כבר בדרך למגרש הכדורגל של בית"ר משהד מבינים שמכאן לא מגיעים לאצטדיון אמיתי. הדרך היורדת מהכפר למה שקרוי מגרש, רצופת מהמורות, בורות שמהווים סכנה אמיתית לכל כלי רכב שעובר שם. פה ושם יש שרידי אספלט, כנראה מתקופות יפות יותר. בפאתי הכפר, סמוך לאזור התעשייה ציפורית ולא רחוק מהארובה המאיימת של מפעל פניציה, ניצב לו בגאון מה שנקרא מגרש הכדורגל של משהד. מרחוק זה נראה טוב, אבל מי שמגיע למגרש עצמו, מבין תוך דקה וחצי עד כמה התנאים כאן עלובים, כמעט בלתי אפשריים לקיום קבוצת כדורגל.
ולמרות התנאים העלובים, בית"ר משהד, שהוקמה רק לפני ארבע עונות, רשמה עלייה לליגה א', לאחר שנאלצה לנדוד בין מגרשי האזור משום שהמגרש הביתי בכלל לא כשיר לארח משחקי ליגה רשמיים, למעט בליגה ג'. במשחקי סיום העונה הם שיחקו בעילוט, 1,500 צופים הגיעו לכל משחק, ללמדכם על הפוטנציאל בכפר שמספר תושביו עומד על כ- 7,000. לחגיגות העלייה הגיעו 3,500 איש. חצי כפר. "זה היה מדהים, אבל ראש המועצה לא בא", אומר יושב ראש הקבוצה והספונסר הראשי שלה, סאלח סולימאן.
"אם הייתי יודע שאלו התנאים, אולי לא הייתי חותם"
בחזרה למגרש בכפר. על דשא לא שמעו כאן. "יש פה עשב עם בורות. בכל אימון חששתי להיפצע. רציתי רק להעביר בשלום את האימונים ולחזור בריא הביתה", מספר המלך הבלתי מעורער של הקבוצה, החלוץ נדב אביטל, שהוכיח כי לא נס ליחו, ובגיל 36 תרם 26 שערים בדרך לעלייה ההיסטורית. אביטל: "ישבנו בנהריה ושם סיכמנו את התנאים שלי. אם הייתי יודע שאלו התנאים במגרש במשהד, לא בטוח שהייתי חותם כאן. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן קיבלתי חום. לא הבנתי איך קבוצת כדורגל מתאמנת בכאלה תנאים. היה קשה. אני אדם חזק, אבל אני לא בטוח ששחקני רכש אחרים היו מחזיקים כאן מעמד. לקראת העונה הבאה תהיה לקבוצה בעיה בנושא חיזוק, כי אני לא רואה מאמן או שחקנים שירצו לשחק בתנאים כאלה עלובים".
עד כמה שזה ישמע מוזר, במגרש בכפר משהד אין חדרי הלבשה, ואפילו לא מים זורמים במקלחות, כי פשוט אין מקלחות. ההנהלה היצירתית הביאה למגרש ארגז של משאית, והפכה אותו לחדר הלבשה. "בחורף היינו בורחים מפינה לפינה כי הגג דלף", אומר חבר ההנהלה, עו"ד לואי ערפאת. בסיום האימונים היו השחקנים חוזרים לביתם מזיעים ומסריחים. "בליגה א' אנחנו צריכים להתחזק, אבל אני לא מאמין שיש שחקני רכש שירצו לבוא לפה. הם ייראו את התנאים ויברחו", אומר עו"ד ערפאת.
המנהל ראתם פריד משחזר: "פעם סגרתי עם שחקן ששיחק בליגה הלאומית. הוא שאל אותי איך התנאים, ואני אמרתי שהם טובים. לאימונים הראשונים שלו אצלנו לא באתי, כי התביישתי להסתכל לו בפנים".
כאן עוברים חברי ההנהלה להתקפה חזיתית נגד המועצה. "הם לא עוזרים בכלום. אומרים שהמצב הכספי לא טוב, אבל מה יש לנו בכפר חוץ מכדורגל? הבאנו כבוד לכפר, אנחנו רוצים להצליח, אבל המועצה לא עוזרת", אומר פריד. היו"ר סאלח סולימאן: "אני מצפה מהמועצה שיפגינו קצת רצינות. שיבנו חומה, שיתקינו חדרי הלבשה, שיטפחו את הדשא. אלה לא סכומים בשמיים. זו קבוצת הכדורגל של הכפר".
כאן המקום לציין כי בעבר פעלו בכפר שתי קבוצות אחרות, הפועל ומכבי משהד, אך גם הן פורקו בשל חוסר תקציבים. שני בתי ספר לכדורגל פרטיים פועלים בתת תנאים במגרש, אך הם אינם קשורים לבית"ר המקומית. "תאר לך מה זה עשרות ילדים הולכים בבוץ מהכפר למגרש, מתאמנים במגרש הגרוע הזה, ואפילו חדר להתלבש אין להם. זו בושה וחרפה", הם אומרים.
חובה להדגיש כי למרות חוסר התמיכה הכספית מצד הרשות, הרי שהקבוצה אינה חייבת אגורה לשחקנים. היו"ר סולימאן: טוען ש"שילמנו לשחקנים עד השקל האחרון" ונדב אביטל מאשר: "עברתי הרבה קבוצות בקריירה שלי, במוסר תשלומים כמו במשהד לא נתקלתי". לראשי הקבוצה לא מעט טענות גם למרכז בית"ר. "במהלך העונה, כשעלינו למקום הראשון, התקשרנו למרכז בית"ר וביקשנו עזרה כספית", אומר עו"ד ערפאת, ומגלה: "הם שלחו לנו צ'ק על סך 2,500 שקל. זה צחוק מהעבודה. אנחנו נהיה הקבוצה היחידה של בית"ר בליגה א', וככה הם עוזרים לנו?".
"שיבינו שספורט זה תרבות"
אז בשנה הבאה הם בליגה א', ואם לא יחול שיפור דרמטי ביחס המועצה אליהם, בית"ר משהד תיאלץ להמשיך לנדוד בין מגרשי האזור. "להשכיר מגרשים ולשלם לחברת האבטחה עלה לנו השנה 30 אלף שקל", מגלה היושב ראש סולימאן. תקציב הקבוצה העונה עמד על כ- 550 אלף שקל, רובו ככולו גויס על ידי חברי ההנהלה, שמבינים כי גם בשנים הבאות הם יצטרכו להיות המממנים הראשיים של הקבוצה, עד שיתייאשו בסופו של דבר, כמו שקרה להפועל ולמכבי.
אז מה יהיה הלאה? שלושת חברי ההנהלה, יחד עם החברים הנוספים, חוסיין פריד וסאלח אקרם, תמימי דעים: "לא נוכל להמשיך לאורך זמן ללא תמיכה של המועצה המקומית. אנחנו מצפים שיבינו שספורט זה תרבות, ובכפר שלנו כמעט ואין כלום, אז שיתחילו להזיז דברים במגרש ויתמכו בקבוצה", הם אומרים.