פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רעלים בנחל הקישון

        כח רצון והתמדה הביאו את קישון ג'ונסון ל-NFL, הפה הגדול שלו מנע ממנו להיות טוב יותר. לקראת קריירת הפרשן, עמר סלע שם אטמים

        בליגת הפוטבול המקצוענית משחקים רק במשך ארבעה חודשים (לא כולל פלייאוף), ונחים שמונה חודשים ארוכים. הפגרה הזו היא מהמרתקות אבל גם מייגעות בספורט העולמי. אוהד ספורט, כמו כל גבר טיפוסי, ככל שמקבל פחות הוא רוצה יותר וההיפך - ככל שהעונה עשירה ועמוסה יותר (כמו ב-NBA למשל) אנחנו מסוקרנים ונלהבים פחות. כשכמות המשחקים מצומצמת, כל פיסת מידע, ולו השולית והמטופשת ביותר, מוציאה מאיתנו אמוציות גדולות ותשוקות עזות למשחק הנפלא הזה. בעצם, יש ארבעה דברים שמעניינים את אוהד הפוטבול הממוצע בעונת המלפפונים השנתית הארוכה הזו: 1.מי מהשחקנים הותיקים הולך הביתה, 2. מי מהשחקנים הצעירים הולך להשפיע, 3. מי עבר לאיפה ו-4. האם ברט פארב פורש (והשנה גם האם ברט פארב נשאר בגרין ביי?).

        מספר שחקנים גדולים ודומיננטיים הודיעו על פרישה מהמשחק השנה, ביניהם וויל שילדס (שחקן קו ההתקפה הגדול של קנזס סיטי, שהופיע ב-12 משחקי פרובול ופירסם בגאווה את שידורי ערוץ ה-METV), מרשל פולק, דרו בלדסו (שנבחר ראשון בדראפט של 1993) וג'ייק פלאמר (הקוורטרבק הנחשי המאכזב של אריזונה ודנבר).

        השבוע היממה את עולם הפוטבול האמריקאי הודעת פרישתו בטרם עת של קישון ג'ונסון, רסיבר גדול עם משחקים קטנים, איש עם ידיים רחבות כמעט כמו הפה שלו, בחור שבקושי שרד את הילדות שלו, שהגיע למכללה ענקית בזכות המון מזל והיה כוכב ענק, שנבחר ראשון בדראפט של 1996, שלקח טבעת אליפות, שעזב את הדשא הסינטטי וחדר אל אולם הפרשנויות של ESPN.

        תור הזהב מגיע במכללות

        זהו הסיפור, הדי שגרתי, של ילדותו של קישון: הוא נולד בלוס אנג'לס לאמא חסרת אמצעים. הוא אחד משישה ילדים שחיפשו דרך לשרוד את השנים הקשות, בלי קורת גג קבועה מעל ראשיהם, עם חיפוש מתמיד אחר מקורות מזון קבועים ומקום להניח את הראש (שהיה, לא מעט פעמים, מושבים אחוריים של מכוניות נטושות), עם היחלצות מעוררת השראה מירי מקרי מרכב נוסע שפגע בו ועם הרבה כישרון ומזל, הוא הגיע לפרויקט הפוטבול של מכללת דרום קליפורניה ולהיכרות עם המאמן של הטרויאנים – ג'ון רובינסון.

        רובינסון, שאימן את USC בשתי תקופות נפרדות ונהנה מקריירת אימון לא רעה גם בליגה המקצוענית (הגיע עם לוס אנג'לס ראמס פעמיים לגמר ה-NFC), פגש את ג'ונסון בעודו ילד צעיר, כשקישון היה רק בן 12 (אבל כבר אז עם פה ששווה מיליון דולר). רובינסון החליט לאמץ את הילד במועדון ולהעניק קצת טעם לחייו.

        קישון הפך להיות אחד מאותם ילדים ברי מזל שנראים תמיד מסתובבים בין רגליהם של הספורטאים במועדונים הגדולים. הוא עזר להביא ולסדר את הציוד, הוא מילא את בקבוקי המים בשביל השחקנים ויותר מהכל - הוא בילה הרבה זמן לצידי המגרש, באימונים ובמשחקים, ולמד את העבודה. ג'ונסון ידע כבר אז שהוא רוצה ויכול להיות רסיבר טוב, ורובינסון הבחין בכישרון וראה את גופו של קישון מתפתח בכיוון בנכון. הוא לקח אותו כפרויקט.

        בבית הספר התיכון קישון נבחר להרכב הראשון של מדינת קליפורניה והחל להראות ניצוצות של גדולה. כשהגיע לגיל הנכון, רובינסון ו-USC העניקו לו מלגת ספורט וקישון הפך לשחקן פוטבול אמיתי בקבוצה אמיתית. הוא ניצל את הסיטואציה עד הסוף.

        במבט לאחור על קריירת הפוטבול של ג'ונסון, אפשר לומר בלב שלם שזו היתה התקופה הגדולה ביותר שלו. קישון היה ענק. הוא נבחר, בסקר גדול שנערך בין אוהדי המכללה לפני מספר שנים, לאחד משני הרסיברים הגדולים בהיסטוריה הטרויאנית (השני הוא לין סוואן הגדול, שזכה באליפות עם פיטסבורג בשנת 1975 ונבחר ל-MVP של הסופרבול). בעונתו האחרונה במכללה הוא זכה בתואר ה-MVP של משחק הרוז-בול החשוב, עם 216 יארד וטאצ'דאון אחד.

        "תנו לי את הכדור המחורבן!"

        קישון הגיע לליגה המקצוענית כהבטחה גדולה. ריץ' קוטייט הכושל לקח אותו בבחירה הראשונה בדראפט של 96', ושנה לאחר מכן שיחק כבר תחת ביל "הטונה" פארסלס, כשעבר לאמן את הסילונים. קישון היה טוב כבר מההתחלה. בארבע העונות הראשונות שלו הוא התקדם כל הזמן, מבחינה סטטיסטית לפחות, עולה מ-844 יארדים ו-8 טאצ'דאונים בעונה הראשונה ל-1,170 יארד (ו-8 טאצ'דאונים) ברביעית. הבעיות עם קישון, כמו עם הרבה רסיברים מלאי אגו ושחצנים אחרים (למשל טרל אואנס ורנדי מוס, עוד שניים שהפה שלהם גדול יותר מהיכולת) היו ביחסיו עם השחקנים האחרים, המאמנים והקהל.

        אחרי עונת הרוקי שלו קישון פרסם ספר אוטוביוגרפי שנקרא: "רק תנו לי את הכדור המחורבן!". העיר ניו יורק היתה כמרקחה, 'הילד הספיק לתפוס רק 63 כדורים', העיתונים אמרו, 'הוא שיחק עונה אחת בלבד', הקהל התבלבל, 'איך הוא מעז?', הוסיפו קברניטי הקבוצה. ויותר מכך – אחרי עונת רוקי מכובדת מאוד, בה אמנם הפך לרסיבר השני של הקבוצה, מה הוא רוצה?

        אם יש משהו שצריך להגיד על קישון, ואפשר לכתוב את זה באותיות גדולות וצבעוניות, זה שקישון מעז - על המגרש ומחוצה לו. ואלה בעצם הדברים שעשו והרסו אותו - לקישון יש ביצים גדולות, יש לו הרבה חוצפה ואין לו כבוד לאף אחד. הכינוי שנדבק אליו במשך תקופה ארוכה אחר כך היה: "me-shawn", אני קודם.

        ג'ונסון שיחק טוב בארבע העונות הראשונות שלו בג'טס. הוא הגיע לפרו-בול ב-1998 ו-1999, שתי עונות של 1,100 יארד ויותר, ולא ירד את ה-13 יארד בממוצע למהלך בכל אחת מהעונות האלה. אמנם עונתו הראשונה בליגה הייתה הגרועה בהיסטוריה של הג'טס (15:1), אבל ב-1998, עם ויני טסטוורדה כקווטרבק ופארסלס כמאמן, הקבוצה השיגה מאזן של 4:12 בעונה הסדירה והגיעה לגמר ה-AFC, רק כדי להפסיד לאלוויי והברונקוס. בסיומה של שנת 1999 קישון, שהכריז אמנם בשלבים מוקדמים של הקריירה שלו, לצידן של ההצהרות הסותרות, שהקבוצה קודמת לכל בחייו המקצועניים, הודיע שהוא דורש טרייד ויהי מה.

        הג'טס העבירו אותו לידיו של ג'ון גרודן, איש חם מזג וחסר סבלנות בפני עצמו, וקישון לבש את מדיהם האדומים של הבאקנירס מטמפה והשיג את טבעת האליפות שלו.

        מסיימים בקול ענות חלושה

        קישון שיחק ארבע עונות בטמפה. עונת 2001 היתה הטובה ביותר שלו בקריירה מבחינה סטטיסטית, כשתפס ל-1,266 יארד מידיו האמונות של בראד ג'ונסון (למרות שבאמתחתו היה רק טאצ'דאון אחד בכל העונה!) והגיע לפרו-בול השלישי שלו. 2002 היתה עונת האליפות של הבאקס, כשג'ונסון הוא הרסיבר העיקרי, מייקל פיטמן ומייק אולסטאט רצים עם הכדור וקינן מקארדל הוא הרסיבר המשלים. נכון, זו היתה אליפות שהגיעה מההגנה, אבל קישון בהחלט נתן עונה טובה. ב-2003 קישון חזר לסורו, עם העונה הגרועה בחייו - 600 יארד וריבים קשים עם ג'ון גרודן, שהשעה אותו מ-6 המשחקים האחרונים של העונה. בסערת רגשות אחת הוא קרא לרונדה בארבר "הדוד תום" והרים על עצמו חצי קבוצה בדרך. בסיום העונה טמפה העבירה את קישון בטרייד לדאלאס ובחזרה לפארסלס, שאמר עליו פעם שהוא: "אחד הגדולים שאימנתי אי פעם".

        קישון היה סביר בדאלאס אבל אחרי שנתיים נאלץ לפנות את מקומו לפה גדול ומוכשר יותר ועבר לקרוליינה, שם שיחק עונה אחת לפני שנחתך מהקבוצה ופרש.

        קרוליינה היתה הקבוצה הראשונה אליה קישון הגיע בידיעה שהוא הרסיבר המשני. סטיב סמית' הוא המלך הבלתי מעורער וקישון, אחרי עשר שנים מבולבלות וקשות שלו בליגה, הבין והפנים את תפקידו החדש. קישון פתח בכל משחקיו בתור פנתר, תפס 70 כדורים ל-815 יארד ו-4 טאצ'דאונים והודה שסילוקו מהקבוצה הפתיע אותו. האירוניה שמאחורי הפיטורים היא המשעשעת בכל הסיפור.

        אופס, זה לא לידי, זה במקומי

        בדראפט האחרון, אותו פירשן קישון בשביל ESPN, והיה בעצם המבחן האמיתי שבעקבותיו קיבל את הצעת העבודה לפרשן באופן קבוע, הוא הצהיר ללא הרף על אהבתו הגדולה לרסיבר של USC, דוויין ג'ארט. קישון התרשם מכמה ג'ארט דומה לו במבנה הגוף, מהכישרון הגדול, מהרצינות ומהקריירה המכובדת של ג'ארט במכללה, אותה קישון כל כך אוהב. אבל ג'ארט לא נבחר בכל הסיבוב הראשון והתדרדר עד לבחירה ה-45 של הדראפט, על ידי קרוליינה. קישון פרץ באושר גדול והודיע שהוא הולך להיות המנטור של ג'ארט. "הבחור הוא בדיוק כמוני", הוא אמר, "אני אלמד אותו לשחק". אבל פחות מחודש אחרי הדראפט קישון למד שהוא לא יוכל להתאחד עם ג'ארט, אפילו לא במגרש האימונים.

        את מסיבת העיתונאים קישון ביצע במשרדי USC, סוגר מעגל עם המקום בו צמח והמועדון היחיד אותו עזב בראש טוב. "עשיתי כל מה שרציתי בקריירה שלי", הוא אמר. "פשוט לא יכולתי למצוא אפילו משהו אחד שימשוך אותי חזרה לשחק פוטבול. כמו שלמדתי מביל פארסלס: הקרקס לא נשאר בעיר יותר מדי זמן".

        לקישון היו הזדמנויות להמשיך לשחק השנה. שלושה מאמנים ניסו למשוך אותו אליהם – ג'ף פישר מטנסי, שחיפש מחליף לדרו בנט, מל קיפין מאוקלנד, שחיפש מחליף לרנדי מוס, וביל בליצ'יק מניו אינגלנד, שלא ברור מה חיפש, אבל דמיינו לעצמכם את קישון עם מוס, סטאלוורת', וולקר, בראון, גפני, צ'אד ג'קסון, וושינגטון וסטאלוורת'. זה היה מדליק.

        קישון פורש בלי עדת המעריצים שליוותה אותו כשהגיע לליגה. עד היום אין ויכוח על הכישרון הנקי שלו, אבל בלי הראש הנכון זה לא יכול לעבוד. קישון סיים את הקריירה במספרים נאים, עבר את 10,000 היארד בתפיסות (26 בהיסטוריה)הוא לקח אליפות כרסיבר מוביל של קבוצה ועדיין, הוא ייזכר תמיד ככישלון, אפילו בראש שלנו, כי משחקן שנבחר ראשון בדראפט אנחנו מצפים שיהיה מנהיג, לא רק רסיבר, שיוביל את הקבוצות בהן הוא משחק, שיהיה כריזמטי ושייתן יותר ממה שהוא לוקח. ועליו אי אפשר להגיד את זה. קישון הוא שחקן שההצלחה, הכסף והבחירה הראשונה בדראפט העבירו על דעתו. עם הספר וההצהרות והריבים עם המאמנים והשחקנים, קישון הכריז ללא הרף – אני יותר חשוב מכל מה שהולך סביבי. ובכל פעם שהאגו שלו צמח למימדיו האדירים ויצא ממנו, כמו גוף בעל ישות עצמאית, גילינו שכשרון לא מספיק וגם לא טבעת אליפות, קודם כל צריך להיות בנאדם.

        אפשר היה לחבב את קישון לתקופות מסוימות, כשהיה רגוע והתעסק בספורט אבל לא מעציב לראות אותו עוזב את המגרש. הבעיה היא שמהרגע שהוא הודיע על פרישתו אנחנו ניאלץ להתמודד איתו אפילו יותר. עכשיו, כשהוא מצטרף לצוות הפיות הברברנים של ESPN, במקום מייקל אירווין הבלתי נלאה, שקט לא יהיה פה.