וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קופל, צא מהסרט הזה

2.6.2007 / 9:19

הטרוניות של מוני פנאן כלפי מנהלת הליגה על שיטת הפיינל פור מוצדקות. לא רק מכבי ת"א יכולה להרוויח מסדרת קרבות, גם ירושלים

אם חיפשתם עוד הוכחה לכך שהחיבור בין נוון ספאחיה למכבי ת"א הוא בלתי אפשרי, קיבלתם אותה מיד לאחר שהסתיים משחק האליפות ביד אליהו. ספאחיה, בדרכו הצנועה והכנה, סיפר שהוא מרגיש שמכבי גנבה את הניצחון. מוני פנאן ושמעון מזרחי, שתכונת המכביזם העליונה בוערת בעצמותיהם ולעולם לא יודו בנחיתות במשחק, חזרו ושיננו את הקלישאה החבוטה, השאולה מעולם הכדורגל: "כדורסל משחקים 40 דקות".

כמו תמיד, ההופעה של מזרחי מול המצלמות הייתה מעיקה. האיש שלא יודע לשמוח ניפק הצהרות חסרות רגש וצפויות והעיב על אווירת השמחה שראינו בכל בלטה שעליה לא עמד בחדר ההלבשה הצהוב. פנאן, לעומתו, הוא דמות צבעונית, במהלך המשחק ואחריו. כל הופעה שלו דורשת פוקוס מהמצלמה, והמימיקה שעל פניו משדרת סערת רגשות תמידית, גם כשהוא שקט. הוא יכול להרגיז, כמו בנאום ה"ילדים לא עוזבים", הוא יכול לשלהב, כמו בכל שריקה של השופטים, ודבר אחד בטוח - הוא אף פעם לא ישעמם.

בנאום האחרון, אחרי שפנאן חזר על מנטרת ה"ניצחנו כי הגיע לנו", הוא התפנה לתקוף את מנהלת הליגה. "אם צריך להתחנן כדי לשנות את השיטה, אתחנן", אמר, "אני לא חושב שגנבנו את המשחק. לא מגיע לקבוצה שמפסידה שני משחקים להגיע למשחק אחד על אליפות. תראו את הקהל שהיה היום בהיכל, לא מגיעה לו סדרה של חמישה משחקים?"

הטענות של פנאן מוצדקות. בכל ענף שבו מונהגת שיטת פלייאוף צריכה הקבוצה שסיימה עם המאזן הטוב בליגה לקבל סוכריה, אחרת לשם מה התאמצת במשך 27 משחקים? אחת השיטות לצ'פר קבוצה היא פשוט להכתיר אותה כאלופה אחרי מספר מסוים של מחזורים, כמו ברוב ליגות הכדורגל בעולם. אלא שבכל ספורט כדור אחר זה לא בדיוק עובד כך, ולכן הקבוצה שסיימה במקום הראשון את העונה מקבלת את יתרון הביתיות. אם היא לא ניצלה אותו, זו כבר בעיה שלה. למי שלא זוכר, ב-1993, כשמכבי הפסידה את האליפות לגליל, היא ניצחה את שני המשחקים ביד אליהו. בשיטת פיינל פור, גם בעונה ההיא, אחת המרתקות אי פעם, סביר להניח שהצהובים היו זוכים בתואר. אחר כך, אגב, הגליל ניצחה באוסישקין את המשחק הראשון ורכבה על הניצחון הזה עד לאליפות. הכי מתוק, הכי טהור.

בסדרה ירושלים פייבוריטית

אף אחד לא היה מגדיר את האליפות של הפועל ירושלים, לו הייתה אכן מצליחה לקחת אותה, כ"אליפות עם כוכבית". גם אם זה היה ניצחון בזכות סדרה של משחק אחד, הרי שזו הייתה השיטה, וירושלים היא לא זו שקבעה אותה. נהפוך הוא, בתחילת השנה שעברה עוד ניסה דני קליין (לא ברור מאיזה מניע) לשכנע את אבנר קופל, יו"ר מנהלת הליגה, לחזור לשיטה הישנה של סדרת משחקים, כך שאפילו אליבי של "לא רצינו שזה ייקבע כך" היה לו.

העניין הוא שסדרה של חמישה משחקים הייתה מודדת טוב יותר מי ראויה לזכות בתואר, ואם ביום חמישי הגיעו על הנייר שתי קבוצות שוות ביכולתן (המחרידה), בסדרה של הטוב מחמישה אין ספק שלירושלים היה יתרון. מכבי הגיעה פגועה, פצועה וחבולה, עם ניקולה וויצ'יץ' המדדה והנאנק, ליאור אליהו שלא מסוגל לנפק כלום, הלפרין האנמי, מאמן מבולבל ושחקנים חסרי ביטחון שאינם יודעים את מקומם במגרש. אמנם, בניגוד ל-1993 יתרון הביתיות היה של מכבי ת"א, אבל הסיכויים שירושלים תחלץ ניצחון ביד אליהו היו גבוהים בהרבה מאלה של מכבי לנצח במלחה. במקרה שכזה גם היה מקום לתקן הפסד אכזרי כמו זה של יום חמישי לו היה נופל במשחק הראשון או השלישי בסדרה. מצד שני, זו עדיין ירושלים, ויש סיבה להאמין שההפסד הזה היה מגיע במשחק החמישי.

האירוע שאירגנה מנהלת הליגה הצליח מעל ומעבר למצופה. בניגוד לגמר החד צדדי של השנה שעברה, הפעם היו לנו משחקי חצי גמר וגמר על אוקטנים גבוהים במיוחד. אבל אל לאבנר קופל ואנשי המנהלת לטפוח לעצמם על השכם ולהסיק מסקנות לא נכונות וחיוביות מההצלחה הזו. הפיינל פור היא שיטה רעה שמקומה בגביע ולא במשחקי הליגה. פלייאוף אמיתי משחקים בסדרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully