עוברים את החצי

הפסקנו מהמקום התשיעי ואנחנו ממשיכים מכאן. החלק הראשון: 10-12:

יוסטון: אלן בראנץ', הבחירה המשערת של וואלה! פוטבול, התדרדר מאזור העשירייה הראשונה עד לסיבוב השני, עקב מיתוסים מוזרים על מצבו הבריאותי (אז כיצד הוא הצליח במהלך הקריירה לא להפסיד אף לא אימון אחד, שלא לדבר על משחק?). הטקסנס עדיין הלכו על תאקל הגנתי, כשבחרו באמובי אוקויה.

ברור שבראנץ' היה עדיף מבחינתם בהתמודדות עם משחק הריצה, אך לעומת זאת לאוקויה יש יתרון גדול על בראנץ' במצבי מסירה, עקב היותו מסוגל לשחק בעמדה שנקראת "3-technique DT" (ע"ע וורן סאפ). תאקל כזה ניצב מול הרווח שבין OT לבין OG, ומשתדל לחדור דרכו בזכות כוחו, זריזות רגליו, וה-"מנוע" הבלתי עציר. עכשיו תוסיפו ליד אוקויה את מריו וויליאמס, ותבינו את גודל הבעיות, איתן יצטרכו להתמודד קווי ההתקפה של היריבות (זוכרים את הצמד וורן סאפ-סימאון רייס?).

הבעיה במקרה של אמובי הינה גילו הצעיר (בן 19 בלבד). נכון שזה משאיר מרווח עצום ללמידה, אך הטקסנס חייבים לזכור כי הנ"ל יגיע לשיאו הפיזי רק בעוד כ-5 שנים, לקראת סיומו המשוער של חוזהו, מה שיאפשר לקבוצתו ליהנות ממיצוי המלא של הפוטנציאל שלו במשך שנה-שנתיים בלבד. לכן תצפו למשא ומתן קשה במיוחד בין הצדדים לקראת חתימה על החוזה.


הניינרס: הפאס-ראש הקלוקל של הניינרס בעונה שעברה הביא אותנו לחשוב, כי הם יבחרו בג'מאל אנדרסון. במציאות הדבר היה קצת קשה לביצוע עקב העובדה כי הנ"ל כבר נבחר לפניהם. גם אם הוא היה עדיין אפשרי לבחירה, לא היו הניינרס בוחרים בו, עקב נוכחותו של פטריק וויליס, אשר על פי חישובנו המוקדם אמור היה להיעלם כבר מזמן מהלוח. אתה לא מפספס שחקן שעשוי להיות מנהיג ההגנה שלך לאורך כמה וכמה שנים (ראו את הדו"ח על וויליס במוק-דראפט). נכון, הוא לא זה שישפר את יכולת הפאס-ראש של הקבוצה, אבל ניתן בהחלט להבטיח שאף שחקן התקפה לא יעבור בשטח שהוא מופקד עליו, וזהו שטח גדול מאוד (מי שראה את הווידיאו המצורף למוק – יודע על מה מדובר).

הבעיה היא שהניינרס כל כך התלהבו מעצמם בעקבות הבחירה של וויליס, שמייד עשו את הפדיחה שלהם: הטרייד-אפ שהיה כרוך בוויתור על הבחירה בסיבוב הראשון של הדראפט הבא כדי לקחת את התאקל השמאלי ג'ו סטיילי. נתחיל בזה שסטיילי, כפי שהציג אותו המדור, איננו מתאים לשיטת החסימות האישית של קו ההתקפה של הניינרס. הוא מאוד אתלטי ונייד (TE לשעבר), אך לא מספיק פיזי בכדי לנטרל שחקני הגנה באחד-על-אחד, מה שיתבקש ממנו בסן-פרנסיסקו. החיסרון המדובר בא לידי ביטוי במשחק הסניור-בול, במהלכו אפשר שני סאקס מהצד שלו. אם היו הניינרס בוחרים בסטיילי בסיבוב השני, עוד אפשר היה להבין את המהלך. אבל הם הוסיפו "חטא על פשע", בכך וויתרו בתמורתו על בחירת סיבוב ראשון, מה שנראה כרגע כחסר משמעות לחלוטין.


בפאלו: נו, תודה רבה, לפחות מישהו שמקשיב לנו! אכן, מרשואן לינץ', בדיוק מה שאמרנו. השאלה היא האם למאמני ההתקפה של הבילס יש נכונות לפתח עבורו תרגילי מסירה מורכבים, היות שהנ"ל הוא הרסיבר הטוב בדראפט מבין הרצים (נא לראות את הניתוח במוק). אם יידעו לעשות זאת – יהפוך לינץ' למיס-מאץ' מתמיד עבור ההגנות, בדומה לבראין ווסטברוק.

לבפאלו הייתה הברקה נוספת בדראפט, וזוהי בחירתו של פול פוסלוז'ני בסיבוב השני. הקבוצה נפרדה בתקופת ההעברות מטאקיו ספייקס (OLB) ומלונדון פלצ'ר (MLB), מה שפתח חורים גדולים בקו ההגנה השני. הבילס יעשו טעות אם יציבו את פוסלוז'ני בעמדתו המקורית – "ליינבקר בצד החלש" (WLB), היות שהנ"ל איננו פלימיקר ברמה שה-WLB צריך להיות - 9 סאקס ו-3 חטיפות בלבד לאורך הקריירה. פול הולך לפרוח ב-NFL במרכז ההגנה, כיוון שיש לו את כל הנתונים לכך: אינסטינקטים מצוינים, יכולת תיקול גבוהה ומהירות שמאפשרת לו לכסות שטח רחב. לכן חכם יעשו הבילס אם יוסיפו לו קצת קילוגרמים (או פאונדים, יותר נכון) בחדר כושר וימקמו אותו בעמדת ה-MLB.

סט. לואיס ראמס: דראפט מפוזר מאוד וחסר עקביות. הראמס ידעו היטב כי יש להם שני צרכים בולטים במיוחד: קיצוני הגנתי וליינבקר אמצעי, בזמן שהייתה להם אפשרות למלא את שניהם דרך הדראפט. אם היו הראמס בוחרים MLB בדראפט הנוכחי, הם היו הורגים שתי ציפורים במכה: גם מקבלים ליינבקר פנימי, וגם מחזירים את וויל ווית'רספון לעמדתו הטבעית בצד החלש, בה יוכל למקסם את הפוטנציאל שלו. לא לחינם המליץ להם המדור וואלה! פוטבול (נו, עוד פראיירים שלא הקשיבו) לעשות טרייד-אפ ולקחת את פטריק וויליס – עד שחשבו בסט לואיס להזיז את עצמם, וויליס כבר נעלם כלא היה.

אז, כביכול, הלכו הראמס על מה שנותר, ולקחו את אדם קאריקר, ה-DE הטוב על הלוח באותו שלב. הבעיה היא שהם לא חשבו על ההמשך, בדומה לשחקן סנוקר שמכניס כדור אחד מבלי לחשוב על הכדור הבא. הרבה יותר קשה למצוא MLB טוב מאשר DE טוב. כלומר, הם היו חייבים לבצע אחד משני המהלכים הבאים: אחד - לעשות טרייד-דאון, לבחור בג'ון ביסון או פוסלוז'ני ואז ב-DE כמו לה-מר וודלי או טים קראודר. שתיים - כן לקחת את קאריקר, אבל אז לעשות טרייד-אפ בסיבוב השני בכדי לאסוף את דייויד האריס או ג'אסטין דוראנט. היות שהראמס לא עשו אף אחד מהשניים, כל הליינבקרים המפורטים לעיל נעלמו להם מתחת לאף, וכך נשארו הראמס עם ה... ועדיף שלא נסיים את המשפט, תפעילו את הדמיון.


ניו יורק ג''טס: דראפט נהדר של מנג'יני. האמת היא שהערכנו כי הוא ייקח את הרסיבר דוויין בואו, מה שיש להודות, לא בהכרח התיישב עם המציאות לאור קיומם של צרכים בולטים יותר.

הדראפט של הג'טס ייצג דוגמא קלאסית לגבי הדרך בה יש לנהוג כאשר לקבוצה יש צרכים מעטים אך מוגדרים. הם נקטו בטקטיקה אגרסיבית, עשו טרייד-אפ בשני הסיבובים הראשונים והביאו את השחקנים הטובים ביותר בעמדות שהיו צריכים למלא. בסיבוב הראשון הם "קפצו" 11 מקומות ולקחו את מגן הפינה דארל רביס, עוד לפני שמישהו ממגני הפינה בכלל נלקח (אם כי אנחנו עדיין חושבים שלאון הול הוא שחקן טוב יותר, ושווה היה ללכת עליו).

בסיבוב השני הסילונים המריאו מהמקום ה-63 למקום ה-47, שם לקחו את הליינבקר הפנימי דייויד האריס, לו יש ניסיון ונתונים שיעזרו לו להתאקלם במערך 3-4 החדש של מנג'יני. ישר כוח!


פיטסבורג סטילרס: המשימה של טומלין לא הייתה פשוטה בכלל. הוא היה זקוק לליינבקר ולקיצוני הגנתי, אך לאור תוכנית המעבר למערך ההגנה של 4-3, טומלין חייב היה לבחור שחקנים בעלי תכונות שתאפשרו לנצל אותם בשני המערכים, היות והמעבר המדובר הינו איטי והדרגתי. יש להודות, כי עם משימה זו התמודד טומלין בהצלחה רבה, בראש ובראשונה בגלל שקרא את המוק-דראפט של וואלה! פוטבול ובחר בסיבוב הראשון בלורנס טימונס. בהיותו שילוב נדיר של מסה, כוח ואתלטיות, מסוגל טימונס לתפקד באותה רמה בתור ליינבקר חיצוני גם בשיטת 3-4 וגם בשיטת 4-3 (גם בתור WLB וגם בתור SLB).

הסטילרס לא מעצרו כאן, ובחרו בסיבוב השני את הקיצוני הגנתי לה-מר וודלי, פס-ראשר נהדר, אשר מסוגל גם הוא, במידת הצורך, לתפקד בתור OLB בשיטת 3-4, בזכות המהירות והאתלטיות. ניתן לומר כי אחרי הדראפט, ההגנה של טומלין בהחלט ערוכה לקראת המעבר המוזכר לעיל.

גרין ביי פאקרס: גרין ביי הלכה בדרכה של מאימי ובחרה גבוה מדי שחקן בעמדה שלא נחוצה להם במיוחד - ג'סטין הארל, תאקל הגנתי. ההגנה של הפאקרס נגד ריצה איננה גרועה עד כדי כך (מקום 13), שהיא מחייבת "הסתערות" על תאקל הגנתי בסיבוב הראשון. אם היה נופל לידיהם שחקן מיוחד במינו, כדוגמת אוקויה, אז ניתן היה להבין בחירה שכזו. להארל יש, ללא ספק, פוטנציאל אך לא כזה שבכלל מצדיק בחירה בסיבוב הראשון.

מה שאמור היה להדאיג יותר את צוות ההנהלה של הפאקרס, היא עזיבתו של אהמן גרין ואחוז השלמת המסירות (55.6% בלבד, מקום 27 אשתקד) בהתקפה של קבוצתם. היות ולא נותרו רצים איכותיים מספיק בכדי להיבחר בסיבוב הראשון, היו חייבים הפאקרס לטפל בעניין השני, בו ניתן אומנם להאשים את ברט פארב הקשיש, אך איננו האשם היחידי. ידוע כי כל שלוש היריבות של גרין ביי בבית מתבססות על סוג ההגנה האזורי המכונה "טמפה 2", אותו נהוג להתקיף בעזרת מערכים מרובי אופציות מסירה. כלומר, הפאקרס היו צריכים או טייט אנד עם יכולת תפיסה טובה או רסיבר שלישי איכותי, למרות שהמלצתנו בדמותו של טד גין כבר נעלמה מזמן בזכות זריזות היתר של החבר'ה ממיאמי. לכן מבחינת גרין ביי היה מתבקש טרייד-דאון, שעשוי היה להביא להם את גרג אולסן או את דוויין בואו ביחד עם בחירות נוספות.


דנבר ברונקוס: אחרי מסע קניות מסחרר ברחבי המדינה לאורך תקופת ההעברות, הבעיה היחידה שנותרה ללא פתרון היא בעיית הפאס-ראש (אכן, 35 הפלות קוורטרבק אשתקד זהו נתון בינוני למדי). עקב כך זנחו הברונקוס את המלצתנו "לרדת למטה" ברשימה בכדי לחזק את קו התקפתם באמצעות ג'ו סטיילי, והעדיפו ללכת במלוא עוצמתם על חיזוק קו ההגנה. לשם כך הם בחרו שלושה שחקנים בעמדות הללו מבין ארבע הבחירות שלהם בדראפט הנוכחי.

בין היתר הם אף העדיפו לעשות טרייד-אפ בכדי לקחת את ג'רביס מוס, הקיצוני ההגנתי הגבוה ביותר בדראפט (2.01 מטר), שיהיה חייב להוסיף משקל בכדי לתפקד בתור קיצוני הגנתי ב-NFL. יש עליו 110 ק"ג בלבד, המהווים, בהתחשב בגובה שלו, סימפטום מוחשי של אנורקסיה. בסיבוב השני הברונקוס הוסיפו DE נוסף, טים קראודר, אם כי לקחו אותו מוקדם ממה שהגיע לו, היות שאיננו פס-ראשר יעיל מספיק לטעמי. בסיבוב הרביעי דנבר "השלימה את התמונה" עם התאקל ההגנתי מרקוס ת'ומאס – שחקן בעל הפוטנציאל אולי הטוב בדראפט (כן, כן), שנזרק מהמכללה עקב עבירות סמים מרביות, מה שדרדר אותו עד הסיבוב הרביעי. הימור מסוכן, אך במידה ויתאפס על עצמו – השמיים הם הגבול עבורו. בסך הכול, דראפט טוב של הברונקוס, שבדומה לדראפט של הג'טס מהווה דוגמא לסגנון בחירה החלטי בהתאם לצרכים המעטים של הקבוצה.


סינסינטי בנגאלס: במוק דראפט שלנו נכתב כדלקמן: "לבנגאלס יש בעיות רבות, כשקשה להחליט מהי החשובה שבהן. מדובר על חור בקו ההתקפה אחרי עזיבתו של אריק שטיינבך, תאקלים הגנתיים מזדקנים, קו אחורי מחריד והיעדר גיחה למסירה". לכן המלצתנו הייתה "ללכת על השחקן הטוב על הנייר מאלה שנותרו מבין העמדות שנמנו לעיל", וזה אכן מה שהם עשו כשבחרו בלאון הול, מגן הפינה הטוב בדראפט להערכתנו. לאחר מכן, לאור העובדה שלקבוצה יש חוסרים כה רבים, החליטו הבנגלס להתייחס לכל אחד ואחד מהם, מה שהתבטא בכך שלא היו אפילו שני שחקנים מתוך 7 שנבחרו שמשחקים באותה עמדה. עם כל ההבנה של כוונת הקבוצה, לא זו הדרך. אין שום סיכוי שבעולם, לכך שכל הבחירות יהפכו למשתלמות, לא משנה מהם השחקנים שנבחרו. לכן עדיף היה לסינסי להתמקד באופן יסודי רק בחלק מצרכיהם, במקום לנסות ולמלא את כולם בצורה שטחית.

טנסי: הטייטנס הפגינו זלזול מוחלט בהמלצתנו בכך שבמקום לבחור רסיבר, בחרו בסיבוב הראשון בסייפטי מייקל גריפין, ובדרך זו "הרסו" לנו גם את הניבוא בנוגע לבחירה של האיגלס, להם ייעדנו את גריפין במקור. ניתן בהחלט להבין את כוונתם: לאור התנהגותו הלא יפה של "הפאקמן", ניצלו הטייטנס הזדמנות "להרוג שתי ציפורים במכה", היות וגריפין מסוגל לשחק גם בתור מגן פינה בנוסף לסייפטי. לכן ישנו סיכוי, כי גריפין יתגבר את הקורנרים עד חזרתו של ג'ונס בעוד שנה (בתנאי שהנ"ל לא ידרדר לעולם הפשע באופן סופי).

משם המשיכו הטיטנים לזלזל בנו, ובמקום רסיבר בחרו בסיבוב השני ברץ האחורי כריס הנרי (ככל הנראה מתוך נוסטלגיה מוקדמת לטרביס, אשר כידוע עזב אותם בפגרה). כך שתצפו לכך שבעונה הבאה התקפת טנסי של ווינס יאנג תתחרה עם התקפת אטלנטה של מייקל וויק על הבכורה בכמות ניסיונות הריצה בממוצע למשחק (איזו תחרות קשה ומרתקת הולכת להיות לנו כאן).


ניו יורק ג'איינטס: מי ששאל למה הג'איינטס לא בחרו ליינבקר חיצוני בשלב מוקדם של הדראפט – הנה לכם תשובה: מטיאס קיוונוקה, ה-DE שנבחר בדראפט שלפני שנה, יעבור שדרוג ויהפוך לליינבקר הפותח ב-"צד החזק". יופי, החלטה נכונה. לקיוונוקה יש מהירות ואתלטיות שיאפשרו לו לתפקד בעמדה זו בצורה טובה. אבל הג'איינטס היו אמורים להבין, כי החלטה זו מחסירה מהם קיצוני הגנתי מהרוטציה, מה שחייב אותם לבחור קיצוני הגנתי בדראפט, ואיפה הוא? שאלה טובה.

הג'איינטס נותרו בעמדה זו פחות או יותר רק עם אוסי אומניורה, סטרייהן הקשיש וג'סטין טאק? פספסתי מישהו? אהרון רוס הוא מגן פינה נהדר, אבל האם ה-DE המעטים של הג'איינטס יצליחו להישאר בריאים בכדי לאפשר לו להביא תועלת למשחק ההגנה? נכון, אמובי אוקויה, בניגוד למה שחשבנו, לא התדרדר עד לאזור הבחירה של הג'איינטס, אבל האם ג'יי אלפורד, שנבחר בסיבוב השלישי, יוכל לעזור כבר בעונה הקרובה בעמדת ה-DT הבלתי יציבה של הג'איינטס?

ומי יגן על איליי מצד שמאל? אדם קואץ, שנבחר בסיבוב השישי? כיצד יוכל התופס סטיב סמית' (לא זה שמשחק בקרולינה, אלא זה שנבחר ע"י הג'איינטס בסיבוב השני) לעזור לקבוצה, כשה-DE של היריבות יתנפלו בהמוניהם על איליי מאנינג מצידו העיוור? למה אף אחד לא לימד את ג'רי ריס שבפוטבול לא רצוי כלל להזניח את אזור קו ההתנגשות? דראפט פשוט מזעזע.