דרדר במדבר: אפשר קצת ספורט, בבקשה?

אחד הדברים שלמדתי במהלך חיי הקצרים הוא שלא משנה איפה תשים בן אדם, הוא ימצא סיבות להתלונן. סתם בתור דוגמא - יצא לי לעבוד במספר מקומות בחיי, ולא משנה אם זה היה במטבח צה"לי במילואים או במשרד הייטק בהרצליה פיתוח, אנשים התלוננו על איכות האוכל. לא במפתיע, מסתבר שזאת תכונה אנושית גלובלית, שלא מוגבלת לתחומי מדינת ישראל בלבד.

בסקר שנערך באריזונה התברר שספק השירותים שזוכה להכי מעט אחוזי הערכה במדינה הם ספקי הכבלים והלווין (נשמע מוכר, לא?), במקום השני זכו חברות התעופה (אפשר להבין, מרבית חברות התעופה מתייחסות ללקוחות שלהן בטיסות הפנימיות כמו בקר במקרה הטוב), ובמקום השלישי ו"המכובד" הגיעו הבנקים. עכשיו, אני לא יודע לכמה מכם יצא להתעסק עם בנקים בארה"ב, אבל אחרי חוויית הבנק בארץ, ביקור בבנק אמריקאי הוא כמו לעבור מהבורסה למועדון ב-וגאס (לא שאני מדבר מניסיון, כמובן). בכניסה לבנק, במקום מאבטח בן 60, מקדם אותך בחור צעיר ולבוש היטב ששואל אותך למטרת הביקור, רושם אותך ברשימה, מוליך אותך לספות נוחות שבהן אתה מחכה לא יותר מ-5 דקות לפני שהבנקאי התורן יתפנה. גם בכספרים, אתם יודעים – אלה שבארץ יש תור של 50 איש אליהם, לפחות חצי מהם מהם זקנים שבאו להפקיד 100 שקל במטבעות של עשר אגורות, התור הוא של לא יותר משניים-שלושה אנשים והכספריות ממש מחייכות אליך. הא, כן, והבנק גם פתוח בשעות שאנשים נורמליים יכולים להגיע אליו (לא, אדון בנקאי יקר – בין שמונה ל-12 בבוקר אני עובד. מאיפה אתה חושב נכנס הכסף שאתה יכול לגבות ממנו עמלה שמנה?) ועדיין, כמו שאמרתי, אנשים מקטרים. נותנים אגוזים למי שאין שיניים, תאמינו לי.

בכל מקרה, בביקור האחרון שלנו בבנק המקומי (הידעתם, בארה"ב אתם יכולים להיכנס לאיזה סניף שאתם רוצים של הבנק שבו יש לכם חשבון ותקבלו את אותו שירות בדיוק. אני יודע, זה קונספט חדשני) בזמן שישבנו אצל הבנקאי שלנו לפתוח חשבון חיסכון קטן (והוא ממש ניסה לשכנע אותנו שכדאי לנו להשקיע את הכסף שלנו אצלו. סליחה, אני חושב שאני נהיה קצת קוטר) נכנסה חבורה של בנות צעירות וחילקה חבילות צפיה לקבוצת הארינה פוטבול של אריזונה במחיר מגוחך. כמובן שקנינו. פוטבול, בקיץ, במחיר זול, שאני לא אקח?

אז השבוע הלכנו למשחק, שנערך באולמם של הסאנס (עוד עליהם בהמשך) ואיך נגיד את זה – אם ארקדי דוכין היה כותב על זה שיר, הוא היה אומר כנראה שבפוטבול שלי אין פוטבול. כן, יש שם את כל המרכיבים של פוטבול – ק"ב, קווי הגנה והתקפה (שבניגוד ל-NFL, כמו בספורטק, השחקנים משחקים משני צידי הכדור), רסיברים וגם תיקולים פה ושם. ועדיין, למרות כל הניסיונות שלהם להפוך אותו לידידותי למשתמש - השחקנים מסתחבקים עם האוהדים ומחליפים איתם היי-פייב, אם תפסת כדור שעף לקהל הוא נשאר אצלך (מה שמוביל לסיטואציות משעשעות בהן אוהד קופץ למגרש וממש גונב לרסיבר כדור שהלך לט"ד) - משהו חסר במשחק הזה. אני לא יודע אם זה בגלל שאין כמעט משחק ריצה או בגלל שאתה יודע שאתה צופה בבררה של שחקני הפוטבול, אלה שלא הצליחו להשתחל לאף קבוצה אמיתית ב-NFL, אבל בתור תחליף לדבר האמיתי - זה מספק בערך כמו להתנשק עם הבת דודה שלך (לא שאני מדבר מניסיון, כמובן). מה שכן, אחרי כל טאצ'דאון של הקבוצה המקומית, נכנס לזירה בחור רכוב על בפאלו עצום ועשה סיבוב על המגרש. רק בשביל זה היה שווה להגיע.

טוב, עכשיו אפשר לעבור לנושא שהסעיר השבוע את העיר – הסדרה בין הסאנס לספרס כמובן. הסדרה בין שתי הקבוצות עוד לא נגמרה, אבל אחרי הניצחון של הספרס בפיניקס זה לא יהיה קיצוני מצדי להניח שהספרס הולכים לסגור את הסיפור ביום שישי, אחרי שנאש והחברים גמרו את כל רזרבות האנרגיה שלהם במשחק מספר חמש, כתוצאה מההחלטה האומללה של הנהלת ה-NBA להרחיק את סטודמאייר ודיאו מהמשחק החמישי. אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לדיון האם לליגה היה שיקול דעת בכלל בהרחקה הזאת ועל חוסר הצדק שהיא מייצרת (אחרים עשו את זה טוב יותר ממני), אלא יותר להתמקד בסיבות לחוק המטופש הזה.

אחד הדברים שמייחדים את הספורט המקצועני בארה"ב, בהשוואה למקומות כמו אירופה, למשל, זה חוסר האמוציות שבו. נדיר למצוא קבוצה מקצוענית (בניגוד לספורט המכללות, שם האמוציות משחקות תפקיד מרכזי) שהאוהדים שלה יקחו יותר מדי ללב הפסדים, ומחזות כמו שראינו השבוע בארץ, של אוהדים שפורצים למשטח בשמחת ניצחון ומתעמתים עם שוטרים, נדירים עד לא קיימים (שוב, אני מדבר על ספורט מקצועני. פריצה לפארקט אחרי ניצחון גדול בכדורסל הקולג'ים היא דבר מקובל עד רצוי – אפילו לעבדכם הנאמן, לא בדיוק בית"רי בנשמתו, יצא לחוות את החוויה). זאת, דרך אגב, אחת הסיבות העיקריות לכך שקבוצה כמו גולדן סטייט זכתה לכל כך הרבה אוהדים במהלך הסדרה שלה מול דאלאס – היה כיף לראות קבוצה עם אוהדים שממש אכפת להם.

מה שאני רוצה להגיד, בסופו של דבר, זה שה-NBA, בדיוק כמו ליגות הבייסבול והפוטבול (ובמידה פחותה – ההוקי) הוא היום לא יותר מאשר בידור נטו. אמוציות? זה נחמד, אבל אם אפשר, תשאירו את זה בבית. אנחנו רוצים לראות משפחות באות עם כל הילדודס, מוציאות כמה עשרות או מאות דולרים על אוכל ומרצ'נדייז של סטיב נאש וחוזרות הביתה מאושרות. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לראות זה קרב אגרופים על הפרקט שיגרום לאיזה שהוא אבא לחשוב פעמיים לפני שהוא לוקח את הילד שלו למשחק של הסאנס – ואנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי למנוע את האפשרות הכי קלושה שזה יקרה, גם אם זה יעלה לנו בספסול שחקנים רק כי הם נעמדו להגן על חבר שלהם.

אם פעם ב-NBA זה היה בסדר שלארי בירד וביל ליימבייר יילכו מכות באמצע המגרש, כי זה ספורט ובספורט יש רגשות (בדיוק כמו שכל מי ששיחק בשכונה יודע) הרי שהיום הליגה לא רוצה שום חלק בזה. ולכן היא מוסיפה חוק על חוק, אם זה קוד הלבוש המגוחך, הטכניות על ויכוחים עם השופטים או ההרחקות הדרקוניות כתוצאה מהקרב בין דנבר לניקס (אני לא מדבר על רון ארטסט, אם אתה מתעסק עם אוהדים, אתה לא צריך להיות על המגרש, נקודה) שבעבר היו נגמרות בנו-נו-נו ומכה קלה על היד, והיום הופכות למפלצות שמכלות כל חלקה טובה. בכלל, תסתכלו על כל שינוי שנעשה בליגה בשנים האחרונות, גם בחוקים של המשחק עצמו, ותגלו שהוא נועד להגביר את הפן הבידורי שבו (מה שאיפשר לקבוצה "מבדרת" כמו הסאנס להפוך למה שהיא) ולליגה לאסוף עוד כמה גרושים.

עכשיו, זה לא שבפוטבול או בבייסבול אנחנו לא רואים הרחקות כאלה – אם זה ההרחקה לעונה של פקמן ג'ונס בפוטבול, כדי שחס וחלילה אף בחור לבן מהפרברים לא יצטרך לראות את הבן שלו מאמץ פושע בתור מודל לחיקוי או ההרחקות הקבועות בבייסבול בכל פעם שמתפתחת תגרה על המגרש. אבל בגלל שכדורסל הוא ספורט שבו המגע הבלתי אמצעי בין הקהל לשחקן הוא הרבה יותר גדול מאשר בשאר סוגי הספורט (גם בבייסבול וגם בפוטבול הקהל יושב רחוק מהמגרש, ואת 90 אחוז משחקני הפוטבול לא הייתם מזהים ברחוב כי אתם רואים אותם לובשים קסדות מרבית הזמן) המגמה הזאת הרבה יותר מחודדת.

במשך שנים, דיוויד סטרן קיבל תווית (מוצדקת ברובה) של גאון שיווקי, שהפך את הליגה למדפסת מזומנים. הבעיה היא שבד בבד עם התהליך הזה, הליגה הפכה מאירוע ספורט לאירוע בידורי נטו – לא שונה בהרבה מאשר קונצרט בפארק מהרבה בחינות. אל תתפלאו, דרך אגב, אם נראה את התהליך מתפשט גם לליגות אחרות. ככה זה כשהכסף זה הדבר היחיד שחשוב.

נקודה אחת אחרונה לגבי ה-NBA שקצת פוספסה בלהט האירועים האחרונים – ה-MVP של ה-NBA הוא אירופאי. אני אחזור – שחקן אירופאי הוא ה-MVP של ה-NBA. בלי להתעמק יותר מדי, הבחירה הזאת מחזקת שתי מגמות, לטעמי. הראשונה, שכולנו יודעים אותה כבר מזמן, היא שהכדורסל האירופאי הוא כבר לא האח החורג של זה האמריקאי, אלא עומד שווה בשווה איתו (ואם אתם לא מאמינים – תשאלו את נבחרת יוון). המגמה השניה, והמשמעותית לטעמי, היא שהאמריקאים מתחילים להבין את זה. אתם יודעים מה זה בשביל אמריקאי ללכת ולבחור שחקן אירופאי, היבשת הברברית הזאת שאוהבת כדורגל, להיות המצטיין בספורט שהם רואים את עצמם עליונים בו? ובאותו הקשר - מי שלא ראה את נוביצקי בחליפה בטקס ההכרזה על הפרס – לא ראה חיקוי למפלצת של פרנקשטיין בחייו. חפשו את הסרטון באתר של ה-NBA, לא תתחרטו.

אחרי שדיברנו על NBA, חייבים לאזן קצת עם ספורט אמיתי. לא הרבה קורה בימים אלה בעולם הפוטבול של פוסט הדראפט, מייקל ויק ממשיך לעשות הכל כדי שהקומישינר לא יישן בלילה (מה עושים אם מוכר המרצ'נדייז הכי גדול בליגה מתנהג לא יפה? זוכרים מה דיברנו לפני שניה? חתיכת דילמה), דונובן מקנאב ממשיך לעשות הכל כדי להיראות כמו טרוריסט (תחפשו תמונה שלו עם הזקן החדש, לא יודע אם זה יותר מפחיד או מצחיק), השיקגו ברס עושים הכל כדי להוציא את הכדור מהידים של רקס גרוסמן (על ידי העברה של דווין הסטר להתקפה) וברט פארב ממשיך לעשות הכל כדי שגם האחוז הבודד של אוהדי הפוטבול שעוד לא איבד את הסבלנות אליו, גם יתחיל לשנוא אותו.

אז בואו נדבר על פארב לשניה. למרות שהנושא דוסקס עשרות פעמים, יש נקודה אחת שאני רוצה להתמקד בה. בואו נעזוב שניה את השאלה האם פארב באמת דרש טרייד או לא, שאם התשובה אליה תתברר כחיובית הופכת אותו לאחד האנשים כפויי הטובה עלי אדמות, ובואו נתרכז בדברים שאנחנו כן יודעים.

הנה מה שפארב אמר לתקשורת בטורניר גולף שבו שיחק השבוע (בתרגום חופשי שלי) – "לא איבדתי אמונה, אני חושב שכולם בארגון רוצים לנצח, אני פשוט לא יודע אם זה כולל אותי. אם זה הולך להיות חמש שנים מהיום, אני לא הולך להיות פה. זאת שנה 17 שלי ואני רוצה לנצח". תחשבו על זה שניה – ההנהלה והאוהדים של הקבוצה כבר שנתיים נותנים לפארב לפתוח בהרכב למרות עונות איומות (לפני שנתיים) עד בינוניות (השנה שעברה) שלו, הם לא יכולים לקדם את הצעירים אצלם וכשהם סוף סוף רוצים לנסות לבנות לעתיד, זה לא טוב מספיק בשביל פארב, כי הוא רוצה לנצח עכשיו. וזה בדיוק מה שהופך את פארב לכל כך בזוי (כן, כן, שמעתם נכון) בעיניי כי אין דבר יותר גרוע לדעתי משחקן ששם את עצמו לפני הקבוצה. כולנו יורדים על רנדי מוס או טרל אואנס (ובצדק) כשהם כועסים על זה שהם לא מקבלים מספיק מסירות, אבל למעשה מה שפארב עשה הוא לא הרבה יותר טוב – הוא רוצה שהקבוצה שלו תקריב את העתיד שלה, רק כדי לתת לו הזדמנות לנצח העונה (אפשר לחשוב שאם רנדי מוס היה מגיע הם היו מועמדים לסופרבול, אבל נעזוב את זה). אין לי מילים לתאר כמה הבחור מרגיז אותי.

חדשה נוספת שמגיעה מעולם הפוטבול השבוע היא שרוג'ר גודל, הקומישינר של הליגה, שוקל ברצינות לקצר את זמן הבחירה בין כל סיבוב בדראפט, כך שלכל קבוצה יהיו רק עשר דקות בסיבוב הראשון, שבע בשני וחמש בשאר חמשת הסיבובים (בניגוד ל-15, 10 ו-5 היום). וזאת כמובן ההוכחה המוחצת שחיכינו לה שהקומיש בכבודו ובעצמו קורא את הטור הזה, שהמליץ על המהלך אך לפני שבועיים. עכשיו, מר גודל, לגבי החשפניות שדיברנו עליהן...

טוב, רציתי גם לכתוב על בייסבול בטור הזה, אבל לצערי מקוצר המקום זה יחכה לשבוע הבא. בינתיים כדי שחובבי הבייסבול לא ירגישו מקופחים, לא נוותר גם השבוע על החידה השבועית (לילד). קודם כל, לפיתרון החידה משבוע שעבר (אני יודע שחיכיתם בקוצר רוח) – כמו שאמרו RBI ו-אבי פרידמן, הרי המגיש היחיד בהיכל התהילה פוסט מלחמת העולם השניה שגובהו נמוך משישה פיט (בערך מטר שמונים) הוא ווייטי פורד, שהגיש ביאנקיז כל הקריירה שלו (16 שנים) וניצח במדים המפוספסים 236 משחקים – הכי הרבה של מגיש יאנקיס בהיסטוריה.

המגיש היחיד הפעיל בגובה הזה שהוא הול אוף פיימר ודאי הוא פדרו מרטינז (שכותב שורות אלה מעריץ את הגמד שעליו הוא דרך) שלדעת רבים, השלוש שנים שלו בין 1998 ל-2000 היו שלוש השנים הכי דומיננטיות של מגיש כלשהו אי פעם. רק בשביל לטעום, ככה על קצה המזלג – פדרו הוא המגיש הפעיל היחידי היום עם ERA קריירה קטן מ-3, היחיד בין הפעילים שנמצא בין החמישים הראשונים בהיסטוריה ב-ERA קריירה והמגיש עם 200 פלוס ניצחונות עם אחוז הניצחונות הכי גבוה בהיסטוריה (הבא אחריו? ווייטי פורד כמובן). שחקן ענק.

ולחידה של השבוע. ג'סי ליץ' מהטורונטו בלו ג'ייז (או איך שלא מבטאים את השם שלו) נתן חתיכת הופעה ביום שלישי כשניצח את משחקו הראשון במייג'ורס והגיש כמעט קומפליט גיים (8 אינינגים ושני שליש) מול בולטימור. הנה החידה להפעם – מי היה הפיצ'ר האחרון שהגיש קומפליט גיים במשחק הראשון שלו במייג'ורס? רמז, זה קרה די מזמן, אבל השחקן הזה עדיין פעיל (אם כי לא בקבוצה שבה הוא עשה את אותה הופעה).