למה לא מפרגנים לבית"ר?

היא מובילה את הליגה ברציפות מהמחזור השלישי, רחוקה שמונה נקודות מהמקום השני, כבשה הכי הרבה שערים וספגה הכי מעט. היא דומיננטית ופייבוריטית מהרגע שהליגה נפתחה, השיגה הכי הרבה ניצחונות, רשמה הכי מעט הפסדים, לא נוצחה על ידי יריבותיה לצמרת, הביסה פעמיים את האלופה היוצאת, ובשבת היא עומדת להבטיח את תואר האליפות שלושה משחקים לפני סיום הליגה. על פניו, קשה להסביר למה בית"ר ירושלים היא הקבוצה הכי מושמצת בליגה.

בדיקת עשר האליפויות הקודמות בישראל מגלה שמדובר בתופעה. שלוש האליפויות של חיפה עם רוני לוי נקטלו על ידי התקשורת וכונו "אליפות בלי מאמן" או לחילופין "אליפות ללא מתחרות"; על התואר של מכבי ת"א וקלינגר נטען כי הוא נגנב שלא בצדק; צמד האליפויות של גרנט בחיפה הוגדרו כמשעממות וכנטולות כריזמה; הדאבל של הפועל ת"א עם קשטן נחשב כניצחון של השיממון הטקטי; הפועל חיפה של גוטמן תיזכר לנצח ביעילותה הגרמנית; בית"ר ירושלים של 97/8 היא "אלופת השרוכים" ותו לא. נדמה שרק בישראל אליפות הפכה שם נרדף לכישלון.

גם השנה הפרשנים מסבירים לנו שמדובר באליפות מביכה, ואת הנימוקים שולף שלמה כל שבת. היריבות חלשות, הליגה גרועה, ועם התקציב הזה הוא היה לוקח אליפות בטלפון, עם 20 נקודות פור. זה כבר הפך לקונצנזוס, בית"ר לא ראויה לתואר. האם היא באמת כל כך גרועה, או שבאופן כללי קשה לנו לתת מילה טובה (ועוד לקבוצה של גאידמק ואולמרט)?

עוז אלמוג, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה, סבור שמדובר בתופעה מקומית ידועה. "הקושי לפרגן הוא תכונה ישראלית מוכרת", טוען הפרופסור, אוהד כדורגל ותיק, "אצלנו גם כשנותנים מחמאה, נוהגים לחספס אותה. באופן מסורתי בישראל לא שמחים בהצלחתו של הזולת, וזה לא רק בכדורגל, זה בכל התחומים".

אלי אוחנה, לעומת זאת, בוחן את הדברים מהזווית הספורטיבית. "רוב האלופות בעולם לא יכולות להציג כדורגל מבריק לכל אורך העונה", אומר מאמן הפועל כפר סבא, "אבל רק אצלנו שוחטים אותן. לא כל משחק אפשר לתת הצגה. גם ברצלונה, אלופת אירופה הגדולה, מפסידה פעם בשלושה-ארבעה שבועות".

"אין ספק שכחובב ספורט גם אני הייתי רוצה לראות מבית"ר כדורגל יותר אטרקטיבי", טוען אוחנה, "אבל לא יכול להיות שהכל רע בקבוצה שמובילה את הליגה. בשורה התחתונה, מי שמשיגה הכי הרבה נקודות בתום העונה היא הקבוצה הכי טובה בארץ, וזהו. אין מה להתווכח על זה".

אומרים שהכי קל זה להאשים את התקשורת, אבל הפעם נראה שיש בזה מן האמת. "העיתונות בישראל נהנית לחפש את השלילי", ממשיך אוחנה, "לא פעם כלי תקשורת מכובדים נוהגים כמו צהובונים, ורק מחפשים את הלכלוך וההשמצות. עיתונאים מתחרים ביניהם מי הכי ביקורתי, וחושבים משום מה שהתפקיד שלהם הוא להיות ציניים וארסיים. יש חוסר איזון מוחלט בין ביקורת לפירגון, וזו כבר לא סתם אופנה - זה קיבעון מחשבתי. יש דור חדש של אנשי תקשורת שכותבים כמו אוהדים, בחוסר מקצועיות. אני מצפה מעיתונאים להיות שקולים יותר וריאליים יותר מאשר האוהדים ביציע".

אלמוג מוסיף וטוען כי בית"ר היא עוד קורבן של תרבות הרייטינג. "בתקשורת העולמית, ובייחוד בישראלית, השתרש דפוס לפיו הקטילה והשליליות עוזרות למכירות", אומר אלמוג, "יש ביקוש לדעות פרובוקטיביות, ובדרך כלל הקורא יותר נהנה לקרוא קטילות מאשר מחמאות. לפעמים לשבח ולהלל נתפש כמשעמם, בעוד שאמירות ארסיות נחשבות לסקסיות ומעניינות".

בסופו של דבר, עד כמה שיוסי מזרחי היה רוצה להאשים את קשריו הרעועים עם ברנז'ת בתי הקפה התל-אביביים, הביקורת על הקבוצה שלו נבחנת על הדשא. מלבד שלושה או ארבעה משחקים טובים, סוללת הכוכבים של בית"ר לא הצליחה להרשים העונה. "כאוהדי כדורגל, היינו רוצים להתפעל מהאלופה", מסביר אוחנה, "מהקבוצה הטובה בישראל הציפייה היא ליכולת מלהיבה, ובית"ר לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים מקבוצה אלופה".

אלמוג טוען כי הביקורת על בית"ר מייצגת את הסיאוב מהכדורגל הישראלי באופן כללי. "העונה קיים תסכול כללי של אוהדי הכדורגל, שסבלו משנה רעה, עם מאמנים מדכאים וסגנון מעייף", טוען אלמוג. "הקבוצות לא הרשימו, הצעירים לא פרצו, הכישרונות לא התגלו, כך שבאופן כללי הליגה הישראלית לא זוכה לפרגון. בית"ר, כאלופה, היא הסמל של הליגה כולה, כך שאין פלא שהיא לא מקבלת שבחים".

אין ספק שהגורם המרכזי לביקורת הוא גודל התקציב של בית"ר. במועדון הושקעו סכומי כסף חסרי פרופורציות במונחים מקומיים, ובשביל לסחוט תיקו 1:1 מהכח ר"ג אין צורך ב-150 מיליון שקל. ובכל זאת, אלמוג סבור כי קיים גורם נוסף שיוצר מירמור בקרב אוהדי בית"ר.

"לקבוצות שונות יש אופי שונה", מסביר אלמוג, "אוהדי הפועל ת"א, לדוגמה, מצפים לניצחונות לא מלהיבים, ועבורם הדרך לא חשובה. אוהדי בית"ר, לעומת זאת, באופן מסורתי מצפים לכדורגל אמוציונלי וספקטקולרי. כשהאוהדים צופים בסגנון המשחק המשעמם של מזרחי, זה שובר אותם". ואם האוהדים עצמם לא מעריכים את הקבוצה שלהם - איך שאר הציבור יכול לחבב אותה?

מה שבטוח, בבית"ר לוקחים ללב את חוסר הפרגון בציבור. למרות התואר ההיסטורי, העליהום על מזרחי פוגם בשמחה הבית"רית, ואוהדים רבים כבר דיברו על חגיגות אליפות מאופקות במיוחד. אבל למה אכפת להם בכלל אם מפרגנים להם או לא? "לבית"ר ירושלים יש רגש נחיתות מובנה, כחלק מהמסורת של המועדון", מסביר אלמוג, "וזה מתבטא בתחושות הקיפוח של האוהדים, בתלונות של השחקנים ובהתבכיינות הבלתי פוסקת של המאמן".

"התלונות שלהם נשמעות כמו יללות של אדם חלש וחסר הביטחון", אומר אלמוג, "לו מדובר היה במועדון גאה כמו מכבי ת"א, הם היו מצפצפים על מה שחושבים עליהם. לצערם, ישנו כלל חברתי ידוע: מי שמבקש כבוד ומתחנן אליו – לעולם לא יזכה בו". לתשומת לבך ארקדי.