חלם אמריקאי

מזמן לא נראה עוול ספורטיבי טהור כל כך מצד אחד, ואטימות מזוקקת מאידך, בהחלטה להשעות את אמארה ודיאו ממשחק 5 מול הספרס

גיל קדרון

הקומישינר של ה-NBA, דייויד שטרן, אוהב את החוקים שלו נוקשים, יבשים, מצמיתים וחסרי כל קומון סנס. האיש שהביא לליגת הכדורסל המקצוענית, בה הוא רואה צעצוע פרטי, תופעות נפלאות כמו קוד הלבוש והגבלת גיל הכניסה לדראפט, הצליח סוף סוף, בתרגיל אקרובטי נדיר, לירוק לבאר ממנה שתה, ללפות את גרונו שלו במו ידיו, לחפור לעצמו בור, ועל הדרך לירות לעצמו ברגל. סחתיין, סחתיין.

קשה לעכל את ההשעייה השערורייתית של אמארה סטודמאייר ובוריס דיאו ממשחק מספר 5 בסדרה בין פיניקס לסן אנטוניו (5:30, בוקר ליום חמישי, ESPN), ועוד יותר קשה לסנגר עליה. הפשע של השניים היה שנכנסו למספר שניות לפרקט אחרי שראו את רוברט הורי מעיף את סטיב נאש לשולחן המזכירות, 18 שניות לסיום הניצחון הדרמטי של פיניקס, 98:104 בסן אנטוניו. דיאו ואמארה התעשתו במהרה, ועוזרי המאמנים החזירו אותם למקומם.

הלילה הודיעה הליגה כי הורי הושעה משני משחקים, ודיאו ואמארה ממשחק אחד, מה שלוקח את המומנטום שהסאנס השיגו על פרקט הכדורסל, מקבצ'ץ' ושולח אותו בקשת גדולה לפח. "אני יותר מדי נגעל מכדי להגיב", אמר נאש לעיתונאים.

קשה לחשוב על עוול ספורטיבי מזוקק או בוטה יותר, ועוד כזה שהולך יד ביד עם אטימות טהורה. אפילו סטו ג'קסון, אחראי המשמעת של הליגה, ששטרן קיבל את המלצתו להעניש את העבריינים המסוכנים, התקשה להסתיר את בלבולו. "זה אירוע מצער מאוד, אבל חוק הוא חוק", אמר ג'קסון בשיחת ועידה עם עיתונאים אמריקאים המומים. "אין פה עניין של להיות הוגן או צודק, אלא רק עניין של החלטה נכונה".

בהמשך הוא אף הודה שהחוק יעבור בדיקה מחודשת בקיץ. בחלם כותבים כיום סדרת ספרים על ה-NBA, ולא מפסיקים לצחוק. אין ספק שזה מה שיהפוך את הכדורסל המקצועני לפופולרי יותר בארה"ב.

גבולות ההגיון נמתחו במיוחד בגלל שההחלטה קובעת שרשעים יעלוזו, ושהספרס ירצחו וגם ירשו. הורי, הרי, היה העבריין במקרה, והמעשה האלים שלו בסופו של דבר השתלם. מה מונע ממייק ד'אנטוני לשלוח את העציץ פט בורק לחסל את טים דאנקן ליד הספסל של הספרס, בתקווה שהבוהן של אחד השחקנים תחצה את הקו הלבן?

ומה לגבי העובדה שטים דאנקן וברוס בואן קמו מהספסל כשפרנסיסקו אלסון נחת על ג'יימס ג'ונס אחרי הטבעה, ונראה היה שהשניים קרובים לעימות? הם ישחקו כמו גדולים, רק בגלל שהעימות נמנע כי ג'ונס לא הביט לאחור. כך, למרות שדאנקן ובואן פעלו באותה צורה בדיוק כמו אמארה ודיאו, המקרה שלהם לא שווה השעייה, כי מדובר היה רק ב"עימות פוטנציאלי", כדבריו של ג'קסון. במילים אחרות, אם ג'ונס היה מכניס סנוקרת לאלסון, הסאנס היו מרוויחים הרחקה של שני שחקני חמישיה של סן אנטוניו.

וכמובן שאותו הגיון יוצא לפנסיה כשחושבים שבסן אנטוניו משחק השחקן המלוכלך בליגה, ברוס לי בואן, שרק בסדרה הזו הספיק לבעוט בקרסולו של אמארה המטביע, ולשלוח ברכיה לאשכיו של נאש. לפחות בואן שולט בעצביו ולא קם באלימות מהספסל.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

עבדים של החוק

בני האדם שמו להם חוקים כדי לנסות ולהשיג מידה מסוימת של צדק בעולם כאוטי. החוקים האלה עוברים שינויים מדי יום ביומו, כדי לנסות ולהתקרב כמה שיותר לאותה תחושת צדק קולקטיבית. אבל פעם בכמה זמן מקים מישהו את הגולם על עצמו, כשהחוק הופך מכלי לחזות הכל. כזה הוא החוק שקובע שכל מי שעוזב את הספסל במקרה של תגרה מושעה מיידית למשחק אחד ללא כל שיקול דעת.

"בעבר, כל מי שעבר על החוק הושעה, לא משנה מה היו הנסיבות", הוסיף סטו ג'קסון. אבל האם מה שמקודש הוא החוק עצמו, שג'קסון ושטרן קבעו בעצמם, וכבר רמזו שישנו אותו בקיץ? או שמירה על טוהר המשחק, האינגריטי שלו, והאמון של האוהדים בו? האם מנהלי הליגה שכחו לשם מה הם מקבלים משכורות?

"ההחלטה של ג'קסון היא מגוחכת בצורה עמוקה, מוחלטת, מדאיגה וחסרת הגיון", כותב כתב ESPN.com כריס שרידן. "אולי זו תהיה הגדרה מדויקת יותר: העו"ד של הטמטום הנחית מהלומה נוספת על ראשו של ההגיון הבריא. אבל בעצם ההגדרה שלי היא פשוטה יותר: זה פשוט טמטום".

בעשור האחרון אכפו שטרן והרובוטים שלו את "חוק הספסל" בצורה אוטומטית ודרקונית, כשגם שחקנים שדרכו על הקו למספר שניות, התעשתו וחזרו, זכו להשעייה. וכך לא השאירה לעצמה הליגה שום ברירה, מלבד לפנות לאותו תרגיל אקרובטי מסובך, שמותיר אותה כעת במרכזה של סערה תקשורתית גדולה, בה, עושה רושם, מאוחדים כמעט כל העיתונאים והאוהדים בדעה שהאבסורד ניצח והקומון סנס הפסיד.

הלוואי ויכולנו לשמוח לאידה של הנהלה שחשבה ששכרה במלחמה חסרת פשרות בשחקנים, להם העמידה קודי התנהגות של פקידים מעונבים שעובדים במזגן. הבעיה היא שמלבד פיניקס, שעשויה לראות את הניצחון הכי גדול שלה בעשור האחרון מאבד את הרלבנטיות שלו, הנפגעים העיקריים הם כולנו, אוהדי ה-NBA. במקום לראות דרמה ספורטיבית שמוכרעת על הפרקט, אנחנו רואים סגידה דתית ממש לחוקים שהיום הם כאן ומחר הם בפח.

יכול להיות שהגישה הזו מתאימה לליגת הכדורסל לעורכי דין, אבל לא למקצוענים. נכון שאמארה עבר על החוק, אבל במקרה הנ"ל זה רק מוכיח שהבעיה היא בחוק, שלא בנוי לשקול מצבים שונים. מה אמור לעשות שחקן, כשהוא בדופק 120, כשהוא רואה את המנהיג שלו נשלח לשולחן המזכירות באלימות? האם הוא יהיה אזרח ושחקן טוב יותר לו ימשיך לשבת בניחותא על הספסל? או האינסטינקט שלו להגן על חברו הוא חשוב יותר? בפרפראזה על משפטו המפורסם של זמר הרגאיי פיטר טוש, ניתן לומר שכולם מדברים על חוק, אבל אף אחד לא מדבר על צדק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully