דירוג האליפויות של בית"ר

בית"ר ירושלים אלופה. פשוטו כמשמעו. בלי כוכבית, בלי כתם ובלי שאר הדימויים ההזויים שהצמידו לקבוצה שניצחה בצדק במרתון הארוך והקשה ביותר שיש. אלופה, מעצם הגדרתה, היא ראויה ומוצדקת וכל ניסוח אחר סובל מסתירה. בסופה של עונה, אי אפשר לרמות את הקריטריונים המחמירים הללו. בטח כאשר מדובר בקבוצה שהתחילה את העונה בידיעה שכל דבר חוץ מאליפות ייחשב לכישלון. בטח כאשר עסקינן במועדון שהועמסו על גבו הרים של ציפיות ולחץ בלי פוסק, שעונת הגלאקטיקוס הייתה משחק ילדים עבורו. בטח כאשר אתה נמצא כמעט מתחילת העונה במקום הראשון וכל צעד אחורה בטבלה או סתם תיקו נחשבים לאסון לאומי. ללא הנהלה יציבה, עם מאמן שהגיע באמצע העונה ושני זרים בלבד שבאמת השפיעו, תחת בוס קפריזי לו זו העונה השניה בלבד בכדורגל בפרט ובספורט בכלל. אלו תנאים מספיקים להתרסקות, נבואה שרק בקיץ האחרון הייתה מנת חלקם של רוב האנשים שמחפשים עכשיו בכוח כתם באליפות שהיא כמעט סוג של נס ספורטיבי.

אחרי שמשכללים את כל ה"אלופות הלא ראויות" שהיו בישראל בשנים האחרונות או את אלו שנהנו "מהיעדר תחרות אמיתית בליגה", מתחזקת ההרגשה שמשהו קצת השתבש באופן שבו אנו שופטים ואוהבים את הכדורגל שלנו. כולם החליטו בקיץ שבית"ר נכשלה, אז מה זו אליפות לעומת הנחות היסוד הללו?

האליפות הזאת ראויה וחשובה והיא חלק ברצף היסטורי. כשסוקרים את הרצף מבינים זאת הרבה יותר טוב. לכבוד כך, בחרנו לדרג את האליפויות של בית"ר לפי ערכן. מאוחנה, דרך שאלוי ועד זנדברג ויצחקי. הקשר ביניהן, בתקווה שתשימו לב, ממש לא מקרי.

האליפות החשובה מכולן בהיסטוריה של הקבוצה. עם כל הכבוד והנוסטלגיה לאליפות הבתולית, הטהורה, של 1987, רק זאת שבאה 6 שנים אחר-כך נתנה לה ערך ממשי. מאותה עונה בית"ר לא הייתה עוד קבוצה עם תואר מקרי, זכר לעידן קדום בכדורגל, אלא מועדון עם שושלות מתחלפות. מאותה עונה בית"ר התעצבה לכדי מה שנקרא קבוצה גדולה, ולא רק בזכות גדודי האוהדים. שנה קודם לכן אלי אוחנה, גדול שחקני ישראל בכל הזמנים, חזר מפורטוגל עד לליגה השנייה, להציל ולשמר את שבנה עבור בית"ר ב-1987, ותוך שנתיים השלים את המשימה. יחד עם רונן חרזי, בעונת השיא שלו, הם הביאו לבית"ר, העולה החדשה למי שלא הבין, תואר מדהים ופתחו את הדלת לעשור המפואר ביותר בתולדת בית"ר. הזיכרונות מאותו עשור היו הקטליזטור של האימפריה לחזור מתישהו מהקיפאון, המסורת ממנה ינקה האליפות האחרונה.

מעבר לאמירה שכלולה באליפות של 1993, ישנם מרכיבים נוספים שעזרו לה להיבחר במקום הראשון. ראשית, היריבה על התואר, מכבי ת"א של גרנט, האלופה, האימפריה המתקאמבקת, מול יעקב שוורץ ואיתן מזרחי. היריבה הקשה והעקשנית ביותר איתה בית"ר התמודדה בכל עונות האליפות שלה. המרכיב השני הוא זה שבסופו של דבר מכריע את הכף, וזה אצטדיון טדי, שהפך בעונה הראשונה שלו בליגת הבכירה לבית של הקבוצה, למוקד הכוח שלה. לא דבר של מה בכך, אחרי היסטוריה עגומה של כמעט בסיר הלחץ של ימק"א. אם האליפות הראשונה הושגה ברובה בבלומפילד (בימק"א בית"ר לא היתה יכולה לזכות בתואר), האליפות השנייה כבר הושגה בירושלים, עם אצטדיון מקומי ומודרני, לבה של ההוויה החדשה. בית שיכול להכיל את אלפי אוהדיה שנשארו בעבר מחוץ לימק"א, היכל כדורגל ששינה את תדמיתה של הקבוצה לעד.

מעט לפני עליית המסך לכבוד שנות התשעים, העשור בו התפלגו קבוצות הפריפריה הנחמדות משאר המועדונים הגדולים, באה הכרזת העצמאות של בית"ר. בית"ר מצאה באותה עונה את השחקן שיתעלה מעל המנטלית הלוזרית המשורשת ויעקור אותה אחת ולתמיד, שחקן שנולד עם גנים אחרים, אלי אוחנה. פניו של אוחנה הפכו החל מאותה אליפות לפניה של בית"ר. עד אז סמל לפראות נאיבית, שמעתה הפכה גאה, שאפתנית, ראוותנית, וינרית, וגם שחצנית ומעוררת אנטגוניזם בסביבה החיצונית. האליפות הזאת נהנית מקסם מיוחד של אהבה ראשונה, אבל בל נשכח שהיא הושגה בשנה בה הענקיות מתל אביב וחיפה נרדמו להן. מצד אחד האליפות הראשונה היא תמיד הכי קשה, אבל מצד שני היא הושגה מול בני יהודה.

כמו לקודמותיה, גם לאליפות הזאת יש תקדימים היסטוריים: הוכח שבית"ר הסוררת יכולה להסתדר בלי כוחה המיתי של המשמעת הקשטנית (אלי כהן אימן באותה עונה), וחשוב מכך, לא רק שחקני בית היו אלה שאחזו בהגה. כנדרש מזוללת תארים בעידן המודרני, בית"ר החלה להתבסס הרבה יותר על שחקני רכש משובחים וזרים מבריקים, צעד משמעותי בהתבגרות. אלא שהסיפור המרכזי של האליפות הזאת היה דווקא הסטייל והארומה. אוחנה, זוהר, שאלוי ופישונט השאירו אחריהם שובל של מופעי כדורגל מרהיבים והטילו על הליגה מורא, שהספיק בעונה הבאה מכוח האינרציה לעוד תואר קצת צולע. נכון, היריבה המרכזית היתה הפועל פ"ת. נכון, זה קרה ממש על התפר בו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו עזבו את מכבי חיפה לאנחות, מכבי ת"א נכנסה לעידן גרנט השני והשחון והפועל ת"א רק השתחררה מכבלי ההסתדרות. אבל עדיין האליפות של 1997 השאירה טעם מתוק במיוחד, ולו רק בגלל הפאסון.

אליפות אפורה אך גם קשה, בתנאים כמעט בלתי אפשריים להצלחה. אחרי שנים בהן נדמה היה שבית"ר מאבדת את עצמה לדעת מרוב מאיר פניג'לים ועידן מליחים, ללא אדם אמיד שמוכן לממן אותה באופק, או אפילו סתם מתקן אימונים הולם לשנות האלפיים. אליפות שעלתה יותר מדי כסף ממה שהיא הייתה צריכה ולא נגזרה מתהליך ספורטיבי בריא ומקובל אלא משיגעון של טייקון מסתורי. אבל מי יזכור את הדברים האלה אם יתברר בתום העשור שבעונת 2006/7 בית"ר פתחה שושלת תארים נוספת וצמצמה את הפערים המקצועיים ממכבי חיפה. על פניו, זה נראה כמו האליפות המקרית של מכבי ת"א ב-2002/3, אליפות ללא המשך, אבל אם יתברר שאלו היו רק חבלי לידה למשהו גדול שבדרך, כל הכוכביות והסייגים לאליפות האחרונה ייעלמו כלא היו. אליפות ראשונה ללא כוחו המאגי של אלי אוחנה, שזה שווה ערך לגביע עולם ראשון של ארגנטינה בעידן פוסט מראדונה הטראומתי. על החתום: יוסי מזרחי, המאמן הראשון שזוכה באליפות עם קבוצה אליה הגיע באמצע העונה.

לצד כדורגל מרהיב ותואר שלישי באותו עשור, הניוון ושכרון הכוח החלו בעונה הזאת לתת את אותותיהם, בדרך לגלות בת 9 שנים. האליפות הושגה על אדי הדלק האחרונים של העונה הקודמת, ובסיומה חשפה הקבוצה שומני הצלחה הרסניים, שכמעט העניקו את התואר להפועל ת"א. את העונה הזאת אפשר לחלק לשניים. הראשון, בו השפעת הפציעה המוקדמת של אוחנה לא הפריעה לקבוצה. והשני, בו הקילר אינסטינקט של מספר 11 והוינריות שלו חסרו כדי לשמור מרחק סביר מהפועל ת"א ולא להגיע למצב שבו האלופה הגאה צריכה טובות מהפועל בית שאן ואיתן טייב. את העונש שהגיע בסיומה של אותה אליפות, בית"ר גמרה לשלם רק העונה.