היום ששינה את הכדורגל האנגלי

השאלה מתי החל אסון הילסבורו דומה לשאלה האם ניתן היה למנוע אותו. לכאורה שאלות ישירות שעליהן אמורה להיות תשובות נחרצות, אבל לשתיהן תשובה אחת, עמומה יותר. האסון היה תוצאה של תהליך ארוך, בן שנים רבות, שעבר על הכדורגל האנגלי והחברה הבריטית. הוא היה גם פועל יוצא של נגע החוליגניות, של הסטיגמטיזציה והיחס ההיסטרי לחובבי הכדורגל שהפך לצייד מכשפות לאחר אסון הייזל, של מצבם של האצטדיונים המוזנחים שהפכו למסוכנים בעקבות הכנסת גדרות ליציעים ושל הברוטליזצייה שעברה על בריטניה עם עליית תאצ'ר לשלטון. כמקרה בודד ניתן היה למנוע אותו בקלות, בעזרת ארבעה שוטרים במקום הנכון, שלפחות היו מצמצמים את מספר הנפגעים בצורה דרמטית, אבל כחלק מתהליך ארוך טווח, רק אסון המוני יכול היה לגרום לזעזוע שבעקבותיו תשתנה המגמה.

ההחלטה להקציב לאוהדי ליברפול את היציע הקטן יותר, לפינגס ליין (כעשרת אלפים מקומות), באיצטדיון הילסבורו בשפילד במשחק חצי גמר הגביע מול נוטינגהאם פורסט, לעומת הקצבת הקופ (21 אלף מקומות) לאוהדי פורסט, סימנה את תחילת החלק האחרון בתהליך. הסיבה היתה מיקומו המזרחי-דרומי של הקופ, הכיוון ממנו הגיעו רוב אוהדי פורסט ומיקומו הצפוני-מערבי של לפינגס ליין, שתאם כביכול את אופן הגעתם של אוהדי ליברפול. הם אמנם הגיעו מכל רחבי אנגליה ומספרם היה גדול בהרבה מזה של יריביהם, אבל הדגש על ההפרדה הביא לקבלת ההחלטה השגויה. גרוע מכך, מספר שערי הכניסה דרכם היו אמורים אוהדי ליברפול להיכנס למגרש היה זעום, רק 23 כאלה עמדו לשירותם של 24,256 צופים ביציעי לפינגס ליין, המערבי והצפוני (בשאר חלקי המגרש שירתו 60 שערים כ-30 אלף צופים). עשרת אלפים מהם היו אמורים להיכנס דרך שבעה שערים בלבד, שסביבם נוצר צוואר בקבוק מסוכן. העובדה שהיו שם גם חומות, שתחמו את המקום, יצרה מלכודת מסוכנת נוספת.

גם האיצטדיון עצמו לא היה ראוי לארח משחק בסדר גודל שכזה. בתוכניית משחק חצי הגמר הקודם אמנם הוצגה תמונה של יציע לפינגס ליין מלא עם הכיתוב: "כשתביטו בהילסבורו תעריכו מדוע הוא נחשב במשך זמן כה רב כמתקן מושלם לסוגים רבים של משחקים חשובים. זהו איצטדיון הולם לאירועים שכאלה ולקהל הגדול שמגיע אליהם", אבל הדעה הזו שיקפה שאננות ולא את המציאות. האיצטדיון היה מוזנח, אמצעי בטיחות כמו מעקים ביציעי העמידה לא עמדו בתקן ובשל היסטריית החוליגניזם הוכנסו ליציעים באנגליה גדרות ברזל שנועדו לבודד את החלקים השונים לפנס (Pens) - מכלאות. במקום יציע אחד פוצל לפינגס ליין לארבע מכלאות שונות על ידי גדרות ותוחם באמצעות גדר שחצצה בין המגרש ליציע. חלוקת היציע והצבת הגדרות היתה מסוכנת בפני עצמה, אבל הובילה למקור נוסף של בעיות. לאחראים על שערי הכניסה היה מידע על כמות הצופים שנכנסו דרכם, ובמידה שהמספר הגיע לרמה מסוכנת הם היו יכולים להחליט על סגירתם או נקיטת צעדים אחרים. אלא שבשפילד ידעו רק כמה אנשים נכנסו בשערי הכניסה ללפינגס ליין, ולא כמה אכלסו כל אחד מארבעת חלקי היציע.

בשל המספר הלא מספק של שערי כניסה נוצר דוחק רב בקרב אוהדי ליברפול. הם הגיעו לשפילד משעות הבוקר והתנהגו כרוב אוהדי הכדורגל. הסתובבו קצת לפני המשחק, חלקם שתו בפאבים בעיר או קנו משקות אלכוהוליים בחנויותיה, התנהלות שכמותה ניתן לראות לפני כל משחק באנגליה גם כיום. חלקם הקדימו להיכנס ליציע, הרוב ניסה לעשות זאת רק כחצי שעה לפני הפתיחה, אבל גם אם כולם היו עושים זאת זמן רב לפני כן, הדבר לא היה מקל על העומס. השוטרים המעטים שהיו ליד שער 3 איבדו שליטה על המתרחש. לא היו גילויי אלימות, אלא רק דוחק, שהפך לבלתי נסבל ומסוכן ככל שהתקרבה שעת המשחק, 15:00. בחדר הבקרה הבחינו בהתפתחות המסוכנת, קיבלו דיווחים מהשוטרים בשטח, אבל החליטו שלא לדחות את פתיחת המשחק, מהלך שהיום מובן מאליו במצבים דומים. ב-14:47 ביקש מפקח מארשל לפתוח את שער סי הרחב, ששימש ליציאה מהמגרש, כדי להקל על הלחץ. מפקח דאקנפילד סירב בתחילה. "זה לא תאם את השלטת הסדר", סיפר בעדותו בוועדת טיילור לבחינת האסון, "שיכורים ייכנסו, אנשים ששתו, אנשים עם חפצים להשלכה ואנשים בלי כרטיס". מהשער הגיעה בקשה שנייה של מארשל לפתוח אותו. דאקנפילד, במשחק הראשון תחת פיקודו, היסס, נטל את מכשיר הקשר ומלמל לנוכחים בחדר הבקרה: "צפויים מקרי מוות או פציעה בחוץ, ואין לי ברירה אלא לפתוח את השער". הוא הפעיל את מכשיר הקשר והעביר מסר לכל השוטרים: "פתחו את השערים".

ביציע סבלו הצופים מדוחק עוד לפני פתיחת השער. רובם הצטופפו במכלאות 2 ו-3, המרכזיים. האוהדים פשוט המשיכו ישר בדרכם משערי הכניסה, לאחר שאיש לא דאג לכוון אותם למכלאות הצדדיות, הפחות עמוסות. מכל חלקי האיצטדיון ניתן היה להבחין בחלוקה הלא שווה של הצופים ביציע, במכלאות המרכזיות נדחסו כמעט פי שלושה צופים מהתכולה, אבל דבר לא נעשה. מצלמות הטלוויזיה במעגל סגור המשיכו לצלם את המתרחש, המסכים הראו בבהירות אנשים סובלים, נחנקים ונמחצים. "ניתן היה לקרוא את השעה על גבי השעונים של האוהדים", כפי שהתברר בחקירה. השוטרים והסדרנים שבתוך המגרש ראו פנים מכחילות נצמדות לגדר המתכת, ואנשים צועקים ומשוועים לאוויר. מרגע שנפתח שער C, האסון נכנס להילוך אחר. ועדיין, בגדר התוחמת את המגרש והיציע, היה שער שיועד למקרי חירום, אבל איש לא העז לפתוח אותו. בשלב זה החלו צופים נואשים לטפס על הגדר ולקפוץ אל תוך תחומי המגרש, חלקם הוחזרו ליציע על ידי סדרנים ושוטרים. למרות שאנשים גוועו מול עיניהם, למרות החד משמעיות הנוראה של המתרחש, השוטרים עדיין התייחסו לניצולים כאל חוליגנים המנסים לפרוץ למגרש.

בשעה היעודה עלו הקבוצות למגרש. ברוס גרובלאר, שוערה של ליברפול, היה הקרוב מכולם ליציע, שבשלב זה הפך למלכודת מוות. ג'ון אולדרידג', אחד משני השחקנים המקומיים בהרכב, היה המרוחק מבין שחקני ליברפול מהאוהדים המתים, ולא היה מודע לזוועה המתרחשת. למספר רגעים התנהל משחק כדורגל, ופיטר בירדסלי אף בעט למשקוף. בעיטה של נוטניגהאם עברה מעל לשער, וגרובלאר ניגש לאסוף את הכדור. "הם הורגים אותנו ברוס, הם הורגים אותנו", זעקו הצופים הלכודים. גרובלאר לא הבין לרגע על מה הם מדברים, אבל כשהבחין באימה שעל פני הלכודים פנה לשוטרת שעמדה לידו ואמר: "האם את יכולה לפתוח את השער הזה?". עוד כדור עבר ליד השער, וגרובלאר שוב חזר ואמר לשוטרת: "תפתחי את השער המזוין, את לא רואה שהם צריכים את זה?". גרובלאר עוד הספיק לצעוק לעבר השופט ריי לואיס, לפני ששוטר עלה לדשא, ניגש לשופט ואמר לו: "יש בעיות ביציע הזה, אנו רוצים שהשחקנים יפנו את המגרש". השעה היתה 15:06. בשלב זה הצליחו עשרות צופים להיכנס לתחומי המגרש ממכלאות 2 ו-3, אבל חלק מהשחקנים לא ידעו עדיין מה מתרחש. אלן האנסן אמר לאוהד נסער: "אתם רק מזיקים לנו, רדו מהמגרש", אבל גרובלאר וסטיב מקמן * (בישראל שובש שמו למקמהון), שהכיר חלק מהאוהדים, כבר ידעו שלא מדובר בהתפרעות, אלא באירוע חמור.

"אני הייתי האדם שהפנה את תשומת לבו של השופט", מספר גרובלאר. "צעקתי על השוטרת, כי ראיתי את פני האוהדים. אני עדיין זוכר את האנשים שנמחצו בשורה הראשונה ואת המבט על פניהם, ואני עדיין חושב עליהם ועל השוטרים שעמדו שם ולא עשו דבר".

השחקנים ירדו לחדר ההלבשה, ושם ישבו והמתינו לחידוש המשחק. חלקם עברו סיטואציה דומה בהייזל, ומדי כמה דקות נכנס השופט ואמר שהם עשויים לחזור לכר הדשא תוך דקות ספורות. אחרי חצי שעה התבשרו השחקנים והמאמנים שהמשחק לא יחודש. הם יצאו לאולם, ולראשונה החלו לגלות את ממדי האסון. בנות זוגם ישבו שם, ממררות בבכי, פצועים הובלו לבתי החולים ואוהדים מבועתים סיפרו לשחקנים על הרוגים. מעל מרקע הטלוויזיה בישר דז ליינם, שדר הבי.בי.סי, ש"טרגדיה התרחשה בהילסבורו, ישנם הרבה הרוגים". השחקנים הביטו בו בהלם ופרצו בבכי. הם אמנם לא איבדו קרובים באסון, אבל סבלו מרגשות אשם. הם היו הסיבה לבוא האוהדים לשפילד, חלקם התעלם מתחנוני האוהדים שעלו למגרש, והם היו האחרונים לדעת מה קרה, כך הרגישו.

מרגע שהיה ברור שמדובר באסון בסדר גודל שכזה, החל מסע הטיוח. דאקנפילד הודיע שאוהדי ליברפול פרצו את שער סי, וגרהאם קלי, מנכ"ל התאחדות הכדורגל האנגלית, אישר את הטענה בתמימות. זו היתה תחילתו של מסע מאורגן היטב שנועד לנקות את האשמים מאחריות ולהטיל אותה על אוהדי ליברפול. ניתן לשער שאירוע כזה היה מתרחש גם אם קבוצה אחרת בעלת קהל אוהדים כה גדול היתה נקלעת לאותה סיטואציה, ואכן במשחק קודם של לידס באיצטדיון כמעט ונגרם אסון בנסיבות דומות. היחס לאוהדי ליברפול לא היה שונה מהיחס לכל אוהדי כדורגל באנגליה, הם היו בחזקת פושעים מרגע הגיעם למגרש ועד צאתם. הם נותרו בחזקת פושעים גם כאשר הלכו ונמחצו, כאשר צלעותיהם נשברו ובשעה שניסו לנשום. עם שריקת השופט להפסקת המשחק, הם גם הפכו למורשעים ברצח על ידי שוטרים וחלק מהעיתונות.

במכלאות 2 ו-3 נראו מקרים רבים של גבורה, הקרבה ומסירות. גברים שלא יכלו לזוז בשל ממדי גופם, עזרו לצעירים ולנערות לטפס עליהם לעבר היציע העליון או המגרש. היו גם שסיכנו עצמם כדי להציל אחרים, אבל השמועה פשטה מיד: "היו אלה אוהדי ליברפול שהרגו את חבריהם". בשל היותם סקואסרים, אוהדי ליברפול, מיליטנטים, פורעי הייזל, מובטלים, עבריינים, או כל סטריאוטיפ אחר שהודבק להם במשך העשור מאז מהומות טוקסטת', האשמה חסרת הבסיס והצינית דבקה בהם.

ועדת חקירה בראשות השופט לורד טיילור הוקמה לבירור נסיבות האסון. בחקירה הוכח מעבר לכל ספק שאוהדי ליברפול לא פרצו את שער C, שרובם לא הגיעו לאיצטדיון ברגע האחרון, שרוב הצופים לא היו שיכורים ושהאחריות נופלת בעיקרה על משטרת דרום יורקשר, שלא הצליחה לפעול כראוי, על הנהלת האצטדיון המוזנח שלא עמד בתקן הבטיחות, ועל עיריית שפילד ושירותי הביטחון, שלא היו מתואמים ולא עודכנו בנוגע לשינוים במבנה האיצטדיון, דבר שמנע את כניסתם של רכבי כיבוי אש לתחומי המגרש. מעבר לבירור העובדות חשפה הוועדה גם את האקלים התרבותי שהוביל לאסון. רוגן טיילור שנכח בכל ישיבותיה והיה שותף לכתיבת ספר העדויות המצמרר The Day of the Hillsborough Disaster , מספר: "בחקירות האלה יש שורה ארוכה של עורכי דין שמייצגים את הגופים הקשורים לחקירה: את מכבי האש, שפילד וונסדי, ההתאחדות, הליגה, המשטרה, קרובי הנספים ושל הממשלה. נציג הממשלה שואל את השאלה הראשונה ואחריו שאר עורכי הדין. כשהמשטרה הגיעה למתן עדויות, כל הבכירים, מדאקנפילד ומטה, נשאלו אותה שאלה על ידי נציג הממשלה. 'איך היו אוהדי ליברפול אמורים להתפזר בין המכלאות האלו'. התשובה היתה תמיד אותה אחת על ידי כל אחד מהנשאלים: 'הם ימצאו את מקומם'. אחד מהם אפילו אמר: 'כמו מים באמבטיה'. הסבטקסט היה ברור. כאילו הם אמרו, 'אתה שואל איך הם אמורים להתפזר, איזו שאלה מזוינת, הם אוהדי כדורגל דפוקים למען השם, ולא סתם, הם אוהדי ליברפול. אתה חושב שאנחנו השוטרים נשאל אותם 'האם הם רוצה להתקדם לכאן, סר?' או, 'הנה יש פה מקום פנוי, סר'. הם פאקינג נכנסים ליציע, ואם זה לא נוח הם פאקינג יוצאים. היו הרבה נסיבות שהובילו לאסון, אבל אם רק חמישה שוטרים היו עומדים ומפנים את הנכנסים למכלאות הצדדיות, הוא היה נמנע. בכל שלב, עד לפתיחת השער למגרש, ניתן היה להציל אנשים, אבל דבר לא נעשה".

בקופ של הילסבורו ישב מרטין פלצ'ר, אוהד ותושב נוטינגהאם. ארבע שנים קודם לכן הוא נסע יחד עם אביו ג'ון, אחיו אנדרו, דודו פיטר וסבו אדי, למשחק בברדפורד. הוא היה היחיד מבין בני המשפחה שחזר לביתו באותו יום. כולם מלבדו נספו ביציע "ואלי פרייד", ומרטין הפך למפורסם שבין ניצולי האסון. התקשורת הכתירה אותו כ"הנער האמיץ בבריטניה" ועל פי עדותו "גזלה ממנו את שנות ההתבגרות". פלצ'ר חזר לביתו וסבל מהתקף זעם והיפר ונטילציה. דבר לא נלמד ושום לקח לא יושם.

הפנזין WHEN SATURDAY COMES פרסם בגיליון נושא נוקב מאמר מערכת פסימי בציפייה לאסון הבא, אבל השופט לורד טיילור לא הסתפק בציון האשמים, אלא גם הורה על שורת צעדים שנועדו לגרור את תעשיית הכדורגל לא למאה ה-21 הקרובה, אלא באיחור הרה אסון למאה ה-20. יציעי העמידה בוטלו, לצד שורה ארוכה של הוראות בטיחות שנועדו להגן על הצופים. הפעם הבינו גם ראשי הקבוצות שאין להם ברירה. 101 השנים שבהן הכדורגל היה תחביב קהילתי ששוחק במתקנים שרובם נבנו בתחילת המאה, הגיעו לסיומן באופן טראגי. השילוב של גודל האסון, מסקנות ועדת טיילור והתבססות שכבה חדשה של מנהלים מקצועיים בחלק מקבוצות הליגה הבטיחו שהפעם יחול השינוי המתבקש.

המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי יצאה לדרך, אבל ליברפול היתה עסוקה בקבירת מתיה. "מעל לעיר רבץ ענן במשך שנים רבות", אומרים המקומיים, והימים הראשונים היו קשים מנשוא. האוהדים חזרו בערב לעיר אבלה והותירו אחריהם 93 הרוגים (שני פצועים מתו כעבור כמה ימים, ופצוע נוסף מת אחרי ניתוקו מהמכשירים מאוחר יותר) ומאות פצועים. למחרת החלו המונים להתאסף סביב אנפילד באופן ספונטני והניחו פרחים ליד שערי פייזלי. היו"ר פיטר רובינסון, בהתייעצות עם קני דלגליש, החליט לפתוח את שערי האיצטדיון עבורם. עד אז היה אנפילד מבצר, כמעט כמו מנזר סגור או כמטה הק.ג.ב, אזור תחום בחומה ובשערים שרק בימי משחק נפתחו יציעיו לקהל. אבלים תלו צעיפים על המעקים בקופ, ומשטח הדשא כוסה כולו בפרחים ובמכתבי פרידה. "זה היה המחזה היפה ביותר והעצוב ביותר", אמר דלגליש, "המועדון, השחקנים, האוהדים ואוהדי אברטון, כולם התנהגו בצורה המכובדת ביותר באותם ימים". גם המחיצות בין הכוכבים לאוהדים נעלמו. השחקנים ביקרו פצועים בבתי החולים, דיברו לחסרי ההכרה, אירחו את בני המשפחות באנפילד והשתתפו בהלוויות.

"אז הבנתי כמה כדורגל חשוב לאנשים", אומר ג'ון בארנס. "אנשים שאיבדו את יקיריהם חזרו לאהוד את הקבוצה כבר אחרי שבוע. היו סיטואציות בהן הזמנו משפחות שכולות לאנפילד, הורים, נשים, אחים, וישבנו איתם לתה או לארוחת צהריים ודיברנו איתם. רבים מהם הגיעו לפגישה עם חיוך על הפנים ואמרו: 'אני לא מאמין שאני כאן'. או: 'זה שנהרג היה שמח לשבת איתכם כאן'. יומיים קודם לכן מישהו מת' והם היו מאושרים לפגוש כדורגלנים, זה היה לפעמים מביך. לא האמנתי שהם היו כה נרגשים לשבת באולם השחקנים יחד עם איאן ראש אחרי אסון כזה".

אלו היו שבועות שבהם הקשר בין העיר והקבוצה התהדק יותר מאי פעם, ולראשונה גם הבינו האוהדים את כאבם של אוהדי יובנטוס במלוא עוצמתו. גם לפני הילסבורו היתה זיקה יוצאת דופן בין הקבוצה לאוהדים, אבל אחרי האסון כבר לא ניתן היה לנתק ביניהם. מחיצות נפלו גם בתוך הקבוצה: שחקנים ומאמנים שהלכו יחד להלוויות, שעמדו ליד מיטות החולים ושקראו דברים בטקסים בכנסיה, הפכו קרובים יותר מתמיד. אפילו היחסים בין אוהדי שתי הקבוצות במרסיסייד הפכו לידידותיים. אומרים שהצעיף הראשון על שערי פייזלי היה צעיף כחול, ושני נהגי מוניות יזמו קשר של צעיפים בין גודיסון פארק ואנפילד שבוע ימים אחרי האסון. עשרת אלפים צעיפים חיברו בין שני המועדונים ביוזמה ספונטנית של תושבים אבלים, שמצוינת כעוד עדות לאופי היצירתי של העיר. בהלוויתו של ג'ון הולדינג בתחילת המאה היו נציגים של שתי הקבוצות שהוא טיפח ותרם להן, וגם באבלה של העיר היו שותפים אוהדי שתי הקבוצות ללא כל הבדל. אלה וגם אלה לא האמינו עד כמה עומד להתרחב הקרע המסורתי וההיסטורי בינם לבין לונדון הצינית והמתנשאת.

* ספרו של שאול אדר "ליברפול: כדורגל חיים ומוות", ראה השנה אור בהוצאת "גלורי".