ליגת האומללות

ב-1995 זכתה נאנט באליפות צרפת. חלפה לה שנה והקבוצה טיפסה עד שלב חצי גמר ליגת האלופות, שם הקשתה על יובנטוס, אבל לבסוף הפסידה. עוד עונה עברה ובזו של 1996/7 הגיעה נאנט למקום השלישי בליגה. דורטמונד עשתה דבר דומה בגרמניה והניפה את גביע ליגת האלופות ואילו פארמה האיטלקית סיימה כסגנית האלופה. את העונה הבאה סיימה אתלטיק בילבאו במקום השני בספרד והעפילה לליגת האלופות וב-98/9 פארמה הניפה את גביע אופ"א ואת הגביע האיטלקי. ב-2001 חזרה נאנט חזק לעניינים והייתה לקבוצה האחרונה שזוכה באליפות צרפת לפני פתיחת השושלת המפוארת של ליון.

ארבע הקבוצות הללו נהנו מעשור פורה בשנות ה-90. שלוש מהן, אם להוציא את פארמה, מתהדרות בהיסטוריה ארוכה ומפוארת והאיטלקים עמדו להתחיל כזו ב-1990. כל המוזכרות היו שגורות בפי כל חובב כדורגל אירופאי: הן זכו בתארים, איימו על הצמרת, אבל כעת כל חלומותיהן ורצונותיהן מתנקזות לתפילה אחת: הישארות בליגה.

חוסר יכולת הסתגלות לחוקי התחרות החדשים שהוצבו בהתאם לכדורגל של שנות ה-2000, ניהול מקצועי כושל, העדר עמוד שדרה והטווית דרך, צרות כספיות וחובות של מאות מיליונים, – כל אלה פירקו העונה את ארבע הקבוצות הללו. לכל אחת סיפור משלה, אבל לארבעת הסיפורים קווי דמיון בולטים. דבר אחד אפשר להגיד מארצנו הקטנטונת. הפועל פתח תקווה, את לא לבד.

בתחילת המילניום החדש החליטה הנהלת בורוסיה דורטמונד להנפיק את המועדון בבורסה. הקבוצה הייתה מאריות הכדורגל הגרמני, העתיד נראה בהיר והרעב היה גדול. עונת 2002 הייתה יוצאת מן הכלל. דורטמונד זכתה באליפות והגיעה לגמר גביע אופ"א, אבל במקביל החלה הנהלת המועדון לדווח על הפסדים כספיים. דורטמונד רצתה לאיים על ההגמוניה של באיירן מינכן ובשנים 2001 ו-2002 שפכה עשרות מיליוני יורו על רכישתם של אברטון, תומאס רוזיצקי, יאן קולר וטורסטן פרינגס. במקביל להצלחות הספורטיביות בעונת 2002, הבעיות הכלכליות החלו להעיק.

למרות הניהול הפיננסי הכושל, הקבוצה של מתיאס זאמר הצליחה להתברג בצמרת גם בעונת הפוסט אליפות ולהעפיל למוקדמות ליגת האלופות. אלא ששם חיכתה לה קלאב ברוז' הבלגית, שניצחה בפנדלים וגזברי המועדון סבלו מכאב ראש נוסף בעקבות אובדן ההכנסה הצפויה מעלייה למפעל היוקרתי.

כאן החלה ההדרדרות לתפוס מימדי ענק. באמצע עונת 2003/4 כבר הודיעה הנהלת המועדון כי הצפי לסיום השנה הפיננסית עומד על הפסדים של קרוב ל-118 מיליון יורו. ערך המניה, שבשעת השקתה עמד על 11 יורו, צנח לשני יורו בלבד ולמרות שהקבוצה נותרה מושכת הקהל הגדולה באירופה, עם ממוצע של כ-75 אלף צופים למשחק, המצב הכלכלי הדרדר עד כדי סכנת של פשיטת רגל.

מחוסר ברירה הקבוצה נאלצה להתחיל לשחרר שחקנים יקרים ולקוות להרוויח ממכירתם, גם עם מדובר בהחלשות מקצועית. אברטון ורוזיצקי נמכרו בסכומים קטנים בהרבה מאלו בהם נקנו, קולר סיים את חוזהו ונדד בהעברה חופשית למונאקו ורק פרינגס נקנה על ידי באיירן מינכן בסכום דומה לזה ששולם עליו.

ברט ואן מארוויק ההולנדי נאלץ להסתדר עם סגל פחות איכותי מזה שאליו היו רגילים לראות בקבוצה מווסטפאליה, לא הצליח להחזיר את הקבוצה לצמרת ועזב בדצמבר אחרי שנתיים וחצי בתפקיד. במקומו מונה יורגן רובר, שהוליך את הקבוצה לניצחון יוקרתי במשחקו הראשון, 2:3 על באיירן מינכן, אבל המניה התחלפה בדיפרסיה כשהקבוצה הפסידה בשישה מתוך שבעה משחקיה הבאים.

אם לא די בכך, שני הגרמנים הבולטים של הקבוצה, סבסטיאן קהל וכריסטוף מצלדר, סבלו מפציעה ארוכות. רובר התפטר אחרי שמונה מחזורים בלבד ותומאס דול ירש את התפקיד ובשבועות האחרונים הצליח לייצב מעט את הקבוצה ולהבריח אותה מהקו האדום, תחתיו שהתה פעמיים העונה.

הבעיות הכלכליות שמוטטו את דורטמונד וכמעט הביאו לפשיטת רגל שלה עדיין מרחפות מעל המועדון, כריסטוף מצלדר יעזוב בקיץ, כנראה לריאל מדריד. דורטמונד היא מועדון גדול, אבל כבר לא קבוצה גדולה ועד שהמצב יתבהר, האוהדים הנהדרים ייאלצו להסתפק בבינוניות ואולי בעוד מאבקי הישרדות.

3 קבוצות מעולם לא ירדו מהליגה הספרדית הבכירה. את זהותן של שתיים מהן לא קשה לנחש; ריאל מדריד וברצלונה, אבל מעטים יודעים שאתלטיק בילבאו היא השלישית. היסטוריה ארוכה יש לקבוצה הבאסקית. היא מדורגת רביעית בטבלת הזכיות באליפות אחרי ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו מדריד, עם 8 תארים כאלו וגם הניפה 23 גביעים. 108 שנים של קרבות בליגה הראשונה חוותה האימפריה הבאסקית, אך בשנתיים האחרונות נדמה שהפרק הזה עומד בפני סיום.

אתלטיק כבשה העונה 36 שערים. אם היא הייתה ממוקמת לפי כמות ההבקעות שלה, היא הייתה היום במקום התשיעי בליגה הספרדית. מצד שני ישנו החלק האחורי. זה שספג חמישייה מראסינג סנטאנדר, זה שספג שתי רביעיות בשני משחקיה האחרונים של הקבוצה, מול סביליה וריאל מדריד. 54 כדורים מצאו את הרשת של הרוחיבלאנקוס העונה, וזה למי שתהה, שווה מקום אחד לפני האחרון בליגה.

אחד מהמינוסים המקצועיים של הקבוצה נובעים מחוק בוסמן ולמעשה פריצת הגבולות בין מדינות בכל הנוגע לכדורגל. באתלטיק משחקים מזה שנים רק שחקנים באסקים, ללא זרים ובטח ללא ספרדים. בזמן שבשנות ה-90 ברצלונה התחזקה ברומאריו, חריסטו סטוצ'קוב ורונאלד קומאן, כשריאל מדריד אספה תארים עם איבן זאמורנו, זינאדין זידאן, פרננדו רדונדו וקלוד מקאללה, אתלטיק נשארה עם מחלקת הנוער ועם סקאוטינג אחר שחקנים באסקים אצל אוסאסונה, אלבס וריאל סוסיאדד השכנות.

אתלטיק ידועה עד היום בקאנטרה שלה. מעיין השחקנים שלה בגילאים הצעירים, ממנו היא שאבה במשך השנים שחקנים גדולים כמו חולן גררו ורפאל אלקורטה ואנדוני זוביזארטה, שהגיע בצעירותו מאלאבס. גם רפאל מורנו ארנזאדי, פיצ'יצ'י המפורסם, שעל שמו קרוי תואר מלך השערים בספרד, נולד בבילבאו ושיחק באתלטיק עד שחלה בטיפוס ומת בגיל 29.

חבל הבאסקים המשיך לייצר כהרגלו דור גדול של שחקנים, אבל קשה להאמין שאלו יגיעו לבילבאו כל עוד הקריירה שלהם בשיאה. צ'אבי אלונסו, מיקל ארטטה ואסייר דל הורנו הם שמות בולטים, אבל לא ישובו לחבל לפני שיגשימו את חלומותיהם וידאגו לעתידם הכספי של ילדיהם.

ירידת ליגה של אתלטיק בילבאו תהווה סופו של עידן בכדורגל הספרדי וזו לא קלישאה. רוב אוהדי הקבוצה השיבו למעלה מפעם אחת במשאלים שהם יעדיפו לראות את הקבוצה נושרת ליגה מאשר לראות בה שחקנים זרים. הרומנטיות הזו לא תחזיר את הקבוצה להתמודדות בצמרת כמו ב-80 השנים הראשונות שלה, אולי לעונה פה-עונה שם, אבל אסור לוותר עליה. בכדורגל של היום אתלטיק בילבאו היא שמורת טבע מוגנת. נקווה שהיא לא תרד ליגה.

ב-1961 הקים קליסטו טאנצי בן ה-22 מפעל פיסטור קטן בקולצ'יו, עיירה סמוך לפארמה. 29 שנים לאחר מכן עלתה קבוצת הכדורגל של פארמה לראשונה בתולדותיה לליגה האיטלקית הבכירה. המפעל הקטן הפך עם השנים לקונצרן ענק ששמו פארמלט ועד מהרה ביקש בעליו להשקיע בקבוצת הכדורגל ורכש 45 אחוזים מהשליטה במועדון. בעזרת הגב הכלכלי של אחת מחברות המזון הגדולות בעולם, פארמה זכתה בשני גביעי אופ"א, שני גביעים איטלקים ובסופר קאפ אירופאי אחד.

שחקנים כפאביו קנבארו, הרנן קרספו, ג'יאנפרנקו זולה, ליליאן תוראם ותומאס ברולין פיארו את הרכב הקבוצה וזו הפכה לצלע בצמרת האיטלקית הגבוהה. לקראת סוף שנת 2003 הכל התנפץ. קליסטו טאנצי עמד במרכזה של פרשת הונאה והעלמת מס מהגדולות בהיסטוריה של איטליה. חקירה מסועפת גילתה עבירות פיננסיות של החברה שנפרשו על פני טווח שנים של יותר מעשור. ערכו הכללי של הסקנדל הוערך בכ-8 מיליארד יורו וטאנצי הואשם בעבירות מרמה והלבנת כספים ונשלח לכלא. החברה פשטה את הרגל ופארמה איבדה את גבה הכלכלי.

את אותה עונה הצליחה הקבוצה לסיים במקום החמישי, אבל בתומה כבר נאלצה לומר שלום לשחקנים בולטים כמו אדריאנו, הידטושי נקאטה וסימונה בארונה. הנפילה הייתה תהומית ופארמה בקושי גררה את עצמה למאבק פלייאוף נגד הירידה מול בולוניה, ממנו יצאה מנצחת. בקיץ שוב מכרה הקבוצה את שחקניה הבולטים כשהפעם תורם של סבסטיאן פריי ואלברטו ג'ילארדינו להגיד שלום. עוד שנה עברה והריטואל נמשך כשמרקו מרקיוני, פאביו סימפליסיו ודניאלה בונרה עזבו. פארמה, שעד לא מזמן שהתה בצמרת, הפכה לקבוצה שמלטשת שחקנים ומוכרת אותם כדי לשרוד כלכלית.

עם סגל דל פתחה פארמה את העונה הנוכחית בצורה נוראית, אבל מהלך אחד בחלון ההעברות של ינואר עשוי להתברר כגלגל ההצלה שלה. הקבוצה שאלה ממנצ'סטר יונייטד את ג'וזפה רוסי הצעיר וזה החזיר עם 9 שערים ב-15 משחקים.

בפברואר הגיע קלאודיו רניירי במקומו של סטפנו פיולי שפוטר ולאחרונה החלה הפריצה. בניצוחו של רוסי ועם רניירי על הקווים, ניצחו הג'יאלובלו בחמישה מתוך שבעה משחקיהם האחרונים ואחרי שבועות ארוכים נחלצו מהמקום ממנו יורדים.

חדשה טובה נוספת הגיעה כבר בינואר. בצעד יוצא דופן הוצאה הקבוצה למכירה פומבית. הזוכה המאשר היה תומאסו ג'ירארדי, איש עסקים בן 31, שטען שהגיע בהמלצתו של מאמן פיורנטינה, צ'זארה פראנדלי. ג'ירארדי רשם צ'ק של כ-21 מיליון יורו וקיבל בתמורה קבוצת סריה A יד שנייה. עכשיו מקווים בטארדיני למעט יציבות ושנים שקטות ללא מאבקי תחתית.

"הכדורגל השתנה בגלל כל הכסף, אבל עדיין נעשו טעויות. מועדון כדורגל הוא לא כמו חברה רגילה. אתה צריך אנשים שיידעו מה הם עושים". כך אמר לא מזמן מקסים בוסיס והגדיר היטב את מצבה של הקבוצה בה שיחק בעברו, נאנט. מבין ארבע הקבוצות האמורות, מצבה של הקבוצה ממערב צרפת הוא הגרוע ביותר וקשה יהיה לכתוב תסריט שיציל אותה מירידת ליגה.

עם כל הכבוד לליון, הקבוצה הגדולה של הכדורגל הצרפתי כיום, נאנט לא נופלת ממנה מבחינה היסטורית. סט. אטיין היא הקבוצה עם מספר האליפויות הרב ביותר בצרפת - 10. אחריה מגיעות מארסיי ונאנט עם 8. לליון רק 6. בנוסף, נאנט מחזיקה בשיא השנים הרצופות בליגה הבכירה והעונה תסגור בה 44 שנים. רק חבל מבחינתה שהשנה ה-45 כנראה לא תגיע.

הקבוצה עלתה לליגה הראשונה ב-1963 והודרכה על ידי ז'וזה אריבס עד 1976. המאמן הצרפתי הקנה לקבוצה סגנון כדורגל שנודע ברחבי צרפת כ"אה לה נאנטס" ומחלקת הנוער של המועדון נחשבה לאחת מהטובות בצרפת וייצאה שחקנים כדידייה דשאן, מרסל דסאי, ניקולה אודק ופטריס לוקו, כשהקבוצה גם ידעה לשים את ידיה על כשרונות צעירים בגילאי העשרה, כמו כריסטיאן קראמבו וקלוד מקאללה.

שינויים בחלונות הגבוהים, שהגיעו ב-2004, ניפצו את המסורת . סרז' דאסו, פוליטיקאי ובעל חברת תעופה שב-2006 דורג על ידי המגזין פורבס במקום ה-56 בין עשירי העולם, רכש את הקבוצה וזו החלה לצנוח. מאז ההשתלטות של הבעלים החדש, התחושה מסביב למועדון היא שהמועדון איבד את הזהות והעתיד.

"אין שום פרויקט במועדון היום", שטח שחקן הקבוצה לשעבר, פטריס ריו, בפני פטריק ויגנאל, מסוכנות הידיעות רויטרס, "לבעלים דאסו אין מושג בכדורגל ואף פעם לא הייתה לו מדיניות מסודרת עבור המועדון". וריו לא לבד כפי שמעידה העובדה שנכון לכתיבת שורות אלו, עדיין אפשר למצוא בערך הויקפדי של האדם בן ה-82 את המשפט "מר דאסו הוא חתיכת חרא שדפק את נאנט".

עובדה נוספת שמבטאת את איבוד העשתונות במועדון היא שבין השנים 1960 ו-2002 אימנו את הקבוצה שישה מאמנים בלבד, כשאף אחד מהם לא רושם תקופה של פחות מחמש עונות בקבוצה. מאז פיטוריו של ריינאלד דנואה ב-2002, עונה לאחר שהביא לנאנט את האליפות האחרונה שלה, עברו על הקווים של הקנריות חמישה מאמנים.

רק העונה הדריכו את הקבוצה שלושה, אם להחשיב את מישל דר זקריאן ויאפת נ'דוראם שמאמנים ביחד, כמאמן אחד. האבסורד, כפי שהסביר ויגנאל בכתבתו, הוא בכך שנ'דוראם, שירש עם דר זקריאן את משרת האימן מז'ורז' או, היה האחראי על הרכש הכושל בקיץ האחרון בעת ששימש כמנהל הספורטיבי של המועדון.

ז'ק ד'האס, אוהד של הקבוצה במשך יותר מ-30 שנה וראש אחד מארגוני האוהדים, סיכם בעצב את מצבה העגום של נאנט: "בעבר היינו משפחה עם אנשים שידענו שיהיו חלק ממנה לעד. עכשיו אנחנו עסק עם אנשים מעונבים שיושבים על כסאות מפלט".

אפשר לשנוא קבוצות ענקיות (כמו לידס), קבוצות גדולות (כמו נוטינגהאם פורסט ושפילד וונסדיי), או בינוניות (כמו סאות'האמפטון וסנדרלנד). אבל כמה שנים אחרי שאתה חוגג את הירידה שלהן, אתה מתחיל להתגעגע. לקבוצות הללו היה חלק חשוב בעיצוב האהבה של לא מעט אנשים לכדורגל.

תקצירי הליגה הצרפתית לעולם לא יהיו דומים ללא עמיחי שפיגלר המבשר ש"אנחנו עוברים ללה-בוז'ואר של נאנט". הצבע של הליגה הספרדית ידהה ללא אתלטיק בילבאו. סיפורי הגבורה של מכבי חיפה והפועל ת"א מגביע אופ"א יהיו אבק וחול אם פארמה שוב תהפוך פיצפונת, וצמרת הכדורגל העולמי ללא הקהל הענק של דורטמונד שווה הרבה פחות.

מצד שני אנחנו חיים בעולם כדורגל בו שולטת ליגת האלופות והסכמי השידורים הנלווים אליה, בו שחקנים מקבלים משכורות שבועיות בנות שש ספרות בליש"ט, בו הקרב על מכירת חולצות בטוקיו ובסינגפור שווה ערך לקרב על הכדור במגרש. בעולם כזה אלו הסובלים מנחיתות פיננסית, אלו הדבקים בעקרונות ישנים ובאידיאולוגיה של שיתוף שחקנים מקומיים, מוצאים את עצמם מהר מאוד הרחק מאחור.