח הכי טוב שלך (ברט מאיירס) ולשים אותו בבולפן? וזה לא שהוא היה אמור להיות קלוזר (לפני הפציעה של טום גורדון) אלא סתם רליבר. כמובן ששלושה שבועות אחרי זה מאיירס נפצע ועכשיו לפילי אין פותח ואין קלוזר. מה שנקרא קארמה. מעניין מה היה קורה אם היו נותנים לו ללהק את סיינפלד הוא בטח היה שם את איליין בתור הדמות הראשית ונותן לג'רי להיות הדוור. איזה טימטום.
מצא את האפיקומן של הגריפים
אני מניח שיש עוד המון החלטות גרועות של מאמנים בליגה (תרגישו חופשי להוסיף אותן בתגובות) אבל כדי שלא יגידו שאנחנו מתמקדים רק בשלילי, שווה להזכיר קבוצה אחת שכל שנה מצליחה לעשות בית ספר לשאר הקבוצות בליגה, האוקלנד אייז, כמובן. לאיזה קבוצה יש את ה-ERA הכי נמוך בליגה? אכן, לאייז (וזה בלי ריץ' הארדן, שכרגיל פצוע). מיהם שני הפותחים עם ה-ERA הכי נמוך ב-AL? ובכן, דני הארן וצ'אד גאודין שניהם מהאייז, כמובן. ואם אצל הארן היה אפשר לראות את זה מגיע כבר כמה שנים (וגם אותו האייז השיגו בטרייד שבזמנו נראה מוזר והיום נראה חד צדדי להפליא כשמארק מאלדר נתן חצי עונה טובה בשביל הקארדינלס) הרי שצ'אד גאודין (גילוי נאות הח"מ מחזיק אותו בקבוצת הפנטזי שלו) נראה כאילו הגיע משום מקום. וזה בדיוק הייחוד של האירגון הזה, שמצליח שנה אחרי שנה להמציא מחדש את הגלגל ולמצוא פיתרונות הגשה משום מקום. כבוד.
ועכשיו לחידה השבועית. בטור הקודם לא נמצא פותר לחידה השבועית, בעיקר כי כותב שורות אלה הוא אידיוט (לא כמו גריידי ליטל אמנם, אבל אידיוט) ולא יודע לכתוב את החידה נכון. ובכן, רק כדי לסגור מעגל, הפיצ'ר האחרון להגיש קומפליט גיים במשחקו הראשון במייג'ורס, שנגמר בניצחון של ראן בודד הוא לא אחר מאשר טים ווייקפילד, שהגיש משחק שלם בניצחון הפייראטס 2:3 על סנט לואיס, אי שם בשנת 92'. במאמר מוסגר, לאור ההצלחה של ווייקפילד במרבית שנותיו בליגה, אני מוכרח להודות שאני לא מבין איך יש כל כך מעט נאקל פיצ'רים במייג'ורס. זה לא דורש הרבה כוח, זה לא מעייף, הפיצ'ר יכול להגיש משחקים ארוכים ולמשך שנים ארוכות. אם אני מאמן הייסקול עם פיצ'ר טוב אני מלמד אותו לזרוק את הנאקל. כמה רע כבר יכול לצאת מזה?
ולחידה של השבוע. השבוע, לאחר ציפיה ארוכה, קיבלתי סוף סוף את ההזמנה האחרונה שלי מאמזון, שכללה, בין השאר, את ספר השירותים המושלם לא, לא הספר של רוזנטל, אלא ספר השיאים השלם של הבייסבול. אפשר למצוא שם כל שיא אפשרי ששמעתם עליו כולל הדברים הכי ביזאריים שאפשר לחשוב עליהם. כולם יודעים, למשל שטום סיבר מחזיק בשיא לסטרייקאאוטס רצופים, עם 10, אבל הידעתם שאלו היו עשרת החובטים האחרונים במשחק שבו הוא פסל 19 חובטים? ושהשחקן הבא אחריו, עם תשעה חישמולים רצופים (מיקי וולץ') עשה את זה דווקא מול תשעת החובטים הראשונים? הידעתם שבריידי אנדרסון חבט 4 ליד אוף הומראן בארבעה משחקים רצוף ב-96, ועדיין בולטימור שלו הפסידה בכל אחד מהארבעה (כמה טיפוסי)? בקיצור, ספר שכל חובב סטטיסטיקה ובייסבול חייב שיהיה לו בבית ובשבילי, מקור בלתי נלאה לחידות. והנה אחת לשבוע קן גריפי ג'וניור הנהדר הולך לסגור מאוד בקרוב על ההומראן ה-600 שלו, כשכידוע, גם אביו של גריפי גריפי סניור, היה שחקן נהדר. השאלה היא איזה שיא האב והבן אוחזים במשותף, שיא שאף אחד לא עשה בעבר וספק אם נראה בעתיד?
