קפטן, רק בלי הסרט

בסכנין כבר הזמינו אוטובוסים לחצי גמר גביע המדינה לפני שעלו על הדשא בבלומפילד לרבע. חיים רביבו וג'קי בן זקן כבר רקמו תוכניות בחמ"ל שלהם בז'בוטינסקי 40 באשדוד, כיצד הם יעברו בבתי ספר בעיר, יחלקו ברוגוזין כרטיסים חינם ויסדו מוניות ספיישל על חשבון הבית לגמר הגביע - רק שיגיעו יותר מ-5,000 אוהדים. את שתי הקבוצות האלו התקשורת הכתירה לפייבוריטיות מול הפועל תל אביב. לנו זה התאים. שתיהן חשבו והאמינו שהן יעברו אותנו, אנחנו ידענו שאנחנו הפועל תל אביב ואנחנו לא נמות.

הפועל תל אביב בלי דרור קשטן היא קבוצה בלי בעל בית. השחקנים פחות מחויבים, הקבוצה לא מחברת יותר מארבעה פסים רצופים והפאניקה, אוי הפאניקה. כשסלים טועמה כל הזמן מתווכח עם השופטים וצועק בלי סוף על חבריו לקבוצה, כשגילי ורמוט עוד פעם לא נלחם על כדורים, כשוואליד באדיר מאוד רוצה, אבל שוב לא מדייק בפס על חמישה מטרים, כששביט עומד על הקו בפנדל של עומר בוקסנבוים ואפילו לא מנסה להגיע אליו, התקומה יכולה להגיע רק משחקן אחד בהפועל תל אביב של היום. טל חן.

השחקן שלפני שנתיים שיחק עם ברך אחת ואחת נוספת שפוברקה בכל משחק מחדש רק כדי להשאיר בליגה קבוצה בה הוא לא גדל. הוא לקח את האחריות כשכל המערכות קרסו, הוא שיחק עם תחבושות על הראש, על הרגל, בכל מקום בגוף, כשיוסי אבוקסיס עבר לאשדוד וכששמעון גרשון ושביט אלימלך נעלמו. לא היה ראש מתאים יותר מזה של מספר 3 כדי לנגוח את השער ולהשכיח ולו לכמה ימים את המועקה שכל אוהד הפועל מסתובב איתה כבר חודשיים. טל חן, שמהיום בו דרך על הדשא בוולפסון הבין כבדרך פלא את משמעות הסמל. שכמו תלמיד מחונן שעשה בגרות במתמטיקה בכיתה ח', לבש את האדום ומיד יצא למלחמה. הוא לא הכי כשרוני, מהיר או מבריק, הוא לא גומר 90 דקות בגלל שתמיד הוא נפצע, אבל מחיאות הכפיים שטל חן קיבל משער 5 אחרי הכרטיס האדום שהוא ספג במשחק הראשון של העונה נגד בני יהודה, הן זכות ששמורה למעטים. קפטן, פשוט בלי סרט על היד.

שאר השחקנים יכולים להגיד שהם מתאמצים, אבל זה לא נראה ככה. ההנהלה יכולה להפיל את האשמה על כל העולם, לקנוס את השחקנים בפראות וללא מחשבה תחילה, להדליף חוזים לעיתונות בצורה שיטתית ולהילחם בצורה מכוערת בשביט אלימלך. שביט יכול להחזיר להם במלחמה מכוערת משלו, לנצל את האהבה של התקשורת אליו ולהסיט אותה לטובתו, למרות שיש לו צד מכובד ודי מסריח בסוגיה. המאמן יכול סוף סוף להדריך את הקבוצה למשחק הכי טוב שלה העונה ובמו ידיו הרועדות תחת הנטל של הדרכת קבוצה גדולה, להרוס הכל. לשחק עם שני חלוצים כמו קשטן ולהוביל 1:2 על מכבי פתח תקוה במשחק מבריק. אבל אז לרדת אחורה ברבע השעה האחרונה, לעשות חילופים מצ'וקמקים ולקבל שער שוויון 4 דקות לסיום. הכל חרא ואין כאן חפים מפשע. המאמן לא טוב, השחקנים לא פוגעים, שביט וההנהלה מלוכלכים בצורה שווה.

הקהל הוא מה שנשאר מהפועל תל אביב העונה. על הגב שלנו כולם מריצים ספינים, אבל אתמול הראנו שאנחנו הפועל תל אביב, שיש לנו אלפים שבזמן האמת שמים הכל בצד ולא מפסיקים לעודד גם בשממה של אצטדיון רמת גן. ערב חצאי הגמר הוכיח שני דברים. הראשון – כמה טוב שיש לנו את טל חן בעיתות מצוקה. והשני- אנחנו הפועל תל אביב ואנחנו לא נמות.