תפסיקו לסבול, תתחילו ליהנות

המעבר של מיכאל זנדברג ממכבי חיפה לבית"ר ירושלים היה ללא ספק המהלך המנצח של העונה. בטח עבור בית"ר, אבל גם לזנדברג, שמסיים את העונה כשחקן טוב יותר מזה שהיה במכבי חיפה. הבחירה הגורפת של רוב אמצעי התקשורת בזנדברג לשחקן העונה, עומדת לכאורה בניגוד גמור לדפי הסטטיסטיקה. זנדברג כבש העונה רק 4 שערי ליגה. אפילו בשתי העונות בהן רוני לוי הפך אותו לשחקן ספסל הוא כבש יותר פר עונה. אצל שום הוא הרשית בליגה 14 גולים, אבל בכל העונות הללו הוא היה בסך-הכל בורג מוצלח במכונה משומנת. בבית"ר הוא הפך למנוע. למנהיג. לכדורגלן הישראלי הכי טוב בליגת העל ללא עוררין.

התשובה לסתירה הזאת – פחות שערים, אבל שחקן יותר טוב - היא פשוטה: מכורח המציאות, זנדברג הפך בבית"ר משחקן מופעל לשחקן מפעיל. במכבי חיפה בנו בשבילו את המהלכים, כדי שהוא יסיים אותם ברשת, בבית"ר הוא נדרש לקחת יותר אחריות על הקבוצה וירד לא מעט לאחור לבנות בעצמו את ההתקפות. אם כבר, המהפך אצל זנדברג משתקף היטב במאזן הבישולים שלו. בכל שלוש האליפויות של מכבי חיפה יש לו חמישה אסיסטים ביחד, לעומת 12 העונה. מה שנקרא, שחקן שעושה קבוצה.

במסגרת רוב תחזיות הקיץ שקרסו כבר במחזור הראשון, עם ה-0:3 של נתניה על מכבי חיפה, גם הניצחון של זנדברג לא היה בתכניות של הפרשנים. אמרו שהבלאגן הירושלמי יאכל אותו חי, שהוא עוד יתגעגע למערכת המקצוענית של מכבי חיפה, שהעיסוק בתלוש המשכורת יכביד עליו, שהוא לא בנוי למנטליות של בית"ר – דברים שפעלו בסופו של דבר לטובת זנדברג. תנאי פתיחה שהכריחו אותו לקחת יותר אחריות על המערכת הבתולית שלא ראתה קרב אליפות אמיתי מזה 9 שנים, תנאי פתיחה שגרמו לו להבין שהוא לא יכול להיות תלוי יותר במערכת של מכבי חיפה, שהוא מעתה בחזקת עצמו. כדי לעבור את המבחן הזה לזנדברג לא נותרת ברירה אלא להתפתח, להשתכלל, ולהפוך לשחקן טוב יותר.

רק בעונה הבאה נדע האם הסימנים שגילינו לכך ב-2006/7 הפכו לתופעה של ממש, אבל קשה היה שלא להבחין העונה בשחיקה המדאיגה במעמדו של הסקורר בליגת העל. 21 שנה לא היה לנו מלך שערים עם מאזן של 15 שערים בלבד. כדי להבין אולי מאיפה זה נובע, חשוב לראות מהיכן מגיעים 5 החלוצים הכי פורים בליגה: אשדוד (עזרן 15, הולצמן 12, שריקי 11), כפ"ס (יבואה 11) ובני יהודה (אסולין 13), קבוצות שנותנות מרחב התבטאות לחלוצים שלהן ולא מנכסות אותם למאמץ הכללי לא לספוג. הקבוצות הגדולות, לעומת זאת, הרסו העונה את החלוצים שלהן תחת הלחץ והדרישות הטקטיות.

הכשלון של רוב החלוצים בליגה הוא קודם כל שלהם, אבל גם של המאמנים שלהם ובמבט כולל יותר אפילו שלנו. נדמה כי על מזבח הקבוצתיות והקולקטיב, קברנו את האינדיבידואלים, שמתחנכים לא לחשוב על עצמם. חלוצים שהצליחו בפורטוגל ובארגנטינה מצאו את עצמם מבולבלים ולחוצים לנוכח הדרישות של המאמנים שלהם בישראל. גם החלוצים המקומיים סבלו מכך לא מעט. הפכו אותם לשחקני כנף, דרשו מהם לשחק לעתים כמגן שני, הרחיקו אותם מהרחבה ובמקביל עמדו להם עם סטופר לגבי מכסת השערים. ככה לא מטפחים סקוררים, ככה יוצרים רובוטים.

יש עשרות דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את הכדורגל שלנו, מהורדת מחירי הכרטיסים, דרך מהפכה ברמת האצטדיונים (כולל שיטור, חנייה, דוחק ועוד) ועד לאימוץ רעיון הג'נרל מנג'ר כאנטיביוטיקה נגד השיימנים המתרבים ומצליחים. עם זאת, בעיקר לאור הידיעה שאף אחד מהרעיונות כמעט לא ייושם בעתיד, מוטב שנתחיל קודם בגזע עליו יושב הענף שלנו, וזה אנחנו. הגיע הזמן שנחזור ליהנות מהכדורגל הצולע שלנו, לחבק את הנכויות המקסימות שלו, שהן גם הנכויות שלנו. להפסיק לפזול למחוזות גיאוגרפיים אליהם אף פעם נשתייך. די לרטינות, למרירות, לאכזריות, כולן פועל יוצא של טיפשות. מה שהיה הוא גם מה שכנראה יהיה, ולעתים זה לא רע בכלל.

הדרבי התל אביבי אמש הוא דוגמה קלאסית לכך. דרבי שלא היה מבייש אף תרבות ספורט בעולם, דרבי מבעבע, מדמם, חי, עצבני, מפתיע, מרגש, מהנה, הוצג משום מה כעוד בבואה לעונה בעייתית (כל שבוע מוצאים בבואה אחרת). נכון, אפשר לחשוב כמו דיינים בהתאחדות ולראות בפרץ היצרים של נמני, הרשקוביץ' וחן סוג של שכונה (הביטוי האהוב על הבכיינים), אבל עבור חובבי כדורגל לא מלאכותי הם הוכיחו שהם לא גיבורים מקרטון שכל היום רק מצטלמים למדורי רכילות, שיש משהו אמיתי בכל זאת בענף הזה, שמתעתע בלב שלנו במשך עשרות בשנים. כמה פעמים ישבנו ביציעי האורווה המתפוררים, מביטים בסטטיסטים על הדשא, ומייחלים לקרב אמיתי כזה? אז אוהד אחר התפרץ לדשא, רחמנא ליצלן, וזרק רימון עשן לעבר אוהדי מכבי ת"א, סו ווט? אלו חלק מהדברים שהופכים משחק לסופר-קלאסיקו. מה אתם מעדיפים, את הקהל של מכבי הרצליה?

חוסר היכולת של הציבור ליהנות גם מדרבי כזה, בעיקר באשמתה של התקשורת, הוא סוג של נורה אדומה גם לעונה הבאה. גם אם בית"ר תביא לכאן את הזרים הכי מרשימים שאפשר, גם אם מכבי חיפה תחזור להיות מכבי חיפה והפועל ומכבי ת"א לא יעשו במכנסיים ברגעי האמת, ומכבי נתניה תחזור להיות גורם משמעותי בליגה, כלום לא יעזור אם נמשיך להתעקש לא ליהנות מהכדורגל שלנו ולחפש מה לא בסדר ולא מה כן. חוסר היכולת להפריד בין מאות המופרעים שהתקוטטו בסיום הדרבי לעשרות האלפים שנהנו מקרב כדורגל אמיתי, עלול להזיק לבריאות שלנו גם בעונה הבאה.

אחרי שכבר חשבנו שראינו הכל מהנפוטיזם בתקשורת הישראלית, הגיע העונה שלמה שרף ושיקף כמה המצב בעייתי. המילים שהוא בולע תוך כדי שידור, הטעויות בעברית, הקשרים העסקיים הבעייתיים, הפרשנות המוטה לחברים ואויבים ובעיקר השינויים התכופים בדיעות שלו, כולם נשכחו תמורת הפרובוקציות שהאיש העלוב הזה ייצר. הכל מותר אם יש רייטינג, הכל נשכח בתכנית הבאה של יציע העיתונות. ללא ספק, איש התקשורת של השנה, שחזר מתהום הנשייה בסוג של רטרו לשנות התשעים בהן הוא נחשב לאיש מקצוע חשוב. אחרי שהוא הרס את דור הזהב בנבחרת ישראל, מפעלות שרף התרחבו העונה והוא זיהם את השיח הציבורי ואת מוחם של חובבי הכדורגל הישראלי הצעירים שבינינו.

ההיסטוריה של בית"ר ירושלים מלמדת שהמועדון הרגיש הזה מתקשה להתמודד עם הצלחות: אחרי האליפות הראשונה באה תוך מספר שנים ירידת ליגה, אחרי האליפות השנייה הגיע קיפאון של שנתיים ואחרי האליפות השלישית באה בית שאן. כל העובדים בבית"ר התחלפו מאז, אבל הקוד הגנטי נשאר כשהיה ויישאר כזה בעתיד. ככה זה פועל בדרך-כלל, ההצלחה, האופוריה, שכרון הכוח, מבלבלים לא פעם קבוצות שפועלות מהלב וגורמים להן להתרושש באותה מהירות שהן מתעשרות.

כולם מנבאים עכשיו שבית"ר עומדת למשול בליגה בעשור הקרוב. המפה ברורה לכל: התקציב הבלתי מוגבל של ארקדי ניצח העונה את השטויות שהוא עשה, השחקנים הכי טובים בליגה מרוכזים ברובם בקבוצה אחת, השוק לא שופע בשחקנים שיפרו את ההגמוניה ואם יש כאלה אז בית"ר תקנה אותם. הכל נכון, בדיוק כמו שכל הניתוחים שחזו אליפות רביעית ברציפות למכבי חיפה והתרסקות סטייל הגאלקטיקוס לבית"ר היו נכונים לקיץ שעבר. בדומה לחוסר היכולת של מכבי חיפה להתמודד עם כוחות הטבע ששחקו את הרעב שלה העונה, אל תתפלאו אם הקוד הגנטי הידוע של בית"ר יגרום לה להשתגע בעונה הבאה.