געגועי לאדלשטיין?

רק לפני חודש נראתה העונה של ירושלים כמו התגשמות כל הפנטזיות של דני קליין. בעונה עקומה כל כך של מכבי תל אביב, כשהאדומים רצים ל-13 ניצחונות רצופים בליגה וגוברים גם על האלופה, נישבה הכדורסל הישראלי כולו באשלית המהפך שבדרך. אלא שמאז הביקור האחרון של ירושלים ביד אליהו, המציאות חזרה לעצמה, עד שעלתה פתאום השאלה: במה בדיוק ירושלים התקדמה מהעונה שעברה?

במבט לאחור, נראית השנה האחרונה של ירושלים כמי שיכולה להכיל בקלות תסריטים של 4 או 5 עונות נפרדות: המשבר העמוק בתחילת העונה, ההתאוששות וחילופי הזרים בפגרה ששינו את פני הקבוצה, רצף הניצחונות הנהדר שכלל זכיה בגביע המדינה, ההתפרקות ברבע האחרון בבלגראד מול ז'לז'ניק, והתבוסה ביד אליהו, שלאחריה נראתה ירושלים כמו חבורת שחקנים עייפה, שרק רוצה שהעונה תיגמר.

לא קל להיות קבוצת כדורסל בליגה שצבועה כבר שנים בצהוב, במיוחד כשאתה נקרא "הפועל ירושלים" והעיניים נישאות אליך בהצלחות, אבל במיוחד בכישלונות. ואם לפני חודש נראו האדומים כמי שצועדים לעבר היסטוריה סנסציונית, כעת נראית הקבוצה של דן שמיר כמו עוד ורסיה של "קבוצת הכמעט" של העונה הקודמת, זו של ארז אדלשטיין.

רגע לפני הפיינל פור, שיעשה סוף לכל הניתוחים והספקולציות, התגייסנו לאמוד על ההבדלים בין ירושלים 2007 וזו של 2006. אם לא נצליח לחזות את הצפוי בערב של ה-31 במאי, לפחות נעשה טוב על הלב לאחד משני המאמנים הללו.

"השנה הזו היתה יותר קשה מהקודמת, כי לפני שנה היתה יותר יציבות והעונה היה משבר גדול, אבל הגביע נתן לנו הרבה", פותח בכיר בירושלים את הדיון בסוגיה הסבוכה. "בעונה שעברה היו לנו יותר סטארים, והיה המון אגו גם בגלל הזרים וגם בגלל מאיר טפירו שעלה מהספסל, והשנה אולי הכדורסל יותר מהנה, אבל יש המון עליות וירידות קיצוניות, מה שלא היה לפני שנה".

שבעה הפסדי ליגה ומקום שני - רשימת ההישגים של אדלשטיין ושמיר במהלך הליגה הרגילה של 2006 ו-2007 נראית זהה, אלא שהדמיון בין שתי הקבוצות נעצר כאן. בעוד הקבוצה של אדלשטיין שיחקה כדורסל עצור ומחושב, והתבססה כמצוות מאמנה על שחקניה הזרים (שלפחות אחד מהם, הוראס ג'נקינס, אינו עומד בהגדרה שהוזכרה כאן), זו של שמיר סבלה מתנודות קיצוניות ביכולתה, אבל הרוויחה מהחלפה נכונה של זרים (ומערב ענק אחד של לי ניילון בחצי גמר הגביע מול מכבי תל אביב).

הכדורסל של אדלשטיין התבסס בעונה שעברה על הכישרון והקפריזיות של הוראס ג'נקינס, ידית הנפץ (הלא תמיד יציבה) של רוג'ר מייסון ג'וניור והדומיננטיות של מריו אוסטין עם הפנים לסל. ירושלים קלעה 84.7 נקודות למשחק (עם חמישה שחקנים שקולעים בספרות כפולות), אבל ראתה כיצד הופך מאיר טפירו לשחקן מסופסל ומתוסכל, כשחבריו הישראלים משמשים כאנשי אדמיניסטרציה. לפחות עד הרגע האחרון, המשיכה המכונה לפעול, כשהיא סופגת רק 78.8 נקודות למשחק (שניה למכבי תל אביב).

למרות הפסד ביתי מלחיץ לאשקלון במחזור הפתיחה לעיניו של ארקדי גאידמק, ביססה עצמה ירושלים כקבוצה מספר 2 בליגה, כשגם ההפסדים שצברה בהמשך הדרך, למכבי תל אביב (3 פעמים), להפועל תל אביב, ולגבעת שמואל ואשקלון בסיבוב השלישי היו נסבלים, וגם הם הגיעו אחרי משחק צמוד. אלא שההתפרקות המקצועית בגמר הפיינל פור מול מכבי תל אביב צבעה את העונה כולה במרה שחורה, והוציאה החוצה את הכביסה המלוכלכת של מלחה.

ירושלים של דן שמיר לא סבלה משגרה משעממת על המגרש, אבל התנודות הקיצוניות הללו לא באו כמעט לידי ביטוי מחוץ לחדר ההלבשה. אחרי הפסדים למכבי תל אביב ובני השרון במחזורי הפתיחה, הגיעה התבוסה ב-35 נקודות בנהריה שאיימה לשלוח את העונה של ירושלים לתהום. אלא שהפגרה, כמו גם החלפתו של תמאר סליי המאכזב בשר ההגנה טרנס מוריס, הוציאה את ירושלים לדרך של 13 ניצחונות ליגה רצופים, כולל על מכבי תל אביב, כשבדרך נאסף מהפרקט גם גביע המדינה, אותו תלשה בני השרון מהארון של הצהובים.

פרק ג' של העונה הזו, שנפתח בתבוסה הצורבת ביד אליהו, המשיך בהתבזות מתמדת בבית מול אשקלון (תבוסה ב-22 נקודות הפרש), בנהריה (13) ובעפולה (17). גם העונה התבססה ירושלים על היכולת של מריו אוסטין כשחקן המרכזי, אלא שהצוות המוביל, שהורכב מדרור חג'ג', מאיר טפירו, טימי באוורס ויוריצה גולמאץ, סבל מלא מעט עליות וירידות מסיבות שונות. וכן, ירושלים שיחקה לא פעם כדורסל אטרקטיבי, אבל המחיר ששילמה – ספיגה של 92.1 נקודות למשחק – היה יקר מדי עבור קבוצה ששואפת לאליפות.

רגע לפני שהיא חוזרת ליד אליהו, בירושלים לא שוכחים את התבוסה ב-33 נקודות למכבי תל אביב. משחקי החוץ של הקבוצה בסיבוב השלישי היו עלובים ונרפים כל כך, שגם המחשבות על הגמר מול הצהובים עדיין מוקדמות. לפני הכל, מצפה להם לי ניילון.

אבל בעוד שבכל הקשור לליגה הגיעו שתי הקבוצות הירושלמיות לאותה תחנה, הרי שהדרך האירופית של השתיים היתה שונה, והיא נוטה בבירור לזכותה של הקבוצה של אדלשטיין.

ירושלים שיחקה בעונה שעברה בבית המוקדם ביול"ב עם דינמו מוסקבה העשירה, שזכתה לבסוף בתואר אחרי שהדיחה אותה בחצי הגמר, הכוכב האדום בלגראד, לוטומטיקה רומא של דיאן בודירוגה, לה מאן בעונה בה זכתה באליפות צרפת ופרנקפורט הגרמנית. ירושלים סיימה את הבית במקום השני (מאזן 3:7), ולמרות שחלפה רק בקושי על פני ברי הבלגית בשמינית הגמר היא הגיעה לחצי הגמר, בזכות רבע אחרון של 14:29 מול רומא בדרך לניצחון 56:74. בחצי הגמר, היתה דינמו מוסקבה גדולה על הלחץ הירושלמי, ושייטה לזכיה במפעל.

העונה הוגרלה ירושלים לבית אחד עם סיינה, חימקי מוסקבה, אלבא ברלין, אקדמיק סופיה ואוסטנד הבלגית, אבל עלתה רק בקושי מהמקום השלישי עם מאזן 5:5. ההפסד המביש בבולגריה, כמו גם צמד ההפסדים לקבוצה הבלגית ביטאו את היכולת החלשה של ירושלים באותה תקופה. בירושלים מצביעים על ניצחון החוץ בסיינה כזה שהוציא את הקבוצה מהמשבר, אך העובדה כי אף אחת מיריבותיה לא הגיעה רחוק יותר מרבע הגמר אומרת משהו על רמת הקושי האמיתית בהשוואה לזו של העונה החולפת.

ירושלים הגיעה חזקה ונחושה יותר לשלבים הבאים, עברה בקלילות את ונטספילס הלטבית בשמינית הגמר והיתה קרובה לעשות זאת גם מול ז'לז'ניק בלגראד, אלא שרבע אחרון של 14:29 שלח את הצעירים הסרבים להפסיד לריטאס בחצי הגמר בעוד שירושלים הלכה הביתה.

"היול"ב קאפ נתן לנו השנה המון, כי הניצחונות על סיינה ואלבא בחוץ הוכיחו לנו שאנחנו קבוצה טובה, והמסר שהעברנו לשחקנים היה שיש לנו את זה – 'כשאתם רוצים אתם מנצחים'", אומר הבכיר בירושלים, שממעיט בערך ההצלחה של העונה הקודמת: "השנה שעברה היתה חזקה ויציבה, אבל עם אינדיבידואליסטים וכדורסל פחות טוב, וכשמישהו היה עדיף עלינו הוא שבר אותנו. חצי הגמר הוא פשוט תוצר של התעלות פנומנלית במחצית השניה מול רומא".

השוואה בין קבוצות או בין עונות היא תמיד מעניינת, אבל גם בעייתית, ודאי כשכמה מגורמי הרקע המשמעותיים משתנים. וכשלוקחים בחשבון את הורדת הפרופיל של ארקדי גאידמק ואת כניסתו לתוקף של החוק הרוסי, קווי הדמיון בין הקבוצות של אדלשטיין ושמיר הופכים פחותים יותר ויותר.

"הישראלים השנה יותר דומיננטיים, וזה מוביל לדומיננטיות גם מחוץ לפרקט", אומר הבכיר בקבוצה. "כשאתה על הפרקט הזרים מתייחסים אליך אחרת. לפני שנה היה את מייסון שבא ככוכב, ג'נקינס וסליי שהגיעו מקבוצות NBA וטפירו עלה מהספסל. הכוח של ג'נקינס ומייסון היה כה דומיננטי שזה הנמיך את הישראלים, וזה גרם למוטיבציה נמוכה אצל כל שחקני הספסל".

ואכן, אדלשטיין בנה את סגנון המשחק שלו על שלושת הזרים המשמעותים שלו – ג'נקינס, מייסון ואוסטין – שלקחו לא פחות מ-52.5 אחוז מהזריקות בעונה הרגילה. טפירו, בעונת הספסול הראשונה שלו מזה שנים, ושחקני נבחרת כמו מתן נאור, ארז מרקוביץ' ועידו קוז'יקרו, הפכו לפועלים שחורים של ממש, עם תרומה התקפית תואמת. רביב לימונד, גיא קנטור ואיציק אוחנון – שחקני חמישייה בליגת העל של העונה - נותרו הרחק מחוץ לרוטציית שמונת השחקנים של אדלשטיין.

העונה משחקים בקבוצה של דן שמיר לא פחות מחמישה שחקנים זרים, אבל הרוטציה נותרה סביב שמונה שחקנים (כשמרקוביץ' המתוסכל זוכה לדקות מדי פעם רק בגלל החוק הרוסי, ונאור – שפתח את העונה נפלא – עדיין מתקשה להתאושש מהפציעה הקשה שעבר). "הסגל שלנו בנוי השנה על אנשים חזקים באופי כמו דרור חג'ג', גיא פניני וטימי באוורס. אפילו גולמאץ, למרות שהוא בכיין, הוא גבר אמיתי, תומך וחבר", מחמיא הבכיר בירושלים, שמתייחס גם להשפעת השינוי שבצירופו המחודש של ג'נקינס במקומו של אד קוטה: "קוטה היה נוח לשאר הגארדים מבחינת סגנון המשחק שלו, וברור שמישהו שמאיים על דקות המשחק זה מפריע, במיוחד ג'נקינס שלא גדל על הכדורסל של שמיר. ברור שאם ג'נקינס היה מגיע בתחילת העונה הוא לא היה בא כשחקן ספסל, כי זה מצב לא קל לשחקן ברמתו שכבר היה ב-NBA. בכל מקרה - ג'נקינס לא הפריע לנו בשום דרך או צורה".

זרים או ישראלים, הגנה או התקפה – ההבדל המרכזי בין ירושלים של העונה לזו של העונה שעברה טמון בזהות המאמן. אדלשטיין, מאמן ותיק ומנוסה שעבד קשה כדי לזכות בעונה שעברה בג'וב הנחשק במלחה, הגן בעונה שעברה בחירוף נפש על הקבוצה שלו, או יותר נכון – על האיש המרכזי בה – הוראס ג'נקינס, גם כשזה נקלע לתקרית החניקה עם מאיר טפירו במהלך המשחק מול בני השרון. התרכובת הכימית בין הלחץ של אדלשטיין וזה של ירושלים גרמה להתפרקות טוטאלית בגמר הפיינל פור מול מכבי תל אביב, אבל שיאה הגיע בתחילת העונה הזו, כשאדלשטיין לכלך על ההנהלה האדומה בראיון בגלי צה"ל, ובתגובה הופיע מנהל הקבוצה גידי דודי בראיון הטלויזיוני המפורסם בו הגדיר את החיים לצד המאמן הג'ינג'י כ"בלתי נסבלים".

שמיר, עוזרו של אדלשטיין בעבר ויריבו בהווה, לא יסבול לעולם מיחס כזה מצד ההנהלה האדומה, שרואה בו הרבה יותר מבן בית, וגיבתה אותו בצורה מוחלטת לאורך הרגעים הקשים ביותר של העונה. למרות היותו מאמן בעונתו הראשונה, וסגנונו הקר והאנליטי שגרם ללא מעט טרוניות מצד שחקניו, צלח שמיר תקריות עם שחקנים עתירי אגו ואמוציות כמו טפירו, גולמאץ ואד קוטה מבלי שדבק בו דבר. "אני שופך את הלב ושמיר עם הסטטיסטיקה שלו", זעק הפנמי בעת שצעד לעבר המטוס. אמר - ונעלם.

"לפני שנה היה תקציב יותר גדול, היו יותר ציפיות והיינו יותר קשים עם התקשורת, שהביקורת מצידה היתה חריפה יותר מהשנה", מנתח הבכיר בירושלים את הלך הרוח במלחה. ביום חמישי, בגמר הצפוי מול מכבי, יגיע רגע ההוכחה של שמיר והאדומים, אך הבכיר לא מתרגש. "מבחינת אווירה, אנחנו כבר אלופי המדינה", הוא אומר. ובעולם בו השמש זורחת במזרח ומכבי תל אביב זוכה באליפות בכדורסל, גם זו נחמה.