מי שלא טורח בשבת בערב

אל משחקי רבע גמר גביע המדינה בכדורגל שנערכים היום העפילו רק ארבע קבוצות מליגת העל. אחרי שבשנים האחרונות הורגלנו כבר להתעצמותם של סיפורי הסינדרלה במפעל הזה - הזכיות של בני סכנין והפועל רמת גן, והגעתן לגמר של הפועל חיפה והפועל באר-שבע -הגיע הזמן לשאול האם הגביע הוא באמת טורניר שבו הכל יכול לקרות, או שהוא פשוט שיקוף נאמן למצב הכדורגל הישראלי, שבו קיים דיסוננס בין הבדלי הרמות האמיתיים בין הקבוצות, והחלוקה שלהן לליגות. על פי הגביע, וגם על פי הרמה הנמוכה שמשוחקת השנה בליגת העל – שוב, מגמה של מספר שנים שרק מתחזקת - הפערים בין קבוצות שתקציבן הוא עשרות מיליונים, לבין קבוצות שהשוער הוא גם האפסנאי, לא כזה גדול.

הנה, רק אתמול טען איציק זהר שהסיכויים של בני סכנין לעבור את הפועל תל אביב גבוהים, שכן היא קבוצה טובה יותר. אז נכון שבני סכנין נמצאת במומנטום נהדר והפועל תל אביב שרויה במצב פוסט טראומטי מתקדם, הכולל משבר עם הסמל הגדול ביותר של המועדון בעשור האחרון – פתאום קשה להאשים את שמעון גרשון שעזב – אבל עדיין, מדובר בקבוצה עם התקפה שכוללת את ברדה, דגו, ורמוט וטועמה, נמצאת במקום השלישי בליגת העל, עם עונה שבה רשמה ניצחון חוץ מרשים על פריז סן ז'רמן. דוגמה נוספת היא הכח רמת-גן הצנועה, שעומדת לרדת ליגה בסוף העונה, ועדיין היא הצליחה לאמלל באופן די מוצלח את בית"ר ירושלים, המועדון עם התקציב הגדול במדינה והגביר העומד בראשו, ואת מכבי חיפה, האלופה היוצאת והקבוצה הגאה במדינה, יותר מפעם אחת.

בניגוד לבונסליגה הגרמנית ולה-ליגה הספרדית, ליגות שנמצאות בעיצומו של מרוץ פוטו-פיניש רצוף הפתעות לאליפות ובו המוליכות שומטות נקודות ללא הרף, צמצום הפערים בין הקבוצות עתירות התקציב לאביונים, אינו נובע מהאיכות הגבוהה והתחרותיות של ליגת העל הישראלית, אלא דווקא מהסיבה ההפוכה – הידרדרות המשכית של הרמה, שנמצאת ביחס הפוך לעלייה במפלס הכוכבות, הסלברטאות והשכר של הכדורגלן המקומי. על פניו, אין הבדלים בין כדורגלני ישראל לקולגות שלהם מעבר לים – גם הם מתלבשים עם הרבה פאסון, מזיינים דוגמניות, דואגים לראות ולהיראות במקומות בילוי אופנתיים, להופיע במדורי רכילות ולנסוע במכוניות יוקרתיות. אלא שבישראל, העטיפה נותרת ללא מהות פנימית, משום שבסופו של דבר זה מה שמעניין את הכדורגלן הישראלי – הכוכבות שמסביב ולא המשחק עצמו. כל עוד הם יכולים לעשות שעווה בחזה וללכת לאופנת סגל, מה זה משנה כמה גולים הם נתנו העונה?

דווקא האחד במאי, חג הפועלים, מרגיש כמו זמן טוב לגבש קונספציה חדשה-ישנה בנוגע לכדורגלן הישראלי, שמקבל כרגע הרבה יותר מדי כסף ופרסום מאלו שמגיעים לו בעקבות הרמה שהוא מציג על הדשא ולהחזיר לו את מוסר העבודה שאבד לו. הפתרון לכך פשוט – בעלי הקבוצות יעשו יד אחת ויקצצו באופן ניכר בשכרם של הכוכבים המפונקים שלהם, ואלו בתמורה יאלצו לצאת לעבודת יום שונות. היום ברור למדי שהמקצוענות שכה ערגנו לה בכדורגל נמצאת בעוכרי המשחק והביאה בדיוק לתוצאת ההפוכות.

הרי היו ימים שבהם כדורגלנים היו נהגים באגד, עובדי חברת חשמל, פועלי בניין, עובדי נמל (ולא בוויסקי א-גו-גו), סוכני ביטוח ובעלי חנויות ספורט (זה בכלל משחק מעניין – לנסות ולדמיין איזו עבודה תתאים לכל כדורגלן). זה בסדר, גם אז לא העפלנו כמעט לשום טורניר חשוב. בכדוריד למשל, ענף מקומי שנמצא במגמת עליה, השחקנים לא מוותרים על עבודת היום שלהם. התוצאה היא היעדר פרימדונות ואגואים מנופחים וליגה שבה כולם עובדים חרוצים. רגע לפני שגאידמק מתכנן על קבוצה שתלך עד גמר ליגת האלופות ותיצור כאן פיצוץ עוד לפני שנספיק לנשוף כלפי הבועה, כדאי להחזיר את הגלגל כמה צעדים אחורה. אחרת כולנו נגמור בתוך החוטיני של רביבו.